החלבן שהלך בשביל החלב
פרק 3
חתיכות היסטוריה
החלבן - קווים לדמותו
פרק שלישי מתוך ארבעה פרקים
בסדרה "החלבן שהלך בשביל החלב"
החלבן היה חלק מהנוף העירוני בכל תקופת שירותו המקצועי.
לאורך חייו המקצועיים עבר כמה גלגולים בהם שינה את שמו ואת אופי עבודתו.
(כמסופר בפרקים הקודמים).
בשנות ה-20 הוא היה רפתן שעסק בייצור חלב. את הרפת הקים בלב העיר או במקום קרוב לריכוזי אוכלוסייה גדולים, וממנה התפרנס. ברפת היו מספר קטן של פרות, שהניבו לו כל אחת כ-10 ליטר ביממה. הוא עבד 24/7, בהאבסת הפרות וחליבתן. בין החליבות פשט את בגדי העבודה ואת המגפיים המלאות בוץ, לבש בגדים נאים ויצא לחלק את החלב ללקוחות פרטיים או לקמעונאים וסיטונאים בענף. אם רצה לשפר את הכנסותיו רכש כלים לעיבוד תוצרת חלב כמו הספרטור, שייצרו גבינה או חמאה.
החלב שלו לא הצטיין בהיגיינה המוּכֶּרֶת לנו כיום.
ככל שגברה התודעה של שמירת הבריאות, כך גברה הביקורת על האופן בו חלבנים משווקים חלב שאינו היגייני ועלול להפיץ מחלות.
שטחי המחייה של החלבנים האלה הצטמצמו עם השנים, וגם רווחיותם נשחקה. הרפת העירונית לא יכלה להתחרות עם התוצרת של המחלבות שהיו ל"פירמה" – מותג ידוע. המחלבות השתמשו בתהליכי פיסטור ושווקו את התוצרת שלהן כמוצר נקי והיגייני יותר. הן גם ייצרו כמויות גדולות של מוצרים נלווים, כמו שמנת ולבן וגבינות בשלל סוגים.
רוב החלבנים/רפתנים חיסלו את העסק. היו ביניהם כאלה שהמשיכו לעסוק במכירה סיטונאית של חלב, אחרים עשו הסבת מקצוע והלכו להתפרנס בתחומים אחרים.
בעוד החלבנים המקוריים מדשדשים בבוץ הרפת, צצו חלבנים חדשים בנוף העירוני.
בשנות ה-30, הכינוי חלבן, כבעל מקצוע, התרחב וניתן למחלקי החלב שכירים ולסיטונאים שעסקו בשיווק התוצרת. לחלבנים האלה לא היה קשר לחליבה או לרפת, וכל עיסוקם היה הובלת החלב הניגר מהיצרן אל הצרכן. בלי הכשרה מוקדמת ובלי רקע חקלאי הם השתלבו בענף, הרוויחו מקניית התוצרת ומכירתה תמורת עמלה, או מהובלה וחלוקה קבועה כעובדים שכירים.
בבוקר התייצבו בשערי המחלבה והמתינו לבואן של המשאיות הגדולות עם מיכלי מתכת גדולים. סדרן חלוקה שפך את החלב מהמיכל הגדול אל הכד הקטן של החלבן.
הכד של החלבן היה עשוי פח והכיל כמות של 30 ליטרים. בשנים הראשונות, מכסה הכד היה גם כלי מדידה, אליו מזג את הכמות הנדרשת, וממנו אל כלי הקיבול של הצרכנים. בנשים מאוחרות יותר, נאטמו הכדים במכסים נוקשים עם ידית סגירה הרמטית, למניעת טפטוף הנוזל מהכד. החלבן הצטייד בכלי ביניים קטן שהיה כלי המדידה שלו אליו מזג את הכמות הנדרשת, וממנו אל כלי הצרכן.
חלבן עברי היה פועל שחור שהוביל תוצרת לבנה.
