מאכל לאומי בישראל.
 

החלה היא לחם קלוע, מאוורר עם הרבה חורים, ועם שורשים וטעם של מסורת בת אלפי שנים. אוכלים אותה רק יממה אחת בשבוע, בכל מקום על פני הגלובוס שבו יש ריכוז של יהודים.

בישראל, מדינת היהודים, היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים של הישראלים, דתיים, חילונים ושומרי מסורת, ביממה הזו, שמתחילה עם כניסת השבת או החג - הלחם הרגיל יורד מהשולחן ואת מקומו תופסת החלה.

​

בשבתות ובחגים יהודיים החלה היא פריט מזון קבוע כמעט בכל בית ישראלי בארוחה משפחתית, בחדרי אוכל של צה"ל, בבתי מלון ישראליים, או בהתכנסות השל חברים ומכרים.

בבית שבו מקפידים על אורח חיים דתי, היא פריט חובה על השולחן. כמו היין לקידוש וכמו הנרות הדולקים שמסמלים את קדושת השבת. בבתים אלה, מתקיים טקס לפני שאוכלים אותה: המסובים נוטלים ידיים, אומרים ברכה מיוחדת, ומסבים לשולחן. אז נוטל בעלת הבית את החלה, בּוֹצֵע ממנה חתיכה קטנה לעצמו, מפזר עליה קצת מלח וטועם. מיד אחר כך בּוצֵֹע חתיכות נוספות ומחלק לכל המסובים. 

בבתים מסורתיים, יותר או פחות, מדלגים על הטקס הדתי, ואוכלים חתיכה אחר חתיכה.

החלה נחשבת למאכל עממי מסורתי, והמסורת אינה מדקדקת בכללי הנימוס המקובלים. היא מונחת על השולחן, והמסובים מושכים ביד חתיכה קטנה ממנה לעצמם, ואוכלים. במהלך הארוחה אפשר לטבול את החתיכה בתוך המרק או ברוטב שמונח על השולחן, כמו ש"מנגבים חומוס".

​

בבתים חילוניים, החלה נמצאת על השולחן בלי מחויבות דתית אלא בגלל שזו המציאות הישראלית: בימי שישי וערבי חג, אין לחם טרי בחנויות. רק חלות מונחות בכמויות גדולות, על המדפים או בתוך ארגזים, שמתרוקנים עד האחרון שבהם. מעט מהלחם הרגיל שנמצא על המדפים הוא שאריות של הימים הקודמים. כך גם הפיתות או הלחמניות.

​

החלה מגיעה בצורות ובטעמים שונים – בטעם של לחם לבן ואוורירי או בטעם מתוק כמו עוגה, היא מלבנית היא אליפסית או עגולה, בהירה או כהה, מקמח לבן או קמח מלא, היא פרוסה או שלימה, עם שומשום או עם פרג, ולאחרונה נראתה בטעמים שונים ומתובלנים.