מבשרת ציון
אבן פינה: מעוז ציון (הקסטל)
חתיכות היסטוריה
הקסטליאניות של מעוז ציון
ילדה קטנה עלתה עם בני משפחתה על המשאית.
אבא, אמא, וילדים קטנים שהגיעו מארץ אחרת, טיפסו על מדרגות הברזל בירכתי הרכב ונדחקו פנימה יחד עם עוד משפחות, התיישבו על הספסלים הארוכים ונאנחו לרווחה. עוד שלוש שעות של טלטולי דרך, ידעו כולם, יסתיים פרק נוסף בחייהם. הם יקבלו בית משלהם בו יוכלו להתארגן ולצאת לדרכם החדשה – אי שם על יד ירושלים...
האירוע, אחד מרבים כמותו, התרחש בתחילת שנות ה-50.
הוא חרות היטב בזיכרונותיהן של נשים רבות. הן נולדו בעיראק או בכורדיסטאן וידעו רק מעט על מדינת היהודים שקמה זה עתה. עזבו את עיר הולדתן, עלו למטוס שהביא אותן אל מדינת ישראל, במבצע העלייה שזכה לכינוי "מבצע עזרא ונחמיה".
כל אחת מהן היתה הילדה הקטנה ההיא שעברה עם בני משפחתה את התחנות במסלול הארוך של קליטת עלייה: חיטוי בדי-די-טי, שהות באוהלים של מחנה העולים "שער עלייה" על יד חיפה, עמידה בתור לקבל מנות מוקצבות, ונסיעה מייגעת עם המשאית שטלטלה אותן כל הדרך אל הבית הראשון שלהם בישראל – מעברת "הקסטל".
מעברת הקסטל הוקמה על רכס הגבעות בו שכן הכפר הערבי הנטוש אל-קסטל.
ב-1948 התנהל באזור זה אחד הקרבות הקשים והמפורסמים של מלחמת השחרור. על פסגת הגבעה הסמוכה, התבצרו לוחמים ערבים במבצר צלבני עתיק שחלש על הדרך לירושלים, ואיימו לנתק את הדרך בין העיר לשאר חלקי הארץ. בסיומו של קרב עיקש, בו נפלו עשרות לוחמים של "ההגנה" והפלמ"ח, נכבש המעוז ונפרצה הדרך אל ירושלים.
ב-1950, כשנתיים אחרי המלחמה, בעיצומה של "העלייה ההמונית", הכשירה המדינה שטח מדרום לגבעה, סמוך לכביש המוביל לצובא. בשטח, שכולו אדמת טרשים, הוצבו ארבע מאות צריפים עשויים מפח, בכל פחון חדר אחד עם חלונות ודלת כניסה. שורות ארוכות של צריפים ניצבו על שטח פרוץ לארבע רוחות השמים - צריף גדול למשפחה עם הרבה ילדים, צריף קטן למשפחה קטנה. בין השורות הותקנו שירותים משותפים לכל העולים, וברזיות מים שישמשו אותן, כל אחת בתורה, למקלחת, לשתייה, לשטיפת כלים ולבישול.
מעברת הקסטל - 1951
המעברה החדשה יועדה לעולים מכורדיסטאן ומעיראק שעלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה". העולים החדשים שמעו עליה עוד בהיותם באוהלים של מחנה הקליטה. הם קיבלו "הנחיות" מקרוביהם שהתערו כבר בארץ, לדרוש להגיע לירושלים או לפחות לקסטל, על יד העיר.
ירושלים היתה להם משאת נפש.
בקהילותיהם בגולה התפללו היהודים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", וחלמו להיות בעיר הקדושה. ארבע מאות משפחות זכו להגיע הכי קרוב שאפשר להגשמת החלום. הם הועלו על המשאית שהובילה אותם אל הקסטל, נקודה ממנה רואים מרחוק את ירושלים, וכמו שאמרו להם פקידי הממשלה: "אפשר להגיע אליה בקלות ברגל או באוטובוס".
כשראו העולים את שורת הצריפים, לא התלוננו. הורידו מהמשאיות את מיטות הברזל ואת מזרני הקש, את החבילות הקטנות שהביאו כשיצאו לדרך הארוכה, הכל פרקו אל תוך החדר היחיד שהיה בצריף. כל משפחה התארגנה בעצמה – הוסיפו פינה קטנה ששימשה אותם כמטבחון, מתחו כבלי ברזל בין הצריפים עליהם תלו הנשים את הכביסה, ועל פיסות הקרקע בין הצריפים גידלו פטרוזיליה ובצל ירוק.
חורף וקיץ, עונה ועוד עונה, שהו, הילדה ובני משפחתה, בצריפים עד שעברו למבנה קבע.
