החלבן שהלך בשביל החלב
פרק 4
חתיכות היסטוריה
החַלבָן והילד של אמא
סיפורים ופולקלור של חלבנים
בשנות ה-30, התנהל מאבק על עבודה עברית וקניית תוצרת ממפעלים של יהודים.
נציג מכירות של תנובה בחיפה הגיע אל ביתה רחל ויצמן, אימו של נשיא המדינה הראשון, כדי לשכנע אותה לקנות את התוצרת שלהם ולא את התוצרת של הגויים המתחרים.
הגברת וייצמן ענתה לו: "בחור צעיר, אני מנהלת רומן ארוך עם מחלק החלב שלי. אל תדחוף את עצמך בינינו".
הגברת ויצמן התלוצצה אבל ביקורו היומי הקבוע של החלבן בפתחי הבתים, והעובדה שהגבר במשפחה היה המפרנס שיוצא לעבוד והאשה נשארת בבית ודואגת לענייני המזון והמשקאות - הולידו סיפורים ושמועות על מערכות יחסים רומנטיות שהתקיימו בין החלבן לבין עקרת הבית. שמועות כאלה התבססו על מקרים שהיו ונבראו וכמה מהם שמשו עילות לגירושים.
החלבן הרומנטי ועלילותיו, שהיו או לא היו, הביא לעולם את הביטוי שרווח בישראל במשך עשרות שנים: "הילד נולד מהחלבן" – כך אמרו על ילד במשפחה שאינו דומה לאביו.
העיתונות עסקה בחלבן - במאבקיו התמידיים לשיפור שכרו, בתלונות על עבודתו, ובסיפורים פיקנטים מחייו.
ב-1940 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" סיפורו של חלבן תל אביבי, רמאי קטן שמוהל מים בחלב שמחלק ללקוחותיו.
החלבן הזה מקפיד להציג את עצמו כיהודי שומר מצוות, ואף כועס על אחד מלקוחותיו, חילוני שמחלל שבת. החלבן "הצדיק" יוצא להחזיר בתשובה את הלקוח החוטא, בדרכים אלימות למדי: מפסיק לספק לו חלב, כעונש, עד שיפסיק לחלל שבת. הוא אף דואג שחלבנים אחרים לא יספקו לו חלב בכך שהוא מפיץ על הלקוח שמועות שאינו משלם בזמן את הכסף, ושהוא אדם רע.
הסיפור על החלבן "המפקח" היא שיחת היום בשכונה, והלקוח המסכן נראה מסתובב עם כד חלב ומחפש חלבן שימכור מעט חלב לו ולמשפחתו.
ב-1953 פירסמה העיתונאית בת-שבע כרמלית ( ידיעות אחרונות) במדור "מנקודת מבטה של אשה", מעשייה אמיתית על חלבן נובוריש ובת זוגו.
תמצית הסיפור:
חלבן ואשתו שכרו דירה של הדוד שלה כדיירי משנה (כך נהגו אז להשכיר חדרים - בתוך הדירה). כשעברו להתגורר בחדר הם נראו תפרנים שעברו צרות בחיים – באו עם שתי מזוודות ושישה כדי חלב. אחרי כמה שבועות השתנה המראה החיצוני שלהם והם החלו להשמין ולהיראות בריאים יותר, הוסיפו עוד ועוד מזוודות, האשה עשתה שופינגים בחנויות אופנה, והחלבן רכש זוג אופניים חדשים במקום אלה שהיו אצלו בהשאלה.
באחת המריבות שלהם, שנשמעה היטב ברחבי הבית, כעס החלבן על בזבזנותה של האשה. במהלך המריבה הטיח בה שהיא קנתה "...כבר זוג רביעי של גרבי ניילון ביום אחד". על כך ענתה לו האשה: "אז מה...תוסיף עוד חצי כד מים...וחסל".
תוך זמן קצר החלבן ואשתו סיימו את פרק השכירות. הם רכשו מגרש ובנו עליו וילה.
בינה לבין הדוד שלה היא התלוצצה על כך שהווילה לא בנויה על עמודי בטון אלא נבנתה ממים..."
למרות שניכרים בכתיבה סממנים הומוריסטיים, הסיפור לא נשמע דמיוני ואף בהמשך מציינת הכותבת כי "הוא עושה מה שכולם עושים".
והנה עוד חלבן שמאיר באור אחר את המיתוסים הרומנטיים של "הפתקאות" - אלה שהיו משאירים לחלבן.
ב-1950 פרסמה חוה פרנק בשבועון "העולם הזה" רשימה ובה שיחה עם חלבן שמספר על הפתקאות שהשאירו לו ובהן בקשות מנומסות ומוזרות וכאלה שלא היו כל כך, כמו: "כשתביא את החלב, אנא דפוק על הדלת להעירני, אני רוצה שתעזור לי להוציא את המזרנים" או: "כשתשאיר את החלב, אנא הדלק את התנור בחדר האמבטיה, הוציא את הכלב הקשור החוצה, והכנס את העיתון למטבח".
