חֶברֶ'ה
מושג בסיסי בחברה הישראלית.
המילה חבר'ה מגדירה קבוצה של ישראלים שנמצאים יחד - במקרה או שלא במקרה, אם הם מכירים אחד את השני וגם אם לא. מרגע שהם חבר'ה, יש להם מכנה משותף. אפשר לדבר אליהם מהלב, אפשר להניע אותם, אפשר לזרום איתם.
חבר'ה היא מילה שמביעה את הכמיהה הבסיסית של האדם להיות חלק מקבוצה, שבט, עָם.
הישראליות מספקת לו את זה עם החבר'ה – בכיתה בבית הספר, בתנועת הנוער, בלימודים בישיבה, בפלוגה הצבאית, בעבודה, בטיולים בארץ או בחו"ל, במסיבות, בחוגים והתכנסויות או במפגש מקרי.
חבר'ה היא טפיחה מילולית על כתף משותפת. היא חוט מקשר בין היחיד לקבוצה.
ויש לה דינמיקה ברורה: מרגע שיש חבר'ה, נופלות המחיצות. אין דיסטנס. אפשר לבקש, אפשר להציע, אפשר לעודד, אפשר לעשות שטויות. החבר'ה לא מקבלים פקודות ולא הוראות. כל אחד עושה מה שכולם עושים או מה שבא לו. מתוך תחושת השתייכות לחבר'ה. מתוך הבנה שהם חלק מהחבר'ה.
לעומת זאת - יש מקומות שהחבר'ה לא יכולים להיכנס אליהם. למשל: במפגשים רשמיים או בישיבות עסקים. אם ישראלי מתחכם ינסה להסתחבק ולפנות שם אל היושבים סביב השולחן, במילה חבר'ה, הוא עלול להיתקל בתגובה מהסוג של: "אנחנו לא חברים שלך... או.קיי ?"
יש לחבר'ה רגעי שיא.
מפגש של ישראלים בחו"ל, למשל. במקום בו לשפה עברית יש משמעות מיוחדת, ומעמעמת את תחושת הזרות - החבר'ה מרגישים איתה סוג של אחווה ישראלית. וככל שהמקום נידח יותר ורחוק יותר מאדמת המולדת, כך אפשר להרגיש נינוחים יותר יחד עם כל החבר'ה.
בקהילה של ישראלים בחו"ל, יש חבר'ה מקומיים - רווקים או בעלי משפחות. הם קבוצה קטנה או גדולה שבה כולם מדברים באותה שפה ובאותם מונחים ומושגים.
צעירים שהשתחררו מצה"ל ומטיילים בעולם במסגרת "הטיול הגדול" שאחרי השירות הצבאי, יתקבצו בבתי מלון עם חבר'ה ישראלים אחרים כמותם. וכשעורכים ליל סדר בבית חב"ד נידח ביבשת רחוקה, אפשר להרגיש באוויר פצצות של אחווה. כל החבר'ה הישראלים יושבים יחד סביב השולחן ושרים "מה נשתנה" בהתרוממות רוח, ומרגישים חלק מהשבט הישראלי הגדול.
הנוסטלגיה היא אולי הבית הכי חם לחבר'ה, והשיא שלה הוא "פגישת מחזור". כשנפגשים יחד אחרי שנים של ריחוק ונזכרים בימים ההם...כשהיינו יחד בתיכון או בישיבה, באוניברסיטה או ביחידה הצבאית.
חבר'ה מגובשים יכולים להגיע רחוק ולסחוב יחד הרבה שנים את המסגרת שהקימו.
חבר'ה כאלה מתחילים כרווקים - בתיכון או בצבא. אחרי השחרור כל אחד מתחתן בתורו, נולדים ילדים, יש עבודה מסודרת – ועדיין נשארת המסגרת של החבר'ה. יוצאים יחד לבילויים, רוקדים אחד בחתונה של השני, עושים על האש עם המשפחות, טסים יחד לחו"ל...וזה יימשך עד שייצאו לגמלאות. אז, כל אחד ימצא חבר'ה חדשים ב"פרלמנט" השכונתי או בדיור מוגן.
החבר'ה בבית חב"ד בבפלאיה דל כרמן, מקסיקו
חבר'ה במילואים
לעשות שמח: כולם יחד...נו, חבר'ה...למה לא שומעים? יותר בקול...
נזיפה: חבר'ה...נו באמת...
הרגעה: או קיי...חבר'ה...קחו נשימה עמוקה. הכל יסתדר.
