חג שבועות
יום של חג יהודי הנחגג בישראל בין חודש מאי לחודש יוני.
מה הוא מסמל ? תלוי את מי שואלים. חג שבועות הוא החג הרשמי היחידי שנחגג ללא תוכן אחיד ועניין המשותף לכל אזרחי המדינה.
רק על דבר אחד מסכימים כולם: התאריך שלו - ו' בסיוון על פי הלוח העברי. שזה יוצא מתישהו בין אביב לקיץ. חוץ מהמוסכמה הזו, אין לישראלים כותרת אחת שאותה יבחרו כדי להסביר מה בדיוק הסיבה לחגיגה.
ישנן כמה כותרות: חג התורה, חג הביכורים, חג החלב, חג הנופש והטבע. כל אחת מהן תורמת סמל מייצג או אסוציאציה לגרפיקה או נושא לדיון: ספר תורה ולוחות הברית, רות ובועז ונעמי, שיבולת בשדה, סלסלת פירות, עוגת גבינה – וכולם יחד נדחפים לתוך החבילה המסורתית שנאגדת לכבוד שבועות במדינת ישראל.
שבועות הוא חג קצר (יום וחצי, בערך) שלא משאיר את חותמו על סדר היום בישראל. הוא בא והולך כמו עוד סוף שבוע. מין בונוס קטן כדי לשבור את הרצף של לוח השנה העמוס ומזג האוויר ההולך ומתחמם בין סוף האביב לתחילת הקיץ.
למזלם של חובבי המנוחה, החג אף פעם לא חל ביום שבת, בגלל כל מיני חישובים אסטרונומיים של לוח השנה העברי, כך שהרווח החופשתי גדול יותר. ובשנה שהוא קרוב מאד לשבת זוהי אופציה סבירה לעשות "גשר" ולצאת לנופש בארץ או בחו"ל.
אז מה קורה בישראל בחג שבועות ?
במגזרים הדתיים חוגגים אותו תחת הכותרת: חג מתן תורה. כי על פי המסורת, ביום הזה ניתנה התורה לעם ישראל במעמד הר סיני. לכן הם מקדישים את ליל החג כולו ללימוד חמשת הספרים הראשונים בתנ"ך. בבתי הכנסת ובישיבות - האורות דולקים עד שעות הבוקר המוקדמות, וכל מי שיש לו כח וסבלנות, מקיים לימוד רצוף שנמשך כל הלילה ונקרא: "תיקון ליל שבועות".
מסורת נוספת לחג היא קריאת מגילת רות בבתי הכנסת. המגילה, סיפור מעניין בפני עצמו, מעוררת גם עניין רוחני ופילוסופי לערבי עיון שמקיימים חילונים ושומרי מסורת.
בסקטור החקלאי, בקיבוצים ובמושבים, עושים שימוש בשמותיו המקוריים של החג: "חג הקציר" או "חג הביכורים". מקשטים את השדות וחוגגים, כל הקהילה יחד, קציר סמלי עם טרקטורים מקושטים וביכורי קציר חיטים.
פעם זו היתה חגיגה קהילתית ואידיאולוגית שמקדשת את עבודת האדמה עם החזון הציוני. היום, אחרי נשירת האידיאולוגיה, נשארה השמחה הקהילתית, הסמלית, הממותגת. ובמקרים רבים היא מזמינה אורחים מבחוץ וגובה על כך תשלום לא סמלי.
בין אלה לבין אלה, מנסה רוב הציבור הישראלי לנווט את החג הקצרצר בלי שיהיה לו כיוון כללי מוגדר – יוצאים לבלות בטבע, לנפוש בבתי מלון, לארח ולהתארח, להשתזף על חוף הים או סתם לשבת בבית וליהנות מעוד יום של חופש שנקבע בחוקי העבודה של מדינת ישראל.
המכנה המשותף היחידי כמעט לכל המגזרים הוא החלב על כל מוצריו. מדובר במסורת שהגיעה מאירופה ומקובלת על דתיים וחילוניים כאחד: לאכול ולשתות מוצרי חלב.
לקראת החג, יצרניות החלב נערכות לאספקה מוגברת של מוצרים, האינטרנט מלא במתכונים, והעיתונות חוגגת עם קרעפלעך ובורקס ואגדות ישראליות מהגורן הרפת והחציר.
מלכת החג היא הגבינה - לבנה או מלוחה, צהובה או מותכת, מעל ומסביב, ובעיקר כמילוי של בלינצ`עס, כיסונים, תבשילים, עוגות ומאפים.