במורד הגבעה, ממזרח לכביש לצובא, קמה שכונת קבע אליה עברו העולים. כל משפחה קיבלה בית אבן ובו שני חדרים ומטבח. חלקת אדמה הקיפה את הבית והם השתמשו בה, כל אחד בחלקתו, לגידול עצי פרי וערוגות פרחים, ומי שרצה – ניהל במקום משק עזר עם לולים ודיר עיזים.
השכונה היתה ליישוב מוּכָּר שנקרא מעוז ציון. הוקם ועד מקומי שתיווך בין התושבים למוסדות המדינה, ודאג לחבר את היישוב לתשתיות החשמל והמים, ולנהל את שגרת המקום.
נציג הממסד עם דיירת במעברת הקסטל
צריפי המעברה שהתפנו מיושביהם נותרו על מקומם.
באמצע שנות ה-50 שוכנו בהם קבוצות של משפחות עולים שהגיעו ממרוקו ומאיראן – גם הם עברו את מסלול הקליטה ממחנות המעבר עד לצריפי המעברה. גם הם המתינו שנה ולעיתים שנתיים, עד שעברו למבני קבע. עבורם הכשירה המדינה את השטח במדרון המערבי של הגבעה, ובנתה בה את שכונה ב', גם היא כמו השכונה האחות שנקראה שכונה א' – הכילה בתי אבן קטנים וחצרות גדולים.
מעוז ציון, על שתי שכונותיה, התפתחה ליישוב קהילתי שליו בעל אופי כפרי, והמשיכה להיקרא בפי רבים - "הקסטל", ותושביה "קסטליאנים".
הועד המקומי הנבחר גבה מיסים מקומיים, התשתיות הורחבו, הוקמו בתי כנסת, גן ילדים ובית ספר, חנות מכולת נפתחה, טיפת חלב שירתה את האימהות הצעירות, מועדון הנוער קיים פעילויות, ואוטובוס עצר שלוש פעמים ביום בתחנה שהוקמה במרכז היישוב.
בעשור הראשון לקיומו, שלושת אלפים עולים חדשים התגוררו בבתיהם הפרטיים על גבעה המשקיפה אל ירושלים ממערב ואל אבו-גוש ממזרח. כולם יחד, אלה לצד אלה – משפחות של מהגרים, שעזבו חיים נוחים בארץ הולדתם ובאו להתחיל הכל מהתחלה. גברים שהיו בארצות מוצאם סוחרים וחקלאים, נאלצו לעבוד בבניין, בנטיעת עצים, בסיקול אבנים. נשים שלא עבדו מימיהן נאלצו לצאת ולעבוד במשק בית, בקטיף, בכביסה ובניקיון כדי לסייע בפרנסה.
ילדים וילדות השתלבו בנוף החדש. נצמדו אל הבית ואל המשפחה בעלת המסורת והמנהגים הייחודיים, ספגו את ייסורי הקליטה של הוריהם יחד עם התרבות החדשה המתפתחת בארץ. הם למדו עברית בקלות רבה יותר והיו לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אך המשיכו לשאת את מורשת המשפחה והשכונה. המורשת והמסורת הותירו בידי הגבר במשפחה את החובה לפרנס ואת הכוח להחליט, אך האשה הצטרפה למאבק הקיומי, ובנוסף לגידול ילדים גם סייעה לפרנסה.
ילדי המשפחה נרתמו גם הם לעזור, עם הבחנה בין ילדים וילדות.
הבנים כולם נשלחו לרכוש השכלה בבית הספר המקומי, כדבר המובן מאליו, כמו בארץ מוצאם. הבנות יכלו לחכות ולדחות את הלימודים כי העבודה היתה חשובה יותר. חלקן בכלל לא הגיעו לבית הספר, האחרות נשרו בשלבים מאוחרים, ורק מעטות סיימו את מסלול הלימודים במוסדות החינוך באזור. גם בפעילות החברתית שהתקיימה ביישוב בשנותיו הראשונות, היה חלקם של הבנים רב יותר. בנות רבות נשארו בבית לעזור לאמא בניקיון ובבישול, וכשיצאו הנערים לבלות בירושלים – לא העזו הנערות להצטרף. מי שכבר יצאה לבילוי עם חברותיה, נדרשה לחזור הביתה בשעת ערב סבירה.
הילדה מהקסטל היתה לנערה שידעה היטב מה מצפים ממנה.
נערות הקסטל התבגרו ומיהרו להתחתן, בדרך כלל בהתאם לרצון ההורים או לפחות בהסכמתם. החתונות הראשונות נערכו במתחם היישוב – בשטח ריק בין הבתים או במגרש הכדורגל של היישוב, סמוך לבניין המועצה. היו אלה חגיגות המוניות, חפלות, שהוציאו מבתיהם את התושבים לחגוג עם משפחות החתן או הכלה, שכניהם, בני המקום. למחרת החתונה קמו הזוגות הצעירים להתמודד עם דרכם החדשה ביישוב. הזוגות שבחרו להישאר, התגוררו תקופה ממושכת בבית ההורים – שלו או שלה – עד שיכלו לרכוש חלקת אדמה פנויה עליה בנו את ביתם.
