ראש השנה (רוֹשָשָנָה)
חג לאומי.
היום הראשון בשנת הלוח העברי.
הפרק הראשון ב"עידן החגים" הישראלי, שנמתח על פני חודש ארוך בעונת המעבר בין הקיץ לחורף.
ראש השנה או כמו שהוא נקרא בעברית מדוברת: רוֹשָשָנָה – כולל שני ימי חג, אבל קודמים לו שלושה שבועות של תכנון תוכניות, בישולים, קניות, הזמנות לאירוח, ותהיות היכן להיות בחג ולהרגיש חלק מהקולקטיב.
רוֹשָשָנָה הוא חג דתי עם שורשים יהודיים בני אלפי שנים. יש לו שלל פנים וצורות: דתיות, מסורתיות, לאומיות – וכל אחד מאזרחי ישראל חוגג את החג באופן המתאים לו.
במהלך השנים קיבל החג צביון לאומי עם הרבה מאד מסורת ופחות סמלים דתיים:
המסורת מושיבה משפחות מורחבות מסביב לשולחן ועליו מאכלים הכי מסורתיים שיש וביניהם משובצים: תפוח, דבש ורימונים.
המסורת מוליכה את הדתיים ושומרי המסורת בדרך לבתי הכנסת ולתפילות ארוכות שנשמעת בהם תקיעת השופר.
את כל השאר מוליכה המסורת לפיקניקים בטבע ולינה בצימר או בית מלון, ולסיבוב משפחתי אצל ההורים והדודים, הסבא והסבתא. מי שלא מוצא את מקומו בכל אלה בורח לחו"ל באופן מסורתי.
המסורת מחייבת את המעסיקים לחלק שי לכל עובד, וממריצה את הספקים להעניק לקליינטים שי פרסומי – לוח שנה, יומן משרדי, עט או מאפרה מצועצעים.
בימים שלפני החג, המסורת ממלאת את החנויות והשווקים בהמוני ישראלים שפותחים דף חדש ובו יש סירים חדשים וטלוויזיה חדשה וסלון ובגדים ונעליים ומחשב ומקרר – הכל חדש לכבוד השנה החדשה.
במאה ה-21, אפשר להוסיף לכל אלה עוד תופעה שתופסת תאוצה: עומס כבד של נוסעים בנמל התעופה בן גוריון - אל אולם הנכנסים פוסעים אלפי יהודים מקהילות יהודיות ברחבי העולם שמרגישים צורך דתי או משפחתי לחגוג את החג בארצנו. באולם היוצאים עומדים בתור מאות אלפי ישראלים שמעדיפים לקיים את מסורות החג מחוץ לגבולותיה של המדינה.
רושָשָנה.
המסורת מתחילה כאן.
עם הלוח העברי שהוא רק בישראל. עם השופר שהוא רק בבית כנסת, עם הסיכומים השנתיים באמצעי התקשורת, עם מצעד הפזמונים השנתי, עם התקוות והתחזיות לשנה החדשה, עם ברכות ואיחולים בטלפון, באס אמ אס, בוואטסאפ ובדואר האלקטרוני.
ראש השנה.
עם שמחת החג לשייכים.
עם תוגת החג לבודדים ולכל מי שלא מצא השתייכות.
עם אדישות לא חגיגית למיעוט הערבי ולכל מי שלא יהודי ומתגורר בישראל.
ברכה מסורתית: "שנה טובה". בוואטסאפ או באימייל.
איגרת ברכה מסורתית משובצת נוסטלגיה: "שנות טובות" מודפסות ומצועצעות מהמאה שעברה.
שאלה מסורתית: איפה אתם ברוששנה ?
מנהג מסורתי (לדתיים בלבד): "תשליך" – השלכת חטאים אל הים.
צליל מסורתי: שופר טוווווווווו...טו טו טו טו. (לחצו לשמיעה).
עדכונים של ערב חג: מצב התנועה בכבישים העמוסים.
בעיה משפחתית: מי יביא את סבא וסבתא לארוחה ?
שיר עברי מסורתי: שנה עברה שנה חלפה, אָהָהנִי כָּאפָּאי אָרִיהִימִה.
