העונה הלאומית
שלושה שבועות רצופים בלוח השנה הישראלי שמתחילים בחג הפסח ומסתיימים ביום העצמאות.
לאורך שלושת השבועות, סדר היום הישראלי עובר למתכונת לאומית, ואזרחי ישראל היהודים מפנים מקום לאווירה פטריוטית שמרחפת מעל המדינה, מניעה את דגליה ברוח אביבית, ומזכירה להם את היסודות הנרטיביים לקיומה.
במשך כל העונה הקצרה, מערכת החינוך וכל המערכות השלטוניות חוזרות ומשננות פרקים נבחרים בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, ומדגישות את הלקח, וכל כלי התקשורת מתגייסים לחזק את האווירה הייחודית לישראלים בלבד, רובם יהודים, ומקצתם בני דתות אחרות.
ברקע: ימים של חילופי משמרות בטבע.
חורף קר וגשום מפנה את מקומו לקראת בואו של הקיץ הישראלי הטומן בחובו שמש חמה. ובינתיים...עונת מעבר אביבית, הפכפכה, ואין חזאי אחד שיהיה מוכן לחתום על תחזית אקלימית ברורה. מזג האוויר משתנה מיום ליום ונע בין קצוות אקלימיות – אביך ובהיר, חם וקר, גשום ומחומם.
ואלו הם שלושת השבועות שהם עשרים ושניים ימים, נטו, ימי העונה הלאומית.
שבוע ראשון: חג הפסח
שריקת הפתיחה של העונה נשמעת בליל הסדר.
בערב הראשון של חג פסח, רוב אזרחי ישראל היהודים מתכנסים סביב שולחן ערוך, ומספרים על יציאת מצרים ועל הדרך המפרכת שעשו אבות אבותיהם במשך אלפי שנים, מעבדות לחירות.
בסיומו של הערב הולכים לממש את הרגשת "בני חורין" – יוצאים לחופשה ארוכה שתימשך שמונה ימים רצופים בימים של חול ומועד, חגים ושמחות גדולות וקטנות, תפילות מיוחדות בבתי הכנסת, נופש ובילויים והרבה שמחת חיים.
בשובם מהחופשה, עשירים בחוויות ומסופקים משמחת בני חורין, יגיח מהאופק ענן קודר שמלווה את השבוע השני.
שבוע שני: יום השואה
תחילתו של השבוע – בענן קודר שמגיח מהאופק ההיסטורי.
החברה הישראלית נחשפת שוב, מדי שנה בשנה, למלחמת העולם השנייה וזוועותיה. המלחמה שהותירה את הפצע הכואב ביותר לעם היהודי, בעת החדשה, וגרמה להשמדת כל יהדות אירופה ורצח שישה מיליון יהודים.
מצב הרוח הלאומי יורד למפלס נמוך, עוד לא הכי נמוך אבל די בו כדי לצמצם למינימום את העליזות הכללית ולהימנע ככל האפשר מחגיגות המוניות. מערכת החינוך עוסקת בסיפורים ובהפקת לקחים, וכלי התקשורת מפנים את הבמה לניצולי שואה שמספרים את סיפור הישרדותם. המילים הנפוצות ביותר הן: "היטלר" ו"נאצים" – שתי מילים שמזכירות את מחוללי האסון הגדול, ויחד איתם התוצאות הנלוות כמו: "מחנות השמדה", "תאי הגזים" וכל מה שהביא למותם של ששת המיליונים.
יום השואה הוא שיאו של השבוע השני בעונה הלאומית.
בערבו של היום ננעלות הדלתות של בתי הקפה, המסעדות וכל אולמות הבידור. האות ניתן בטקס ממלכתי, שיהיה הראשון מתוך סדרה של טקסים בערב ולמחרת, בכל רחבי הארץ.
בסיומו של היום חוזרים הישראלים ליום או יומיים של רגיעה, וכבר מכינים את עצמם לשבוע האחרון של העונה הלאומית ושני ימי השיא שלה.
שבוע שלישי: יום הזיכרון ויום העצמאות
השבוע האחרון בעונה הוא הכי לאומי.
