פָּעָם
התרפקות של בוגרים על העבר.
מילה שפותחת משפט נוסטלגי בסגנון הישראלי הידוע כ: "פעם היה כאן שמח לפני שנולדתם. והכל היה נפלא עד שהגעתם".
אין לנוסטלגיה מגבלות של גיל - בוגרי תיכון יגידו ש"הבחינות של היום זה כלום לעומת הבחינות של פעם", בוגרי צבא יגידו ש"בזמני אכלו חרה בטירונות", בוגרי גיל העמידה יגידו שפעם היתה כאן תמימות ולא היתה שחיתות בהיקף כזה, ובוגרי הזיקנה יגידו שפעם לא חשבו על זה בכלל. הרצל מתהפך בקברו, בן גוריון לא היה מאמין, אצל בגין זה היה אחרת.
הרבה דברים קרו פעם.
כשהטלוויזיה שידרה בשחור ולבן. כשלא היה אינטרנט וקראו יותר ספרים. כשעלו לרגל אל זקני צפת ושמעו מהם תובנות על החיים. כשהכנרת היתה מלאה במים, והטלפון עבד עם חוגה שמסובבים, ומדברים רק בזמן שצריך.
ותמיד זה היה אחרת.
המורה היה מורה - דמות סמכותית שמכבדים. הטרטור בצבא היה טרטור בלי שמישהו יעז להתלונן. החריימה של סבתא היה ממש חריף והגפילטע פיש המתוק היה פריט מזון על השולחן האשכנזי. הקפטריה באוניברסיטה היתה סוערת. המכונה עבדה כמו שצריך. הכדורגלן נתן את הנשמה. הכביש היה פתוח לנסיעה בלי פקקים. התפוזים היו שווים פי אלף אחוזים. המועדון היה קלאסה. השירים היו נהדרים. אפילו העבריינים היו אחרים.
פעם - זה לא סתם נוסטלגיה.
זה מגיע יחד עם תובנות ותנועות גוף אופייניות כמו נשיאת עיניים למעלה. ולכל אחד בישראל יש את הטעם של פעם. הוא היה שם והוא יכול לומר לך מה זה באמת.
לפעמים הנוסטלגיה הישראלית עובדת רק בכיוון אחד – זוכרת רק דברים סלקטיביים. לפעמים זו נוסטלגיה מגמתית, שקשורה לנרטיב - אצל קיבוצניקים יש טראומות מחדר הילדים, בנרטיב העדתי זוכרים את המעברה ועיירות הפיתוח, אצל דתיים יש כמיהה לחדש ימים כקדם, ואצל עולים מארצות שונות נותרו געגועים למלך או דיקטטור שאליו נושאים עיניים.
פעם ספרותי: היה היה.
קלישאה של פעם: "כשבגרוש היה חור".
פעם לא רציני: שנת תרפפ"ו.
פעם חיובי: וינטג' או שוק הפשפשים.
פעם שלילי: אולד פשן.
פעםיסטים לכל מצב: בּוּמֶרִים.
משפט של פעם: "אצלנו לא דיברו ככה לאבא".
חתיכות היסטוריה
"פעם" לא היה נפוץ כל כך בשיח הישראלי. זה היה רק באגדות.
בתקופת היישוב העברי, לאנשים לא היה זמן להיזכר בנוסטלגיה וממילא לא היה על מה להתרפק - היו כאן ביצות לייבש, שממה שצריך לכבוש, עיר שצריך לבנות, אחר כך היה צריך לגרש את הבריטים ולהקים מדינה.
ואז קמה מדינת ישראל.
היתה לה היסטוריה רחוקה מאד, של 2000 שנות אבל לא משהו זמין שאפשר להתרפק עליו. רוב תושביה היו פליטים מארצות רחוקות שלא ממש נהנו להעלות זיכרונות מארצות הולדתם. בטח לא אלה שעברו שואה. הכי נוסטלגי היה לקרוא ספרים של עגנון על העיירה היהודית באירופה. זה היה פעם עם קולות של קדיש על מה שלעולם לא יהיה עוד. אבל זה התאים רק לחלק מהעם, אלה שאבותיהם באו מהיבשת הקרה.
הנוסטלגיסטים הראשונים היו צעירים בוגרי המחתרות והארגונים הצבאיים שלחמו בבריטים, ובראשם: הפלמ"ח. הם הדליקו מדורות וסיפרו סביבן סיפורי הווי ותהילה - בעיקר "צ'יזבטים", שחלקם אמת וחלקם בדיה, מעין אגדות עם. ככה ניסו לברוא מיתוסים של ישראלי נועז ומחוכם.
אחר כך באו שירים על פעם ("גן השיקמים", למשל), והנוסטלגיה עלתה על במת תיאטרון במופע שנקרא: "היה היו זמנים" - מופע מחווה לשירים ולזמרים של הימים שלפני קום המדינה מתקופת החלוצים ועד למחתרות. הקלטת המופע יצאה על תקליט כפול, שנמכר בעותקים רבים, והביאה פרץ של נוסטלגיה חדשה – הפולקלור העדתי. להקת ריקודים כורדית, תזמורת נגני עוד ממצרים, זמרות של חינה מרוקאית, וסיפורים ויכרונות מתורכיה ויוון בשפת הלאדינו.
במחצית השנייה של המאה ה-20 פרחו סרטי הנוסטלגיה של הוליווד, שהלכו בכיוון של מחאה – על מלחמת וייטנאם או על המערב הפרוע. והטרנד הגיע לישראל. גם כאן הלכו על סרטים ומופעים שהציגו את מה שהיה פעם – מסלאח שבתי ועד קזבלן. משירי הרומנסרו בלאדינו ועד שני קונילמל מהעיירה היהודית.
בעשורים הראשונים של המאה ה-21, הנוסטלגיה פורחת, וה"פעם" נמצא בכל פינה.
דור שלם שגדל כאן לפני ואחרי קום המדינה מצדיע לעצמו עם תמונות בשחור לבן, שחבריו מפרסמים בקבוצות פייסבוק, בהיכלי תרבות ובטלוויזיה מעלים שוב ושוב את פסטיבל מספרי סיפורים שנעשה ממש "קאלט", בחנויות הווינטג' יש פריטים שכבר לא ניתן להשיג במחיר זול, ו"מוזיאון הראשונים" של כל ישוב מזמין את הצעירים לראות איך היה פעם.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
