מי ארוך יותר - הרצל או שָך ?
הרב אלעזר מנחם שָך
ד"ר בנימין זאב הרצל
בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשבני ברק היתה עוד מושבה בין תל אביב לפתח תקווה, ונבנו בה רחובות ראשונים, החליט ועד המושבה לעשות מה שעשו כל ראשי המועצות והערים באותן שנים – לכבד את זכרו של חוזה המדינה בקריאת רחוב חדש על שמו, רחוב הרצל.
כשהונף השלט הראשון עם שמו של הרצל, התגוררו בבני ברק כמה אלפי תושבים מכל גווני האוכלוסייה היהודית ביישוב העברי - דתיים וחילונים כאחד. רובם הגדול עלו לישראל בעקבות החלום הציוני, היו שותפים לבניין הארץ וראו את עצמם כחלוצים ובוני הישוב החדש.
הוקמו שם בתי ספר חילוניים, ובתי ספר דתיים וישיבות ובתי כנסת. היה שם סניף של ההסתדרות, והיו גם אולם תרבות, ו"קלוב" של פועלים, וסניפים של תנועות נוער ציוניות, ואפילו בית קולנוע אחד.
מאז הקמת המדינה, ובמשך שלושה עשורים שינתה העיר את פניה.
החילונים עזבו, ואחריהם גם משפחות מהזרם הדתי-לאומי שראו בציונות ערך חשוב. את מקומם תפסו משפחות שמשתייכות למגזר החרדי, מגזר שמאז ומעולם התנגד לציונות וראה בה תנועה חילונית שאינה פועלת על פי ערכי היהדות האמיתית. שיתוף פעולה עם הציונים נראה בעיני רבנים ומנהיגי המגזר החרדי - כורח המציאות בלבד, נכון לשעתו, ומבוסס על אינטרסים בלבד.
הרצל לא היה דמות מופת עבורם. להיפך. הוא ייצג את החילוניות שהם ניהלו נגדה מאבקים בלתי מתפשרים.
הרחוב על שמו כבר היה חלק מהמרכז של העיר, אבל כל עוד הסיעות הציוניות היו בעלי חשיבות משמעותית במועצת העיר - אף אחד לא העז לגעת בו.
בשנות ה-90 יכלו החרדים להניף דגל ניצחון בעירייה.
תוצאות הבחירות העניקו להם רוב מוחץ, ואחרי עשרות שנים של מאבקים פוליטיים כבשו נציגיהם את המועצה העירונית של בני ברק.
שליטתם בנעשה בעיר היתה מוחלטת, ועם הכוח שקיבלו לידיהם פעלו להעניק לעיר את הצביון שיהלום את אופיו של המגזר החרדי - סגרו את בית הקולנוע המרכזי בעיר ואת בית הספר החילוני האחרון שנותר, ביטלו את פעולות התרבות בבית ההסתדרות המקומי, ודאגו להעביר תקציבים נדיבים לישיבות ולמוסדות תורניים.
כל רחוב חדש שנסלל, קיבל שם של רב ידוע או עסקן חרדי, וכשאזל מלאי הרחובות החדשים, ניגשו לטפל ברחובות הקיימים. לסלק את הסמלים הציוניים ולהחליפם בסמלים של המגזר.
כך עשו עם רחוב השומר שהנציח את ארגון השומר שהוא חלק מהמורשת הציונית. שמו של הארגון הוסר, ובמקומו חולקה ההנצחה לשני מקטעים – באחד, הרב אהרונוביץ' ובשני הרב כהנמן; כך עשו גם עם רחוב משה שרת שהנציח את שמו של שם ראש הממשלה השני של ישראל. שמו הוסר והוחלף בשמו של הרב פוברסקי; גם הנצחתו של נחום סוקולוב, הנשיא החמישי של ההסתדרות הציונית, התכווצה. שמו נשאר בחלק מהרחוב, כשהחלק השני עובר למהרש"ל (הרב שלמה לוריא); רחוב אליעזר קפלן (שר האוצר הראשון של ישראל) השתנה לרחוב הרב וינברג. האדמו"ר מלובלין תפס את מקומה של "העלייה השנייה", הרב שלמה ברמן הזיז את "קיבוץ גלויות", ורחוב הארזים הפך לרחוב האדמו"ר מרוזין.
התהליך היה מאד פשוט - ועדת השמות במועצת העיר החליטה, והשלטים הוחלפו.
רחוב בתקופת מעבר - מהשומר לרב כהנמן
רחוב הרצל עדיין נשאר על מקומו, תקוע לבני ברקים כמו קוץ בישבן.
