גיברת היא נקודת חן בלשון העברית.

הגיברת שקוראים לה ברמקול והגיברת שמבקשים ממנה לזוז רגע והגיברת שהזמינה את החצאית – היא בכלל גְבֶרֶת. זאת מהכתיבה ומהדיבור התקני של האקדמיה ללשון עברית.

אבל מה ? הגברת התקנית, זאת עם השווא ב"ג" - פשוט לא קיימת בדיבור היומיומי. במקומה יש גִיברת. עם חיריק ב"ג".

הגיברת משתבשת על הלשון, כמו הסבתא של אפרים שתמיד יקראו לה סָפְתָא, ושתיהן עובדות במִידְבָּח המדובר ולא במטבח התקני, קמות בבוקר מוּגדָם ולא מוּקדָם ומנקות את האבק מהסְחוּחִית ולא מהזכוכית.

מה לעשות.

עברית – קשה שפה, ומזמינה הרבה שיבושים חינניים שהפכו מזמן לשפה עצמה. כולם באים לעולם הישר מחלל הפֶּה של הישראלים, שלא מסתדר להם משהו בין הגרון לבין הלשון והם מדלגים על כללי האקדמיה.

וככה, בגלל תקלה טכנית במנגנון הדיבור, או סתם בגלל עצלנות, הם לא אומרים "גְברת", כמו שצריך להגיד אלא גִיבֶרֶת.

זה חמוד, חינני, ישראלי כל כך, ומושרש עמוק עמוק בשפה ובתרבות.

מגיל צעיר מאד, כמעט כל ילד וכל ילדה, מרגע שמתחילים לדבר עברית יש להם את זה. הם רוכשים את השפה מהבית, מהרחוב, מבית הספר, מהטלוויזיה ומהרדיו – ושם ישמעו רק גיברת. לפעמים בנימה רשמית או מכבדת, לפעמים בסרקזם או לגלוג.

​

 

 

​

 

 

ואגב,

באומות רבות בעולם, נהוג להבדיל בשפה היומיומית בין אשה נשואה או אלמנה לבין רווקה - בצרפתית יש את המאדאם והמדמואזל, באנגלית יש מיסיס או מיס ואפילו ליידי, בגרמנית יש פראו או פרוליין.

אבל פה זה לא אירופה ולא אמריקה.

לישראלים יש "גיברת", והיא יכולה להיות כל אחת מעל גיל 30, בערך.

היא תזכור לנצח את היום הראשון בו מישהו פנה אליה וקרא לה: "גיברת", ומאותו רגע כבר לא היתה סתם נערה או בחורה אלא מישהי מבוגרת עם תואר שילווה אותה לכל החיים.