הכלות הצעירות הביאו לעולם את ילדי הדור הבא, ילדים ישראלים "צברים". הן היו אימהות טריות שהתחברו אל האימהות הוותיקות שהמשיכו ללדת גם בבואן לארץ. הן הכירו אחת את השנייה ושמרו על קשר קרוב, נפגשו בטיפת חלב ובמכולת השכונתית, יצאו לטייל יחד עם עגלות ילדים, החליפו מתכוני בישול, ונסעו יחד באוטובוס לעבודה בירושלים.
ב-1964 התאחדה מעוז ציון עם "מבשרת ירושלים", השוכנת מעבר לכביש ירושלים-תל אביב, ושני היישובים היו למועצה מקומית אחת – מבשרת ציון.
המועצה המאוחדת האיצה את הפיתוח הסביבתי, אך כל אחד משני היישובים המקוריים המשיך לשמור על צביונו הייחודי - מצידו הצפוני של הכביש נבנו שכונות חדשות והגיעו אלפי מתיישבים חדשים. מדרום לכביש הסתפקו בחיזוק הקשר עם האדמה והמקום.
במעוז ציון שהמשיך להיקרא בפי כל "הקסטל", נשמר האופי השכונתי. הקסטליאנים הרחיבו את ביתם על חשבון הנחלה הגדולה סביבו, והוסיפו ובנו בה יחידות דיור לילדיהם שגדלו והקימו משפחות. מי שלא השיג די כסף לבניית בית, יכול היה להצטרף לפרוייקט שיזמה מועצה המקומית - הקמת שני מבני מגורים בני שתי קומות, ובהם דירות לזוגות הצעירים ביישוב.
בשנות ה-70 חוסלו משקי העזר האחרונים שנותרו, עצים נעקרו, והאווירה הכפרית הלכה והתפוגגה. בעשורים הבאים המשיכו לגדוע עצי פרי שנשתלו ברחבי חלקות הקרקע הגדולות, ובמקומם נבנו עוד ועוד בתים – לבני המקום וגם למשפחות חדשות שהגיעו מבחוץ. המשפחות החדשות באו מהעיר ומהכפר, מכל רחבי הארץ – רכשו חלקות אדמה ובנו עליה את ביתם.
מעוז ציון, הקסטל, שינה את פניו אבל לא את אופיו השכונתי.
הקסטליאנים, המשיכו להתקיים במסגרת שכונתית בה רובם מכירים את רובם. חלק גדול מהתושבים קשורים בקשרי משפחה – בני דודים, גיסים, מחותנים, בנים ובנות של מייסדי המקום. אלה התחתנו עם אלה, אלה בני דודים של אלה, בניהן ובנותיהם חברים ושכנים.
שישה עשורים עברו מאז הוקמה מעברת הקסטל.
בין שכונה א' לשכונה ב' ניכרים היטב תמורות הפיתוח שעברו על מעוז ציון. כבישים נסללו ומדרכות רוצפו בין הבתים הפרטיים שנבנו לתפארת, בכיכר המרכזית קמו מרכזים מסחריים קטנים, ומעל היישוב משקיפה גבעת הקסטל שהיתה לגן לאומי, על פסגתה מתנוסס המבצר ההיסטורי שנשמר ומתוחזק כאנדרטה לקרבות מלחמת השחרור.
צריפי המעברה כבר מזמן אינם.
בשטח עליו עמדו פעם הצריפים, יש חיים אחרים. מאחורי החנויות בכביש הראשי מתגוררים משפחות ותיקות עם משפחות צעירות ברחוב שנקרא "רחוב הראשונים". בקרן הרחוב, על יד גינה עם ספסלים ועצי נוי, נבנה "מרכז יום" לזקני היישוב, שבאים אליו בבוקר ועוזבים בצהריים.
אחרי שהם עוזבים את המרכז, פעמיים בשבוע, נפתחות הדלתות של המבנה, ומתרחשת פעילות אחרת. של מועדון הנשים במעוז ציון.
הנשים, שהיו פעם ילדות קטנות, בנות למשפחות של עולים, התבגרו והיו נערות ואימהות צעירות, והיום הן כבר סבתות לנכדים ולנינים.
ממרומי גילן הן משקיפות על ההיסטוריה של העם והמדינה, ושל היישוב שהיה להן למעוז בציון. רבות מהן גדלו עם היישוב, והיו בו מיום שהיה עוד מעברה. אחרות נולדו בשנותיו הראשונות, או הגיעו להתגורר בו במהלך השנים. לאלה כמו לאלה, מעוז ציון הוא תבנית נוף חייהן. הן קסטליאניות גאות – במורשת ובעדה אליה הן משתייכות, ביישוב בו הן מתגוררות, בדרך הארוכה שהביאה אותן אל המנוחה והנחלה.
