יורדים
היורדים - הם אזרחים ישראלים בני הדת היהודית שעזבו את הארץ והיגרו למדינה אחרת.
הם נקראים כך כי ישראל היא מדינה שיהודים עולים אליה כדי לגור בה, ומי שעוזב אותה – יורד ממנה.
ככה זה בנרטיב הישראלי.
בגלל זה - עולים הבאים לגור בישראל מתקבלים בחיבוק ובתמיכה, ובמיוחד עבורם קיים משרד ממשלתי, המשרד לקליטת עלייה, שדואג להם מרגע שירדו מהמטוס בנתב"ג.
לעומתם, היורדים עוזבים בשקט, בלי תמיכה ובלי ליווי. הם דואגים לעצמם ולבני משפחותיהם. ביניהם כאלה שעושים "רילוקיישן" בחסות מקום העבודה הישראלי שלהם, והמעבר הזמני מתארך והופך לקבוע.
בעברית מדוברת, "לרדת מהארץ" זה לא עניין פרטי, אלא עניין לאומי. וכמו הרבה עניינים לאומיים, גם העניין הזה עבר תהליכים היסטוריים במשך 75 שנות קיומה של המדינה.
בעבר הרחוק, היורד עזב את ישראל ונסע לחו"ל רק לצרכי עבודה, ואו...טו...טו הוא היה אמור לחזור אליה. כשלא חזר בזמן סביר, הוא ואשתו הרגישו צורך להתנצל: "הכל זמני" - הם אמרו. "בסך הכל לא רוצים להוציא את הילד באמצע הלימודים בתיכון, אבל איך שהילד יגיע לגיל שמונה עשרה - הם יחזרו כולם כדי שיוכל להתגייס...".
היתה להם אפילו דירה כאן שאותה השכירו, להוכחה. ובכל ביקור מולדת קפצו לראות אם השוכרים שומרים עליה לקראת שובם של בעלי הבית.
כשהם בוששו לבוא, ראש הממשלה יצחק רבין המציא בשבילם את הכינוי "נפולת של נמושות".
בינתיים, מעמדם של היורדים עבר שינוי בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית.
מרגישים בחסרונם, והם עדיין עניין ציבורי שפוגע בחוסן הלאומי של "המשפחה הישראלית" הגדולה. לא מוחאים להם כפיים, אבל כואבים את לכתם ומייחלים לשובם.
גם היורדים עצמם כבר לא מתרגשים.
היורד עוזב את הארץ בלי להרכין ראש. הולך לנסות את מזלו בארץ אחרת.
למה ? ככה.
כי רע לו כאן. כי שם אפשר להסתדר יותר טוב. כי שם אפשר לעשות ביזנס וכאן הכל בירוקרטיה. כי הוא קיבל ג`וב טוב. כי הדוקטורט שלו שווה יותר באוניברסיטה אמריקאית. כי הוא נשלח במצוות הרבי שלו. כי נשבר לו מהמילואים ומהפיגועים והוא פוחד לשלום ילדיו.
ו...סתם כי בא לו, והוא לא חייב לאף אחד דין וחשבון. חוץ מזה הוא נתן למדינה שרות צבאי מלא, והיה ב"קְרָבִי", אז שלא יטיפו לו מוסר בבקשה...או קיי ?!
תופעת הירידה חוצה מגזרים ועדות, ואין משפחה שיכולה להיות חסינה ממנה. כולל משפחות שורשיות בארץ. כולל בנים ובנות של אנשי ציבור מפורסמים, כולל קצינים בכירים אחרי פרישתם מצה"ל, רבנים ויוצאי קהילות ציוניות דתיות או חרדיות. כולל גם משפחות שעלו לארץ, והחליטו לרדת ממנה.
כל ישראלי מכיר יורד אחד או שניים – חברים שלו, ילדים שלו, קרובי משפחה, הורים או סתם שכנים מהבניין שארזו מזוודות ונסעו. לבד או עם כל המשפחה.
היורדים נמצאים בכל פינה בעולם - מטוקיו ועד לואיזיאנה וממוסקבה עד בואנוס איירס.