בסיומו, אמורים לחגוג הישראלים את יום העצמאות של מדינתם, ולקראתו מתקשטים כל רחובות הערים בדגלי ישראל.
ההכנות לחגיגות, קדחתניות - בכל העיריות והמועצות המקומיות מכינים את הכיכרות להפנינג המוני עם הרקדות והופעות אמנים מהשורה הראשונה והשנייה; הקיבוצים והיישובים הקהילתיים מכינים את מרכזי התרבות לתוכנית חגיגית; בתי הכנסת מתארגנים לתפילות מיוחדות לחג; בחנויות ובשווקים מתגברים את מדפי הבשר שייקנו הישראלים לעשות "על האש"; כלי התקשורת מכינים כתבות ומאמרים נוסטלגיים מלווים בתמונות היסטוריות...
רגע.
לפני כל החגיגות צריך לעצור.
להרכין ראש.
יש יום זיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה, או בקיצור: "יום זיכרון".
יום הזיכרון הוא יום מקודש בחברה הישראלית.
מצב הרוח הלאומי מקבל בו ארשת של רצינות וכובד ראש מהולה בקדרות. אין שמחות ואין עינוגים. אפילו בקהילות בני המיעוט הערבי/מוסלמי שאינם חלק מהנרטיב הישראלי, מכבדים את היום ומצייתים לכובד הראש.
שתי צפירות זיכרון מפלחות את אווירת העצב הכללי ונשמעות היטב בכל רחבי הארץ. הדגלים יורדים לחצי התורן, המלאכה שובתת לדקות דומייה וכל ישראלי המכבד את היום, יעמוד וירכין את ראשו בלי לומר מילה. רק יכבד את זכר הנופלים.
בין הצפירות, ואחריהן, יעברו שעות של טקסים בבתי קברות, במוסדות חינוך, באולמות ציבוריים, בהר הרצל בירושלים ובכנסת ישראל. ערוצי התקשורת הציבוריים והפרטיים יעברו למתכונת אֵבֶל ויעסקו אך ורק בכל מה שנוגע לזיכרון הקורבנות ובני משפחותיהם.
בסיומו של היום כל העיניים נשואות להר-הרצל בירושלים, שם עומד להתקיים טקס הדלקת המשואות.
הטקס מסמל את המעבר מיום הזיכרון הקודר אל השמחה והגאווה הלאומית של יום העצמאות. מרגע שהתרחש המעבר, יוסר הפקק מבקבוק השמפניה הישראלי ויחלו חגיגות ברחובות ובכיכרות, באתרי הנופש והטבע, בבית במסיבה, או על הכורסא מול הטלוויזיה.
אף אחד לא תכנן את העונה הלאומית במתכונתה הקיימת.
היא באה לעולם בדרך הטבע עם קצת עזרה מההיסטוריה או כפי שיאמרו אחרים: בעזרת ה' או בסייעתא דשמיא.
מאז שהיא קיימת, היא נעה, וממשיכה לנוע בין קצוות - משמחת החירות אל יגון עמוק של זיכרונות האימה. בין דגל מתנופף ברוח לבין דגל שיורד לחצי התורן, בין חמסינים לוהטים לבין צינה אביבית המביאה עימה רוח נעימה בלילות זרועי כוכבים.
רק האובך המגיח מהמדבר ומכסה את האופק בגוון אפרורי, בלי התראה מוקדמת, מזכיר לכל מי שהתקבץ כאן כדי לחיות במדינת ישראל, כי אחרי שבעים וחמש שנים – שום דבר לא סגור ולא ברור במדינה. הגבולות שלה לא קבועים, הנרטיב של אזרחיה אינו אחיד, המלחמה הבאה צפויה להתרחש בצפון או אולי בדרום, השלום עם השכנים עדיין במצב פושר, לא קר ולא חם, ובינתיים צריך לשמור על ערנות ולהיות דרוכים, להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא.
ואחרי שהאבק מתפזר, רואים שמים בהירים ושמש זורחת מעל בתים ושדות וכרמים, וברקע מתגלגלים צלילי שיר הנושא את המילים הכי פשוטות וברורות לכל יהודי שבחר לחיות כאן:
אין לי ארץ אחרת.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