זלזול: חבר'ה לייצים שכמותכם.
גירסה פדגוגית: חֶברָיָא. ("אבקש מכל החבריא להתקבץ סביבי").
גירסה ארגונית: צוות. (מגבשים צוות. מוציאים לשטח את הצוות).
גירסת הסחבק: גָ`מָע. ("יאללה...ג'מע, בואו נזוז מכאן. בחייאת").
גירסת הסחבק המתנשא: אָמִיגוֹס.
גירסת הלא סחבק: אֲנָשִׁימִים.
גירסת הסבתא: חַבִּיבָּלָך.
גירסת הסבא: חברל'ך. וגם: חבר'ס.
גירסה חרדית: צדיקים ("השם ישמור אותכם...צדיקים שכמותכם").
בּוּמֶר אחד מהחבר'ה: חבר'מן.
דבר המפקד: שימו לב מחלקה 3. עד שתהיו חבר'ה מגובשים אני אקרע לכם את התחת. ברור ? (תשובה: "כן המפקד")
חדי אבחנה יוכלו לשים לב כי החבר'ה קשורים באופן אסוציאטיבי לאחווה גברית, אבל הם יכולים להכיל גם דמויות מהמין הנשי.
רק בנות או רק נשים ? זה משהו אחר.
כשהן יחד, הן לא חבר'ה. לא בינן לבין עצמן, ולא בינן לבין אחרים ואחרות. יש להן אחווה נשית ותחושות קירבה מסוג אחר. אין לזה הגדרה ייחודית בעברית, אבל חבר'ה – זה גברי מדי בשבילן. היחידה הבודדת בקבוצה יכולה לפנות לחברותיה במילה "בנות", שהיא רכה ומגבשת.
"יאללה...בנות, בואו נוכיח להם שגם אנחנו יכולות".
יש גם גרסה שובבית שמנסה להתחכם בהומור: "בננות".
"קדימה...בננות. עכשיו ננסה להתרכז במשימה שלשמה התכנסנו".
פגישת מחזור של החבר'ה ממחלקה שלוש גדוד 101 מחזור 1996
חתיכות היסטוריה
החבר'ה נמצאים בישראל עוד מהימים הראשונים של היישוב העברי.
הם באו מאירופה, שם דיברו ביידיש ומשם גם באה המילה עצמה שהיתה מוכרת בקהילות היהודיות.
ככל שהחלוצים העמיקו שורשים באדמתה של ארץ ישראל, הלכה וצמחה דמותו של היהודי החדש, הדוגרי, החלוץ הפועל – זה שמשיל מעצמו את הגינונים והנימוס האירופאים. הם היו קיבוצניקים ומושבניקים, נערים ונערות מתנועות הנוער, עירונים מהשכונה – שהתגבשו לקבוצות עם מכנה משותף חברתי, אידיאולוגי, פעילותי.
בשלב מסוים, היה מי שניסה למתג את הייחודיות של החבר'ה, והשתמש במילה "חֶברָיָה" במלרע או "חבריא" – בחצי מלרע. הסופרים הגדירו אותם כך, והמנהיגים המבוגרים ניסו כך להתחבב עליהם. אפילו קראו לאחד מהחבר'ה: חבר'מן. אבל זה לא תפס כי זה היה מלאכותי ולא התחבר אל הציפייה של הישראלי להיות חלק מתוך קבוצה או שבט שיש להם משהו ייחודי. כך נשארו החבר'ה עם המילה שהיא גם קלה יותר להגייה, היא פחות רשמית ואינה כפופה לכללים.
מדינת ישראל, שקמה ב-1948, קיבלה את החבר'ה כחלק מהשבט החדש שמתגבש במדינה יהודית, אחרי אלפיים שנות גלות.
המדינה החדשה הציעה נקודות מפגש לכל גיל ולכל דור ולכל שכבה – בית ספר, תנועת נוער, צבא, שכונות, דיסקוטקים, בתי קפה ומועדונים. ושם, בכל אחת מנקודות המפגש צמחו חבר'ה עם מכנה משותף, עם זיכרונות משותפים, בילויים משותפים, לימודים משותפים, נסיעות וטיולים משותפים.
מחבר'ה לחבר'ה, נוסף עוד נדבך לפסיפס הישראלי, והם כולם עדיין כאן. גם בשנתה ה-75 של המדינה.
ערימה של חבר'ה על הדשא.
השיר "אגדת דשא" - קלאסיקה ישראלית
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