אין כמעט עיר גדולה בעולם המערבי שאין בה ישראלים שבחרו להגר אליה - לבד או עם המשפחה. מספרם המדויק אינו ידוע, ומאז הקמת המדינה כנראה שמדובר ביותר ממיליון יהודים ישראלים שהיגרו למדינות אחרות. רבים מהם מצאו שם "קהילה ישראלית" שכל חבריה בני עמם, עשו בדיוק אותו דבר, הסתדרו בחיים, ואפילו אוהבים את המולדת, אבל מרחוק.
במלאת למדינה 75, היורדים הם חלק מהישראליוּת.
רובם ממשיכים להחזיק תעודת זהות של מדינת ישראל. הם קופצים אליה לביקורי מולדת תכופים, משלל סיבות: כדי שיוכלו להצביע בבחירות, כדי לקבל ביטוח לאומי, ליהנות מטיפול רפואי, להשתתף בחגיה משפחתית או סתם לנשום ניחוח מוכר ולשמוע קולות מהעבר. יש ביניהם כאלה רבים שלא יהססו לבוא ולעזור, אם צריך, למשל: בעת מלחמה - אם יקבלו צו 8 וגם אם לא.
אוהבי המולדת מרחוק, כולם דוברי עברית, וגם הילדים שלהם יודעים משהו על השפה, ועל המדינה הרחוקה שאבא ואמא נולדו בה. הם יקוו שהילדים ימצאו בן/בת-זוג יהודים, כדי לשמור על שלמות המשפחה המורחבת, ולא לצער את סבא וסבתא מישראל, שממילא עצובים בגלל המרחק שנפער ביניהם.
הקהילות הישראליות ברחבי העולם התרחבו מאד. ההווי בהן - ישראלי בסגנון מקומי. כל קהילה גדולה כזו מנהלת ערוצי מידע ותקשורת בעברית, לחברי הקהילה, אבל גם לעיניים ישראליות. כולל הצעות מפורשות לסיוע לכל מי שירצה להצטרף אליהן.
בישראל, השיח על הגירה למדינה אחרת יצא ממסגרת ה"טאבו" האסור, והפך לגיטימי. ענייני.
דרכון זר, מלבד הדרכון הישראלי, הפך להיות מצרך מבוקש מאד, וסביבו מתנהל ענף כלכלי פורח שמעורבים בו עורכי דין, אנשי מכירות, מודעות פרסומת, וישראלים שרוצים להחזיק בו. לכאורה "כדי שיהיה עוד דרכון...מי יודע מה יכול לקרות כאן", אבל במציאות עושים בזה שימוש – הם או ילדיהם.
ועדיין...המהגרים שעוזבים מכאן, נשארים יורדים. עד שמישהו ימצא להם מילה אחרת בעברית.
חלום ישראלי: ויזה לארצות הברית.
יעדי הגירה פופולאריים: אמריקה, ברלין.
איום: שוקל לרדת מהארץ.
רהיטים בהזדמנות: לרגל ירידה מהארץ.
מצא סיבה לרדת: "ברח לחו"ל הותיר אחריו חובות".
תחקיר תקשורתי נפוץ: בריחת מוחות.
חתיכות היסטוריה:
היורדים היו מאז ומתמיד פצע פתוח בתנועה הציונית, בקרב מגשימיה ומתווי דרכה.
זה היה סוג של אכזבה מהולה בכעס - הרי התיישבות בארץ ישראל היא משאת נפש יהודית. אלפיים שנה נשאו עיניים לעבר ציון וירושלים. והנה...נעשה מעשה, יש התיישבות בארץ המובטחת, אבל היא מתמלאת חורים. יש מי שנוטש אותה ומציג את החלום ושברו. למה ? למה זה מגיע לה ?
למעשה, תופעת הירידה כבר היתה נפוצה כאן, עוד בתחילת המאה ה-20.
מול כל גל גדול של עלייה היה גל קטן של ירידה. אבל אז, לא עשו מזה עניין. הכל נשאר במשפחה. לא הוציאו החוצה כביסה מלוכלכת.
