חתיכות היסטוריה:

 

היורדים היו מאז ומתמיד פצע פתוח בנרטיב הציוני.

סוג של אכזבה מהולה בכעס - הרי התיישבות בארץ ישראל היא משאת נפש יהודית. אלפיים שנה נשאו עיניים לעבר ציון וירושלים, והנה החלום ושברו מול העיניים.

 

למעשה, תופעת הירידה כבר היתה כאן בגדול עוד בתחילת המאה ה-20 – מול כל גל גדול של עלייה היה גל קטן של ירידה. אבל אז, לא עשו מזה עניין. הכל נשאר במשפחה ולא הוציאו החוצה כביסה מלוכלכת.

אחרי הקמת המדינה, ב-1948, גאתה הפטריוטיות הישראלית.

הנה יצאנו לעצמאות ולדרך חדשה במדינה שנועדה להיות בית לכל היהודים. זה כבר לא היה רק חזון - מאות אלפי עולים הגיעו מכל רחבי העולם, ונשאו באהבה את ייסורי הקליטה. העיקר שיש לנו מדינה. הם וכל מי שהתגורר כאן הסתכלו על היורדים כמי שעושים מעשה שלא ייעשה. הרי כולנו משפחה אחת, ולכולם יש קשיים – אז למה לעזוב ?

מאז ובמשך כשלושה עשורים, היה ממש לא נעים לרדת.

 

בשנות ה-70 עלה מספרם של היורדים.

זה קרה אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור. רצף של שלוש מלחמות ומצב ביטחוני רעוע החל לתת את אותותיו בעצביהם של ישראלים רבים, והם עזבו. התופעה התגברה עד שבשנות ה-90 אמר עליהם יצחק רבין את המשפט המפורסם: "הם נפולת של נמושות".

 

רבין נאלץ להתנצל ולחזור בו מהאמירה, כי בזמן שהוא אמר את זה כבר היו קהילות של ישראלים בכל רחבי העולם, וכמה מהם נמנו על גדולי התורמים למדינה. בנוסף, היו כאן בני משפחה שחשו בעצמם נפגעים מהאצבע המונפת ליקיריהם, שבסך הכל עשו מה שטוב להם.

למעשה כבר אז החלו הישראלים להבין לליבם של היורדים.

 

משנות 2000 ואילך, השתנה לגמרי היחס אליהם.

הביקורת עברה אל המדינה – היא לא מספיק עושה הכל כדי להשאיר אותם כאן. הם עדיין עשו מעשה שלא יעשה, אבל אפשר להבין אותם. לחבק אותם, ואפילו להציע להם הצעות מפתות כדי שיחזרו. הממסד הישראלי הפנים, ונפתחו ערוצים רשמיים בין היורדים לבין המדינה.

פה ושם אפשר אפילו לראות אנשים שמקנאים ביורדים וחולמים בעצמם על רילוקיישן מסודר. ויש גם כאלה שמאיימים לרדת מהארץ "אם לא יתקבלו דרישותיהם".