top of page

יום השואה

יום אֵבֶל לאומי בישראל, המוכָּר גם בשמו הרשמי: יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

הוא קיים כדי להזכיר לישראלים את שואת העם היהודי שהתרחשה באמצע המאה ה-20, במלחמת העולם השנייה, ובלעדיה ספק אם היתה קמה מדינת ישראל. המלחמה הביאה להשמדתם של שישה מיליוני יהודים ולחורבנה של יהדות אירופה. על חורבות אלה קם העם היהודי מחדש והכריז על עצמאותו במדינה ריבונית.

 

יום השואה הוא שיאו של השבוע השני בעונה הלאומית של האביב הישראלי.

התאריך שלו נקבע על פי לוח השנה העברי (כ"ז בניסן). בלוח השנה העולמי זה יוצא מתי שהוא בין החודשים אפריל ומאי - כל שנה בתאריך אחר. 

מיקומו בעונה הזו, אחרי חג החירות ולפני יום הזיכרון ויום העצמאות - מקרי לגמרי.

מיד אחרי קום המדינה, כשהזיכרונות מהמלחמה היו טריים, ופצעיה לא הגלידו, היה חשוב למנהיגי הציבור להנציח אותה ואת תוצאותיה, ולהנחיל לדורות הבאים את מיתוס השואה והתקומה. היום המתאים ביותר למיתוס היה כבר על הלוח העברי: כ"ז בניסן, שנקבע כיום זיכרון להרוגי הפרעות ביישוב העברי, ובמקרה התאים לתאריך העברי שבו החל מרד גטו ורשה.

חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה נחקק בשנות ה-50, מתכונתו נקבעה, ומאז כמעט ולא השתנתה.

כמקובל בלוח השנה העברי, הערב מקדים את היום, וכבר בשעות הערב המאוחרות משתררת אווירה קודרת על הארץ. מסעדות ובתי קפה נסגרים. ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט, מעבירים בשידור ישיר את הטקס הממלכתי המרכזי במוזיאון "יד ושם", ומכאן ואילך, במשך 24 שעות, ישדרו תוכניות וסרטים הקשורים לשואה, לשורדי המלחמה, לבני משפחותיהם מהדור הראשון והשני.

למחרת, במהלך היום, נערכים טקסים ייחודיים בכל מוסדות החינוך ובמוסדות ציבוריים בכל עיר ויישוב בישראל.

לכל תמונה יש שם. יום הזכרון לשואה ולגבורת ששת מיליון הנספים היהודים (צלם ים).jpg

לכל תמונה יש שם. יום הזכרון לשואה ולגבורת ששת מיליון הנספים היהודים (צלם ים)

מדינת ישראל עדיין רואה ביום השואה פרק חשוב בנרטיב שלה. גם שמונים שנה לאחר התרחשותה אין מי שמנסה לערער על כך. זהו יום שבו חוזרים שוב ושוב על ביטויים כמו: "לעולם לא נשכח" ובאנגלית: Never again

כל הישראלים היהודים לומדים על השואה מכניסתם למערכת החינוך, בגן, בבית הספר היסודי בחטיבת הביניים ועד סיום התיכון. אחר כך בשירותם הצבאי, בלימודיהם באוניברסיטה, במקומות העבודה ובכל מקום בו יהיו – כל שנה ביום הזה, יספגו מהאווירה סביבם ויקדישו לה זמן ומחשבה.

השנים החולפות אולי מרחיקות את האירועים ההיסטוריים מהזיכרון הקולקטיבי, אבל אינן מקהות את עוצמתם ואת השפעתם על הציבור.

פער השנים הולך ונסגר בסיוע הטכנולוגיה המתקדמת שנרתמת למנוע את השכחה ולהעצים את הזיכרון - באמצעות חידושים טכנולוגיים אפשר להתבונן באירועים בזכוכית מגדלת, ולהיכנס יותר ויותר לפרטי הזוועות. התמונות בשחור-לבן ובצבע, השחזורים הכמעט אותנטיים, וכל הפירוטכניקה המשתכללת מנגישים את ההיסטוריה הכואבת של היהודים באירופה - לפני שהחלה השואה, במהלכה, ובשנים שאחריה.

מוזיאונים בארץ ובעולם הוקמו כדי לשמר את הזיכרון הכואב, ובראשם "מוזיאון יד ושם" בירושלים. אליו יגיעו מיליוני אנשים לאורך כל השנה, ובו יתארחו מנהיגי מדינות מכל העולם - וכולם מקבלים שם מנה גדושה של כאב וזיכרון, והבנת היסודות להקמת מדינת ישראל.

גם ניצולי השואה תורמים את חלקם להנצחה. מספרם הולך ומתמעט, אבל ילדיהם, בני הדור השני ממשיכים לזכור ולהזכיר את הסיפורים שאוזן אנושית אינה יכולה לקלוט.

 

יום השואה אינו יום שבתון, והעסקים כרגיל, אם כי באווירה קצת שונה וקודרת מימים רגילים.

ובכל זאת, צפירה אחת בשעת בוקר מאוחרת עוצרת את המלאכה בכל מקום, ואזרחי ישראל מקדישים דקת דומייה לזכר קורבנות השואה. אחרי הצפירה ימשיכו לעבוד, אבל יקשיבו להדי הקולות העולים מכל מקלט רדיו וטלוויזיה. מכל נאום שישמעו. מכל פוסט שיקראו באחד מערוצי האינטרנט.

משה מדליק משואה ביד ושם.jpg

משה יעקובוביץ', ניצול שואה, מדליק משואה בטקס הרשמי 
במוזיאון "יד ושם" בירושלים. יום הזיכרון 2017

מתוך הספר "בניין על מגרש ריק"

        זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".


מה היא כמוסת הזמן ?

לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.

אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.

bottom of page