חתיכות היסטוריה:

"הבאנו ש-לום" נמצא כאן משנות ה-30, לפחות.
אין לו אבא ואמא. הוא מאותם שירים עממיים שמישהו התחיל לשיר באיזשהו מקום, ומשם התגלגל הלאה - אל ערבי שירה בציבור בקיבוצים ובמושבים, אל כיתות בתי הספר ותלמידים שיצאו לטייל בשבילי הארץ, אל לוחמי המחתרות נגד השלטון הבריטי, אל היהודים שלחמו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה.

אחרי המלחמה יצאו מכאן שליחים למחנות הפליטים היהודיים ולשרידי הקהילות החרבות באירופה. הם הביאו איתם שירים עממיים מארץ ישראל וביניהם גם "הבאנו שלום", שמילותיו והקצב שלו היו בעלי משמעות סמלית לתקופה ההיא – אופטימיים, זוקפי קומה, וסוחפים. כשהפליטים היו למעפילים שעלו לארץ, הדהד השיר בין מקבלי פניהם בנמל חיפה או במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין.

אחרי הקמת המדינה כבר נמנה השיר על הרפרטואר הלאומי, ויצא מכאן לכל קהילות היהודים בכל הגלויות. נציגים רשמיים של ישראל שהוזמנו למפגשים רשמיים עם מנהיגי מדינות ברחבי העולם – התקבלו על ידי להקות מקומיות שניגנו עבורם את הבה נגילה ואת הבאנו שלום. אלה היו נציגי הפולקלור הצברי מישראל.

בשנות ה-70 היה השיר לאחד השירים הפופולאריים בין העולים מברית המועצות, ומאז הוא שיר חובה בכל טקס קבלת פנים לעולים חדשים בנמל התעופה בן גוריון.

נמל התעופה היה נמל הבית של השיר.

בשנות ה-80 וה-90, כשהחל לפרוח ענף הטיולים לחו"ל, שמעו אותו בתוך המטוסים הנוחתים. ישראלים מכל שכבות החברה שיכלו להרשות לעצמם טיסה וביקור בעולם הגדול, היו עוד מלאי חרדות לקראת הנחיתה של "האווירון", בשובם ארצה – חרדה מוכרת לכל נוסעי מטוסים בכל מקום. ברגע שנגעו גלגליו על האספלט והמנוע כבה, נשמעה אנחת רווחה כללית בקרב הנוסעים הישראלים ומיד פרצה שירת "הבאנו שלום" בין קירותיו המתכתיים של המטוס.

מאז, הספיקו מיליוני ישראלים לטוס פעם אחר פעם לחו"ל, לגיחות קצרות וארוכות, והנחיתה כמו ההמראה כבר לא היו "ביג דיל". השיר כמעט ולא נשמע עוד במטוסים הנוחתים. גם לא בערבי שירה בציבור. הוא עבר לפינות נוסטלגיות בהווייה הישראלית, למחלקת הפולקלור, ולמקומות שבהם יש ערך כלשהו לפטריוטיות ישראלית בארץ ובעולם.