תובנה: אחרי כל ראש השנה – מגיע יום כיפור.
חתיכות היסטוריה:
ראש השנה הוא מהחגים שהולכים עם העם היהודי אלפי שנות גלות, כמו פסח, שבועות ועוד חגים שמתפרשים על פני כל לוח השנה העברי.
מיקומו כראשון בלוח נתן לו מקדמה על פני האחרים כציון דרך – יומיים של מעבר משנה אחת לשנה אחרת. ימי החג מביאים איתם אווירה של התחדשות וציפייה, ומנגד אפשר לסכם בו את מה שהיה בשנה החולפת.
הסממנים הדתיים שלו, כמו תקיעת שופר ותפילות מיוחדות, עברו מדור לדור, אבל יותר מהם, התנחלה בלבבות המסורת הקשורה בו – ארוחה מיוחדת והתכנסות משפחתית סביב שולחנות ערוכים בפריטים המיוחדים: רימון, דבש ותפוח. כחג הבכיר בין החגים תמיד היו שני ימי החג ימים של מנוחה מעבודה, ימים שמוקדשים לפעילויות שונות בהתאם לרמה הדתית של היחיד או המשפחה.
בשנות ה-30, שנות ההתבססות של הציונות הסוציאליסטית-חילונית, ניסו לצרף לחג, כמו לכל החגים אחרים, סממנים יותר עבריים ופחות דתיים. הטבע והמנוחה הביתית גברו על השהות הממושכת בבתי הכנסת. הרימון והדבש בלטו יותר.
ברכות שנה טובה מודפסות בשנות ה-30
המגמה התהפכה בשנות ה-40, שנות המלחמה העולמית והשואה שפצעה את העם היהודי. רבים ביישוב העברי חזרו לבית הכנסת, אפילו חילונים גמורים. כדי להשיב לעצמם את הזהות היהודית שנראתה הולכת ומתחסלת, לשמוע קול שופר ולומר קדיש ותפילת יזכור לזכר הנספים. הדרישה לתפילות היתה כה גדולה עד שבערים גדולות כמו חיפה ותל אביב, נאלצו לקיימן בבתי קולנוע שהתמלאו גם הם עד אפס מקום. בירושלים עוד הספיקו עשרות אלפים לומר מדי שנה תפילות בכותל המערבי, לפני שנכבש על ידי הירדנים.
בשנות ה-50 המגמה המשיכה ואף גברה עם בואם של עולים חדשים מכל הגלויות. עבורם היתה הקמת המדינה סוג של נס, והתגשמות החזון של שיבת העם לארצו. הם היו בטוחים שכאן מקפידים מאד על דת ומסורת, הלכו לבית כנסת והקפידו על קדושת החג אפילו יותר ממה שהקפידו בארצות מוצאם.
נהירה מוגברת של מתפללים שינתה את "ענף בתי הכנסת".
יותר בתי כנסת הוקמו, בסיוע נדיב של הממסד הדתי. בערים הגדולות והקטנות התחרו ביניהם על "זמן איכות" של המתפללים – מושבים נוחים, מאווררים למיזוג האוויר, וחזן שקולו נעים ויודע לתת הופעה משובחת לקהל. השדרוג עלה כסף, אותו גבו הגבאים מהמתפללים ששילמו עבור מקום ישיבה. מי שרצה לזכות בכיבוד של "עליה לתורה" בראש השנה, שילם הרבה יותר.
המסחור של קדושת היום תרם להרחקתם של מתפללים רבים שהבינו כי במדינת היהודים גם הקדושה שווה כסף. הם הביטו סביב וראו המוני חילונים שמשמרים את מסורת החג בדרכם, והצטרפו אל הזרם המרכזי, שמעדיף את המנוחה ואת הסמלים על פני הסממנים הדתיים.
בשנות ה-60 וה-70 נראו יותר ויותר מכוניות בדרך לנופש בבתי מלון או באתרי הטבע. בתי הכנסת נשארו מעוזם של הדתיים יותר או פחות – אלה נשארו להיות שומרי הגחלת הדתית של החג.
המגמה המשיכה גם בעשורים הבאים, והביאה את ראש השנה להיות מה שהוא כיום.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
