חתיכות היסטוריה:

 

היורדים היו מאז ומתמיד פצע פתוח בתנועה הציונית, בקרב מגשימיה ומתווי דרכה.

זה היה סוג של אכזבה מהולה בכעס: למה לרדת ? הרי התיישבות בארץ ישראל היא משאת נפש יהודית. אלפיים שנה נשאו עיניים לעבר ציון וירושלים. והנה...נעשה מעשה, יש התיישבות בארץ המובטחת, אבל היא מתמלאת חורים. יש מי שנוטש אותה ומציג את החלום ושברו. למה ? למה זה מגיע לה ? 

 

תופעת הירידה כבר היתה נפוצה כאן, עוד בתחילת המאה ה-20.

מול כל גל גדול של עלייה היה גל קטן של ירידה. אבל אז, לא עשו מזה עניין. הכל נשאר במשפחה. לא הוציאו החוצה כביסה מלוכלכת.

אחרי הקמת המדינה, ב-1948, גאתה הפטריוטיות הישראלית והחל תהליך "קיבוץ גלויות".

שערי המדינה נפתחו לאיחוד המשפחתי הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. מנהיגי המדינה קראו לכל יהודי העולם "לעלות לארץ ישראל", הבטיחו להם אזרחות אוטומטית, ושלחו שליחים לקבץ יהודים מכל קהילה יהודית ברחבי תבל.

התהליך לא עבר בקלות, וקשיים נערמו בדרכי העלייה והקליטה, אבל מאות אלפי עולים שהגיעו מכל רחבי העולם, נשאו באהבה את ייסורי הקליטה. "העיקר שיש לנו מדינה" אמרו. אלה שלא הצליחו להיקלט, אפשר היה להבין לליבם, ולהניח להם לחזור לארץ ממנה הגיעו.

לעומתם, אלה שכבר היו כאן לפני הקמת המדינה, והחליטו לעזוב, עוררו תמיהה מהולה בכעס: "דווקא עכשיו, כשהחזון הציוני מתגשם ?" שאלו אותם, ועוררו בהם ייסורי מצפון. 

מאז ובמשך כשלושה עשורים, היה ממש לא נעים לרדת.

 

בשנות ה-70 עלה מספרם של היורדים.

זה קרה אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור שהיתה השלישית ברצף של מלחמות, והטראומטית מכולן. פיגועי טרור ומצב ביטחוני רעוע נתן את אותותיו בעצביהם של ישראלים רבים, והם עזבו. ביניהם גם טובי בנינו - בוגרי תנועות הנוער, יוצאי יחידות קרביות, קיבוצניקים ומושבניקים. ביניהם אפילו כאלה שנשלחו על ידי המדינה להיות נציגיה במסגרות רשמיות, כמו: עובדי שגרירות, שליחי הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, אנשי אבטחה, נציגי חברות מסחריות ועוד. אלה נשלחו לתקופה קצובה, וכשהסתיימה התקופה, החליטו שהם יכולים להסתדר שם באותה מדינה אליה נשלחו, טוב יותר מהמדינה ששלחה אותם.

​

התופעה התגברה, עד שבשנות ה-90 אמר עליהם יצחק רבין את המשפט המפורסם: "הם נפולת של נמושות".

רבין נאלץ להתנצל ולחזור בו מהאמירה, כי בזמן שהוא אמר את זה כבר היו קהילות של ישראלים בכל רחבי העולם, וכמה מהם נמנו על גדולי התורמים למדינה. בנוסף, היו כאן בני משפחה שחשו בעצמם נפגעים מהאצבע המונפת ליקיריהם, ומהתווית השלילית שהודבקה להם, למרות שבסך הכל עשו מה שטוב להם.

האמירה של יצחק רבין שהדהדה בכל רחבי העולם היהודי, הביאה דווקא לשינוי מגמה - השיח הציבורי שהתנהל מעל דפי העיתונים ובערוצי הרדיו והטלוויזיה, הביא טיעונים בעד ונגד, ולמעשה כבר אז החלו הישראלים להבין לליבם של היורדים.

היורדים עצמם הפסיקו להתבייש, והתבססו בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ובמקומות אחדים הם מהווים רוב בקהילה המקומית.

​

משנות 2000 ואילך, השתנה לגמרי היחס אליהם.

הביקורת עברה אל המדינה – היא אשמה כי היא לא עושה הכל כדי להשאיר אותם כאן. נכון שהיורדים עדיין עשו מעשה שלא יעשה, אבל אפשר להבין אותם. לחבק אותם, ואפילו להציע להם הצעות מפתות כדי שיחזרו.

השיח התקשורתי, שנע בין גינוי להבנה, הציף את המושג: "בריחת מוחות" - שמתייחס לבעלי מקצוע נדרשים, כמו: רופאים, מדענים, מהנדסים, אנשי הייטק - שיורדים מהארץ למדינות שבהן הם מוצאים סידור עבודה נוח יותר מאשר בישראל.

​

הממסד הישראלי הפנים, ונפתחו ערוצים רשמיים בין היורדים לבין המדינה.

פה ושם אפשר אפילו לראות אנשים שמקנאים ביורדים וחולמים בעצמם על רילוקיישן מסודר. יש תופעה נפוצה של קבלת דרכון זר, "למקרה חירום", וכשהמצב הביטחוני מחמיר - גובר להם הביקוש.

בשיח הישראלי, היורדים כבר התנרמלו עד כדי כך שיש כאלה המאיימים לרדת מהארץ "אם לא יתקבלו דרישותיהם".