אחרי הקמת המדינה, ב-1948, גאתה הפטריוטיות הישראלית.
הנה יצאנו לעצמאות ולדרך חדשה במדינה שנועדה להיות בית לכל היהודים. זה כבר לא היה רק חזון או תקווה בלבבות. - מאות אלפי עולים הגיעו מכל רחבי העולם, ונשאו באהבה את ייסורי הקליטה. העיקר שיש לנו מדינה. הם וכל מי שהתגורר כאן הסתכלו על היורדים כמי שעושים מעשה שלא ייעשה. הרי כולנו משפחה אחת, ולכולם יש קשיים – אז למה לעזוב ?
מאז ובמשך כשלושה עשורים, היה ממש לא נעים לרדת.
בשנות ה-70 עלה מספרם של היורדים.
זה קרה אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור שהיתה השלישית ברצף של מלחמות, והטראומטית מכולן. פיגועי טרור ומצב ביטחוני רעוע נתן את אותותיו בעצביהם של ישראלים רבים, והם עזבו. ביניהם גם טובי בנינו - בוגרי תנועות הנוער, יוצאי יחידות קרביות, קיבוצניקים ומושבניקים. ביניהם אפילו כאלה שנשלחו על ידי המדינה להיות נציגיה במסגרות רשמיות, כמו: עובדי שגרירות, שליחי הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, אנשי אבטחה, נציגי חברות מסחריות ועוד. אלה נשלחו לתקופה קצובה, וכשהסתיימה התקופה, החליטו שהם יכולים להסתדר שם באותה מדינה אליה נשלחו, טוב יותר מהמדינה ששלחה אותם.
התופעה התגברה, עד שבשנות ה-90 אמר עליהם יצחק רבין את המשפט המפורסם: "הם נפולת של נמושות".
רבין נאלץ להתנצל ולחזור בו מהאמירה, כי בזמן שהוא אמר את זה כבר היו קהילות של ישראלים בכל רחבי העולם, וכמה מהם נמנו על גדולי התורמים למדינה. בנוסף, היו כאן בני משפחה שחשו בעצמם נפגעים מהאצבע המונפת ליקיריהם, ומהתווית השלילית שהודבקה להם, למרות שבסך הכל עשו מה שטוב להם.
האמירה של יצחק רבין שהדהדה בכל רחבי העולם היהודי, הביאה דווקא לשינוי מגמה - השיח הציבורי שהתנהל מעל דפי העיתונים ובערוצי הרדיו והטלוויזיה, הביא טיעונים בעד ונגד, ולמעשה כבר אז החלו הישראלים להבין לליבם של היורדים.
היורדים עצמם הפסיקו להתבייש, והתבססו בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובמקומות אחדים הם מהווים רוב בקהילה המקומית.
משנות 2000 ואילך, השתנה לגמרי היחס אליהם.
הביקורת עברה אל המדינה – היא אשמה כי היא לא עושה הכל כדי להשאיר אותם כאן. נכון שהיורדים עדיין עשו מעשה שלא יעשה, אבל אפשר להבין אותם. לחבק אותם, ואפילו להציע להם הצעות מפתות כדי שיחזרו.
השיח התקשורתי, שנע בין גינוי להבנה, הציף את המושג: "בריחת מוחות" - שמתייחס לבעלי מקצוע נדרשים, כמו: רופאים, מדענים, מהנדסים, אנשי הייטק - שיורדים מהארץ למדינות שבהן הם מוצאים סידור עבודה נוח יותר מאשר בישראל.
הממסד הישראלי הפנים, ונפתחו ערוצים רשמיים בין היורדים לבין המדינה.
פה ושם אפשר אפילו לראות אנשים שמקנאים ביורדים וחולמים בעצמם על רילוקיישן מסודר. יש תופעה נפוצה של קבלת דרכון זר, "למקרה חירום", וכשהמצב הביטחוני מחמיר - גובר להם הביקוש.
בשיח הישראלי, היורדים כבר התנרמלו עד כדי כך שיש כאלה המאיימים לרדת מהארץ "אם לא יתקבלו דרישותיהם".
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