המקורי, העצמאי, שגם הוביל וחילק חלב, עבד עבודה פיזית קשה, סחב כדים, העמיס על כלי רכבו, גמע קילומטרים של חלוקה ברחובות העיר, טיפס על מדרגות וסיים העבודה עייף ומותש.
מחלקי החלב השכירים, עבדו קצת פחות אבל גם להם לא היה קל.
המעסיקים שלהם לא ריחמו עליהם. לא שילמו להם עמלות גבוהות ולא צ'יפרו אותם בתנאי עבודה. בעלי המחלבות החזיקו אורוות בהן חנו הסוסים והחמורים ששימשו את החלבנים במשך היום, והוחזרו לאחר החלוקה אל האורווה. עם השנים הוחלפו החמורים באופניים לחלוקה, באופנועים, ברכב מסחרי - שחנו בלילה בחניוני המחסנים ונמסרו לחלבן לצרכי הובלה בלבד.
כשהחלו לקום "קווי חלוקה" של מחלקים עצמאים הם כבר החזיקו כלי הובלה משלהם, והשקיעו כסף רב בעלות תחזוקתו השוטפת – השקעה שלא תמיד השתלמה לו, בתחרות שהתפתחה בין המחלקים החלבנים.
חלבנים רבים הוזכרו לטובה בסיפורי ההווי העירוניים.
בתקופת החלוקה בכדים, כשהלקוחות חיכו לו, השתדל להתלבש יפה ולהתנהג בהתאם. הוא היה חייב לשמור על אמינות כדי לא לאבד אף לקוח. גלגל שיחה עם הגִיבֶרֶֶֶת, התעניין בשלומו של האדון, צבט בלחיו של הילד. במקומות יישוב קטנים הוא הגיע אל המרכז המקומי עם העגלה והסוס, ועקרות הבית יצאו לקראתו עם כלי הקיבול שלהן ועמדו סביב העגלה שהיתה להתכנסות של נשים המחליפות שיחות קצרות בענייני היום-יום.
מדי פעם צצו חלבנים שמהלו מים בכדי החלב, וכאלה שעיגלו פינות וזייפו כמויות של מכירה, אבל אלה היו מעטים שהמיטו קלון על רוב החלבנים הפשוטים שמכרו ביושר. בתקופות יובש, בימי מלחמה ומצור, היו כאלה שהתעשרו מהפקעת מחירים, ולא עשו חשבון לצרכנים שהיו צריכים אותם.
החלבן עם הכד עורר גם ביקורת על חוסר היגיינה. לעתים קרובות נראו טיפות חלב נוזלות מהכדים המיטלטלים בדרכים. בחודשי הקיץ החמים, הוא עטף את הכדים בסמרטוטים לחים כדי לשמור על טריות החלב, אך הסמרטוטים התמלאו בנוזלי הכד המטפטפים והדיפו ריח לא נעים.
עידן הבקבוקים ניטרל את הביקורת על החלבן.
הוא היה לשליח המחלבה הגדולה, שבסך הכל סוחב את התוצרת מהיצרנים עד לפתח הבית, והתוצרת סגורה ומגיעה אל הלקוח ללא מגע יד אדם.
את חלבן הבקבוקים, הלקוחות כמעט ולא הכירו אישית, אבל הוא היה בכל חדר מדרגות - דמות נעלמת שמגיעה, השכם בבוקר, לאסוף את הבקבוקים הריקים ולהניח במקומם מלאים. אם הלקוח נסע לכמה ימים לנופש, השאיר לחלבן פתק ובו הודעה שלא צריך להשאיר בקבוקים מלאים.
ב-1949, פרסמה העיתונאית תקווה וינשטוק בעיתון מעריב כתבת צבע על החלבן של תקופתה.
זה היה חלבן עייף ומותש מעבודה קשה, שלא היה דומה בכלל לדמות שהכירו בני הדור שלפניה. התיאורים החדים של העיתונאית מציגים חלבן אחר לגמרי מהדמות שעטופה בנוסטלגיה מחויכת, ועולה בזיכרונותיהם של הפנסיונרים של ימינו, אלה שהכירו אותו כילדים.