לקט תמונות ישראליות מחג שבועות - חגיגה רב תרבותית במגוון פעילויות
חתיכות היסטוריה
תוכנו של חג שבועות מעולם לא היה אחיד בקרב היהודים כאן בארץ ישראל. לא בתקופת המנדט הבריטי ולא אחרי קום המדינה.
בקהילות הדתיות זה היה חג דתי לכל דבר ועניין. כולל: מנוחה מכל עבודה, תפילות ייחודיות בבתי כנסת, ו"תיקון ליל שבועות". הם המשיכו מסורת שהגיעה מקהילות יהודיות באירופה, והעמידו במרכז החג את כל הסמלים המוכרים כיום: מתן תורה, מגילת רות, מאכלי חלב ודבש.
מי שרצה וגם היה יכול – נסע לירושלים כדי להיות חלק מהתכנסות המונית לתפילה בכותל המערבי. המסורת נקטעה לאחר קום המדינה, כשהכותל נכבש על ידי הירדנים ולא היה בידינו. במקום זאת התכנסו על הר ציון כשעיניהם וליבם מופנים לעבר השריד האחרון של בית המקדש.
לאחר מלחמת ששת הימים, ב-1967, שב הכותל לידיים יהודיות והתפילות ההמוניות ברחבה המקודשת, שבו והתחדשו.
בקהילות הקיבוציות, חג הקציר היה מהחגים החשובים והטקסיים ביותר.
האידיאולוגיה הקיבוצית חיברה את היהדות המתחדשת בארץ ישראל, אל האדמה, אל החקלאות, אל הטבע כולו. כל חג עברי שואב את ערכיו מהחיבור הזה, ובהתאם, לכל חג יש את המאפיינים שלו.
מיקומו של חג, בתחילת עונת הקציר של התבואה היה סיבה למסיבה חגיגית. ואם זה מתחבר אל סיפור מגילת רות – הרווח כפול. גם מסורת מקראית וגם התחדשות ציונית.
כל קהילה קיבצה יחד את כל חבריה, כולם ללא יוצא מהכלל הגיעו אל שדות התבואה הזהובים ברגל, בעגלות ובטרקטורים. על רקע התפאורה הססגונית רקדו ושרו ונאמו נאומים, בשעה שהקוצרים החלו להניע קומביינים לקצירת התבואה. החגיגות החלו והסתיימו בחדר האוכל ובאולם התרבות, לשם הגיעו הילדים עם סלסלות מלאות בפירות שנקטפו באותו היום מהמטעים.
אווירה כזו היתה גם במושבים ומושבים שיתופיים, והחגיגות היו סמל לאומי של הציונות החילונית וההגמוניה הסוציאליסטית ששלטה ביישוב העברי, ובמשך שנים רבות אחרי הקמתה של מדינת ישראל.
תושבי הערים לא יכלו לחגוג בטבע, אבל נשאו עיניים אל הסמל הציוני המתחדש. העתיקו כמה מהסמלים אל רחובות הערים שקושטו בלבן וירוק, בציורי חיטה ושעורה, ובטקסים חלופיים שניסו להידמות לאלה מההתיישבות העובדת.
חג ביכורים בקיבוץ - שנות ה-50
מערכת החינוך הממלכתית במדינת ישראל ניווטה את ערכי החג ותכניו, בין המסורת הדתית המקובלת באירופה, חג מתן תורה, לבין חג הקציר הציוני.
ילדי הגנים ובתי הספר למדו פרקי תנך ומסורת העוסקים בתורה ובקציר התבואה, בפירות ביכורים ובמגילת רות וסיפור אהבתה לבועז. לקראת ערב החג, טרם יציאתם לחופשה קצרה בת שלושה ימים, חגגו הילדים והנערים חגיגות משולבות בציורים של ספר תורה וטנא מלא ביכורים, ושרו שירים שמבוססים על פסוקי תנך ושורות של משוררים עבריים.
הילדים שגדלו, הקימו משפחות והיו בעצמם הורים לילדי הדור הבא - המשיכו לנוע בין הסמלים, והוסיפו את הטיולים המשפחתיים בטבע עם המנגל החגיגי.
בינתיים, משנות ה-80 ואילך, התחזק מעמדם של החלב ומוצריו כמייצגים של החג.
אזרחי ישראל מצאו את הסמל היחידי שיכול לאחד את כולם – שולחן חגיגי עם מאכלים חלביים, שלא חייבים להכין רק למשפחה אלא גם עם חברים, או בנופש באחד מערי ישראל או באתר נופש בחו"ל.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
