פיצוחים
אוכל ישראלי שהוא גם תרבות.
הפיצוחים הם משפחה גדולה של חטיפי מאכל מן הטבע. נאכלים לרוב ביחידות קטנות וקלויות בתנור אבל גם בצורתן הטבעית - גרעינים שחורים (חמניות), גרעינים לבנים (דלעת), גרעיני אבטיח, בוטנים רגילים, בוטנים מצופים, בונדוק, פיסטוק חלבי, שקדים, אגוזי קשיו, אגוזי מלך, פקאן, ועוד כמה סוגי פירות מיובשים.
הפיצוחים לא מסתדרים עם כללי נימוס המקובלים בעולם המערבי.
אוכלים אותם בכמויות גדולות, אחד אחרי השני, ובתנועה מחזורית קבועה של האצבעות: מושכים יחידה בודדת מהמגש, בשתי אצבעות, מעבירים אל הפֶּה, טוחנים בשיניים, ונפטרים מהקליפות בזריקה לצלוחית, למתקן כלשהו לאיסוף שיירים, וחוזר חלילה. ולכל תנועה כזאת נלווים רעשי רקע של קולות הפיצוח בשיניים.
יש לפיצוחים טעם של עוד.
מי שלוקח אחד, יקח מיד עוד אחד.
תנועת השרשרת הזאת עושה את הפיצוחים מתאימים לשלל עיסוקים – לצפייה בטלוויזיה, לשיחה בסלון, לקריאת עיתון, לנהיגה איטית בפקקים, ולישיבה על כסא ביציע של אצטדיון כדורגל או כדורסל בשעת משחק.
הפיצוחים מוכנים תמיד לארח לחברה, בכל מצב בו הראש עובד אבל הידיים משועממות.
הם לא באים לבד, יש איתם כמות נכבדה של קלוריות ושומנים - חלקם מזיקים וחלקם מועילים. כך או כך, היחידה הבודדת לא מפחידה את המפצח המתמיד, ורק אחרי שהאביס את בטנו בכמות נכבדה, ירגיש את חגורות השומן לוחצות, אבל אז זה יהיה מאוחר מדי.
ועוד קצת...ככה... בקטנה:
גירסה לשונית תקנית: פִּיצוחים ("פ" דגושה).
גירסת סלנג: פיצוחים ("פ" רפויה בלי דגש).
מעצמה גרעינית: "גרעיני עפולה". הרשת הראשונה בענף, הוקמה בשנות ה-80.
חנות פיצוחים ביום שישי: תור ארוך של קונים, עומדים וטועמים עד שמגיע תורם לבחור ולשלם.
מונולוג של קונה: "תן לי מזה שלוש מאות גרם, מזה מאה, ומזה מאתיים".
עונות צריכה מוגברת: מונדיאל ואולימפיאדה.
חתיכות היסטוריה
הפיצוחים היו כאן באזור מתחילת המאה ה-20 במבחר מצומצם – בעיקר גרעינים שחורים ולבנים, גרעיני אבטיח ובוטנים שהגיעו בתוך קליפה. הם נקנו לא קלויים, הובאו למטבחה של אמא שהכינה את הקלייה בבית. היו גם פיסטוקים, אגוזים ושקדים, אבל אלה היו יקרים במיוחד. פיצוחים קלויים אפשר היה להשיג בשווקים או בחנויות שמספרן היה מצומצם.
בעשורים הראשונים למדינה, לפני שהיו חנויות מיוחדות לפיצוחים ולפני שהיו משקלים ושקיות, נמכרו פיצוחים קלויים, כמאכל רחוב, על ידי רוכלים שהסתובבו ברחובות ומכרו אותם בשקיות נייר עיתון מגולגלות, עשויות בצורת חרוט. כאלה:
הרוכלים נעלמו בשנות ה-70, ובמקומם נפתחו חנויות מיוחדות בכל רחוב ראשי, שהביאו את בשורת הפיצוחים לכל בית, כשהם קלויים וחמים ונגישים וגם לא כל כך יקרים. שוק הפיצוחים תפס תאוצה והמבחר התרחב ונוספו לו: שקדים קלויים, אגוזי קשיו, אגוז ברזילאי, ובוטנים מצופים – הקבוקים והבוטנים האמריקאים ( שבעצם לא הגיעו מארצות הברית אלא ממקסיקו, שם הם נקראים "בוטנים יפנים")
דוכני פיצוחים הגיעו בשנות ה-90 גם לרשתות השיווק הגדולות בישראל.
הדוכנים הצליחו מעל למשוער, ולא במובן החיובי. מיקומם במרחב הקניות היה בולט, וצרכנים ישראלים שלא עמדו בפיתוי היו עוברים דרכם ושולחים יד אל אחת הערימות, שולפים חופן פיצוחים ואוכלים אותם תוך כדי סיבוב הקניות, בלי לשלם על הסחורה. כשהבינו בעלי הרשתות כי הם מפסידים כסף על מכירת הפיצוחים, חלק מהם ביטלו את הדוכנים, אחרים הזיזו אותם ממרכז האולם אל מתחם צדדי סגור ומפוקח על ידי מוכרנים מקומיים.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
