מדינת ישראל עדיין רואה ביום השואה פרק חשוב בנרטיב שלה. גם שמונים שנה לאחר התרחשותה אין מי שמנסה לערער על כך.

כל הישראלים היהודים לומדים על השואה מכניסתם למערכת החינוך, בגן, ועד סיום התיכון. אחר כך בשירותם הצבאי, בלימודיהם באוניברסיטה, במקומות העבודה ובכל מקום בו יהיו – בכל שנה, ביום הזה הם יקדישו לה זמן ומחשבה.

השנים החולפות מרחיקות את האירועים ההיסטוריים מהזיכרון הקולקטיבי, אבל אינן מקהות את עוצמתם ואת השפעתם על הציבור. פער השנים הולך ונסגר בסיוע הטכנולוגיה המתקדמת. באמצעות חידושים טכנולוגיים אפשר להתבונן באירועים בזכוכית מגדלת ולהיכנס יותר ויותר לפרטי הזוועות. התמונות בשחור-לבן ובצבע, השחזורים הכמעט אותנטיים, וכל הפירוטכניקה המשתכללת - מנגישים את ההיסטוריה הכואבת של היהודים באירופה, לפני שהחלה השואה, במהלכה, ובשנים שאחריה.

מוזיאונים בארץ ובעולם הוקמו כדי לשמר את הזיכרון הכואב, ובראשם "מוזיאון יד ושם" בירושלים. אליו יגיעו מיליוני אנשים לאורך כל השנה, ובו יתארחו מנהיגי מדינות מכל העולם - וכולם מקבלים שם מנה גדושה של כאב וזיכרון, והבנת היסודות להקמת מדינת ישראל.

גם ניצולי השואה תורמים את חלקם להנצחה. מספרם הולך ומתמעט, אבל ילדיהם, בני הדור השני ממשיכים לזכור ולהזכיר את הסיפורים שאוזן אנושית אינה יכולה לקלוט.

יום השואה אינו יום שבתון, והעסקים כרגיל, כמעט.

ובכל זאת, צפירה אחת בשעת בוקר מאוחרת עוצרת את המלאכה בכל מקום, ואזרחי ישראל מקדישים דקת דומייה לזכר קורבנות השואה. אחרי הצפירה ימשיכו לעבוד, אבל יקשיבו להדי הקולות העולים מכל מקלט רדיו וטלוויזיה. מכל נאום שישמעו. מכל פוסט שיקראו באחד מערוצי האינטרנט.