אחרי הקמת המדינה, ב-1948, היתה כבר ממשלה שמנהלת את העניינים.

לממשלה היו כלים כבדים להגנה על תוצרת הארץ, כמו: הטלת מיסים גבוהים על יבוא של תוצרת חוץ. במקביל, העלתה את המושג לדרגה גבוהה בסולם הפטריוטיות - תוצרת הארץ היתה מטרה לאומית, כמו קיבוץ גלויות, כמו יישוב הארץ ושירות צבאי והנפת הדגל כחול לבן. כל אזרחי ארצנו הקטנה נדרשו לתת כבוד למוצרים ומצרכים שיוצרו כאן במדינת ישראל. לרכוש אותם מתוך גאווה, כי הנה זה עתה הקמנו מדינה וקומתנו נזקפת בזכות התוצרת המעולה שמיוצרת בארץ.

בדרך כלל זה עבד.

האיכות לא היתה במקום הראשון, וגם המחיר לא, אבל ההרגשה היתה שווה את המחיר. אזרחי המדינה היו פטריוטים נלהבים, מוכנים לעשות הכל כדי לשמור על מה שיש להם בידיים – מדינה יהודית אחרי אלפיים שנות גלות.

במשך כשלושה עשורים, נתנו כבוד לתוצרת ארצנו שהשתלבה באורח חייהם של הישראלים 24/7 - הם לבשו בגדים של "אתא", אכלו פתיתים של אסם, שתו קפה עלית, לגמו יין של "כרמל מזרחי", אחסנו מזון במקרר של אמקור, חיממו את הבית בתנור פרידמן, ישבו על "כסא נוח" של עונג, ירו בתת-מקלע עוזי, ונסעו במכונית "סוסיתא".

 

בשלהי שנות ה-70 חל פיחות במעמדה של תוצרת הארץ.

זה קרה לאחר המהפך - אזרחי ישראל הדיחו מהשלטון את ראשי הממסד הישן והוותיק, ובחרו ממשלה ימנית עם ערכים ואידיאולוגיה שונים לגמרי. לשלטון החדש לא היתה מחויבות לערכים הסוציאליסטים של קודמיו. להיפך: הוא עשה הכל כדי לטשטשם ולהעלימם - את המגזר הקיבוצי, שנהנה מהטבות מופלגות, ואת "ההסתדרות" שנשאה דגל סוציאליסטי אבל פיתחה גינוני שררה שהביאו כבוד והרבה כסף, לה ולמקורביה. 

מוביליה החדשים של כלכלת ישראל, דגלו בתחרות ו"שוק חופשי" ופעלו לקיים אותם -  בתהליך ארוך שנמשך שנים אחדות נפתחו שערי הארץ ליבוא תוצרת חוץ, והחנויות התמלאו במבחר עצום של מוצרים מכל העולם.

המשק הישראלי התארגן למציאות החדשה.

יצרנים ותעשיינים חזקים בעלי בסיס כלכלי איתן, המשיכו לפעול ולייצר בנחישות, גם אם הרוויחו פחות. מי שהיה יכול, אף החל בעצמו לייבא חומרי גלם ומוצרים מוגמרים, פיטר פועלים וצמצם את פסי הייצור.

אחרים, שנהנו מתמיכת הממסד הישן, לא החזיקו מעמד, וקרסו. השיא היה ב-1985 כשנסגר מפעל הטקסטיל "אתא", הסמל של תוצרת הארץ. המפעל שייצר את הבגדים שלבשו כולם – גברים נשים וילדים.

קריסת המפעל הוותיק אישרה את מה שהיה ברור לכולם: התוצרת המקומית כבר לא נהנית ממעמד פריווילגי, ועל כל יצרן לעבוד קשה כדי לזכות באמון הצרכנים.

​

במאה ה-21, העולם נהיה גלובלי, וכך גם הסחר וכל ענפי הכלכלה.

צרכנים נעים בין תוצרת של המשק הישראלי לתוצרת חוץ, ולא עושים חשבון. קונים על פי מצב הרוח או מצב המזומנים או האשראי. תנועה ערה של סחורות מתקיימת בין השווקים בארץ לשווקים בחו"ל - באוניות ובמטוסים - ואלה כמו אלה מעדיפים לקנות או למכור בהתאם לרווח המיידי או למיתוג הסחורה.

אחת לכמה  שנים, התאחדות התעשיינים מוציאה מהבוידעם את הסלוגן הפטריוטי של תוצרת הארץ, ומנסה לשכנע ישראלים להעדיף תוצרת בני עמם. הסלוגן שודרג וקיבל מיתוג של "תוצרת כחול לבן", אבל גם להם ברור שאין לו ערך רב. כוחו יפה לפרקי זמן קצרים בתקופות של מצבי חירום או בחגים לאומיים.

​

במלאת למדינה יובל 75, המיתוג  עושה את המוצר וקובע את הטעם של הצרכנים. וכמו בעולם, הביקוש אליו מושפע לא רק מהאיכות אלא גם מהשקעה בפרסום ויחסי ציבור.

העיקרון הזה חל גם על תוצרת הארץ, שעדיין לא הצליחה למתג את עצמה - כתוצרת איכותית או פטריוטית.