ז'בוטינסקי נכנס לפנתיאון הלאומי על תקן אישיות פוליטית נערצת, שאינה מקובלת על הממסד הציוני.

תמונתו לא התנוססה ברחובות ובמוסדות ציבור, ועד היום אינה מוכרת כל כך לציבור הרחב. מורשתו זכתה להכרה, בחייו, רק על ידי חלק קטן מאד בציבור היהודי, אלה שדגלו בהשקפת עולם רוויזיוניסטית, שהיתה כבר אז בצד הימני של המפה הפוליטית. אידיאולוגיה ימנית נפסלה על ידי הממסד הציוני ובעיני המנהיגות של היישוב העברי הוא נחשב לאומני ואפילו "פאשיסט".

ובכל זאת...

איכשהו הצליח ז'בוטינסקי לפלס דרך אל צמרת טבלת המונצחים של מדינת ישראל עם כמה הישגים בלעדיים - 55 רחובות נקראים על שמו בערים שונות ברחבי הארץ, אפילו יותר מרחובות הרצל ובן גוריון. רחוב ז'בוטינסקי אחד חוצה שלושה ערים ברצף אחד – רמת גן, בני ברק ופתח תקווה, והוא אולי הרחוב הארוך ביותר בארץ. על שמו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית גם שכונות מגורים, פארק ציבורי, ומכון לשימור משנתו הפוליטית - הֶספֶּק מרשים במיוחד למי שהתקבל לקונצנזוס רק אחרי מותו, ב-1940, ושנים רבות לאחר הקמת המדינה.

 

כמו הרצל, גם ז'בוטינסקי נפטר צעיר, יחסית, בגיל 59 ובאופן פתאומי, והאבל על מותו חצה מפלגות והשקפות פוליטיות. כך למשל בחיפה, עיר "פועלית" שרוב תושביה נמנו על המפלגות השמאליות, החליטה העירייה להנציח אותו בקריאת רחוב על שמו, חודשים ספורים לאחר מותו.

בתל אביב וברמת גן, שבראשן עמדו ראשי עיר ממפלגות הימין, מיהרו לכבד את זכרו ולקרוא על שמו רחוב הרצל אחד במקום טוב על המפה.

 

למי ההנצחה כל כך חשובה ?

ולמה זה משמעותי שאחד בקונצנזוס והשני לא כל כך ?

על כך בפרק הבא: ההנצחה והנרטיב.