הוא התחיל ממש במרכז העיר, על יד בתי כנסת ומוסדות חשובים, והמשיך אל חלקה הצפוני של העיר עד שכונת פרדס כץ. מאות אנשים מהמגזר החרדי התגוררו ברחוב ונאלצו לראות על המכתבים שקיבלו בדואר את שמו של הרצל על גבי המעטפות. אלפי אנשים עברו בו מדי יום וראו את השלטים עם השם הצורם את עיניהם ומעורר בהם סלידה.
בשלב מסוים כבר היו כאלה מחמירים שלא העזו לומר את השם המפורש. כשהיו צריכים להזכיר את שם הרחוב, השתמשו בביטוי: "ההמשך של רחוב רָשִ"י". כשהמילה הראשונה נאמרת במבטא יידישאי בולט, במלרע: ("הֶ-משֶך רָשִי").
ב-2001 החליטה עיריית בני ברק להיטיב עם תושביה הסובלים.
מועצת העיר התכנסה והחליטה לשנות את שם הרחוב, ולהנציח בו את הרב אלעזר שך, "גדול הדור", אחת מהדמויות המיתולוגיות של המגזר.
העירייה לא פעלה באופן בלתי חוקי. זו היתה זכותה המלאה לפי פקודת חוק העיריות.
כל עוד התעסקה עם דמויות הולכות ונשכחות מהדרג השני והשלישי בהיסטוריה הציונית, השינויים לא עשו רעש גדול. זה נראה יותר כמו עניין פנימי של עירייה ותושביה.
אבל
כשנגעה בקודש הקודשים של התנועה הציונית, חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל – זה כבר עורר סערה ציבורית שעשתה כותרות בעיתונים והגיעה עד לכנסת. היה גם מי שהזכיר כי מחליפו על השלטים, הרב שך, היה מגדולי הלוחמים נגד הציונות והתנגד להקמת המדינה.
כדי לא להרגיז יותר מדי את הממסד ואת הציבור הציוני בארץ, החליטה חברי ועדת השמות במועצת העיר לחלק את הרחוב לשניים: החלק הגדול והחשוב נקרא על שמו של הרב שך, והחלק הקטן בסופו, ממש סימטא קטנה, נשאר עם שמו של חוזה המדינה הציונית. ממילא, בסימטא הקטנה שלו, הרצל לא יכול להרגיז יותר מדי. זהו אזור תעשייתי ברובו, העוברים והשבים הם דתיים וחילונים, ורק מעט מאד חרדים מתגוררים בסביבה.
"מה אתם רוצים ?" - היתממו חברי המועצה. "לא מחקנו לגמרי את הרצל. הרחוב גדול מדי ויש מקום לשניים".
רח' הרב שך או רח' הרצל
בבית מס' 7 היה קשה להחליט
דחיקתו של הרצל היתה צעד אחד רחוק מדי, והביאה את הכנסת לדאוג שדברים כאלה לא יקרו בעתיד.
חוק פקודת העיריות, שונה, ונוסף בו תיקון 86 ובו נקבע כי רשות מקומית המעוניינת לשנות שם של רחוב שהוא על "שם של אחד מגדולי האומה או שם שהוא בעל משמעות דתית, לאומית או ממלכתית", על הרשות לקבל לכך אישור הממשלה באמצעות ועדת הטקסים הממשלתית.
אבל...תמיד אפשר לעקוף את החוקים ובמיוחד את כוונת המחוקק.
כך הגיעה מועצת העיר בני ברק לקיים בליץ של מחיקת סמלי העבר ההיסטוריים והחלפתם במורשת פנימית - בחודש ינואר 2023 החליטה לשנות במכה אחת 24 שמות של רחובות ועוד 10 מתחמים עירוניים, ולהחליפם בשמות עם נופך חרדי טהור.
וכמה אירוני...
במסגרת החילופים, יימחק שמו של רחוב "קיבוץ גלויות" וייקרא שמו בישראל: "אהבת ישראל".
הנה ההחלטה ככתבה וכלשונה (לקריאה - לחצו על התמונה):
"הרצל פינת ז'בוטיסקי"
ככה מחליטים בשבילנו את מי חשוב יותר לזכור
בשלושה פרקים
בליץ של שינויי שמות רחובות
החלטת מועצת העיר בני ברק מחודש ינואר 2023
"הרצל פינת ז'בוטיסקי"
ככה מחליטים בשבילנו את מי חשוב יותר לזכור
בשלושה פרקים
