המסע החל באותו היום, בחציית הירדן לעבר הגדה המזרחית של ים המלח.

התל אביבים חצו בקלות את הזרם השוצף. דודו וחבריו הירושלמים שלא בילו בנעוריהם על שפת הים, לא ידעו לשחות. "גרזנים" כינו אותם, שהם כמו הגרזן שצולל במים במהירות. רק באלתור של גזע עץ שהפך לרפסודה קשורה בחבלים הצליחו גם "הגרזנים" לחצות את מימי הנהר.

הלילה הראשון עבר עליהם בשינה חטופה שנגדעה בזמזומי יתושים מציקים, וכבר אחרי חצות המשיכו בדרכם לוואדי זרקא. קבוצת ערבים שפגשו בדרך הציעה להם "ליווי" מפוקפק, אך הם דחו את ההצעה "הנדיבה", תוך כדי הבלטת האקדחים התקועים בחגורותיהם.

יום אחר יום, ולפעמים גם בלילות, צעדו הצעירים לאורך הגדה המזרחית של הימה, עשרות קילומטרים מבוקר עד ערב. טיפסו וירדו, שכשכו במימי מעיינות, חצו קניונים ונחלי אכזב ונחלי איתן לאורך הגדה השוכנת מעבר לירדן. בדרך פגשו ערבים עוינים וערבים מאירי פנים, נתקלו בדובה עם גוריה, צדו נחש אפעה מאיים, עוכבו בתחנת משטרה באחד הכפרים בדרך ושוחררו, הדליקו מדורות ושתו קפה לאורן, והקפידו על משמעת מים.

משמעת המים הנוקשה כמעט עלתה להם בחייהם.

החבורה תכננה להיעזר במקורות מים בדרך, וכדי לא להכביד על ההליכה לא הצטיידו החברים בכמויות גדולות של שתייה. תנאי השטח ומזג האוויר הלוהט היקשו עליהם למצוא את מקורות המים המצומצמים באזור, ופעמים אחדות הגיעו עד כדי תשישות מסוכנת.

טעות אחת בניווט הרחיקה אותם ממעיין אליו תכננו להגיע. הטעות גרמה לפיצול החבורה לשלוש חוליות שהקשר ביניהן נותק. החברים התפזרו בין מצוקים וסלעים, בין שיחים ונקיקים, המים הלכו ואזלו במימיות והעייפות הכריעה אותם.

בלילה ההוא רק תושייתו של דודו ותעוזה של שניים אחרים הצילה אותם.

מצוקת המים בחולייה של דודו החמירה. הם התייסרו בחשיכה, וחשו את המוות קרוב אליהם. ואז, כשהכל צרב והשפתיים דבקו זו לזו וכל גוף הפך כצרור כוויות, שלף דודו את "מימיית הישועה" אותה שמר עד לרגע האחרון, והשקה את הפיות המייחלות לטיפת מים. מימיית הישועה החזיקה אותם בחיים עוד כמה שעות קריטיות.

באותן שעות של אימה לילית הצליחו שניים מהחבורה לרדת אל מימי הימה והחלו לשחות לעבר שפך נחל ארנון ומימיו המתוקים. צמאים ושרוטים בגופם שחו במי המלח הצורבים, מחזיקים ביד אחת פנס. שבע שעות נמשכה דרכם הלוך וחזור, במהלכה הצליחו השניים להגיע לשפך הארנון, להרוות צימאונם ולמלא מימיות הצלה במים טריים לחברה שנותרו מעולפים מאחור.

 

ביום השביעי למסע, ערב ראש השנה, הגיעו לדרום הימה והחלו לעלות צפונה, לאורך הצד המערבי, עד שהגיעו למפעל המלח בסדום. את פניהם קיבלו קיבוצניקים "משלהם", פועלים מקבוצות עבודה שהועסקו במפעל. בחברתם חגגו את הלילה הראשון של החג ונחו לצבור כוחות להמשך.

לקראת צאתם לחלקו השני של המסע, בצידו המערבי של ים המלח, שב והצטרף אליהם אורי יפה, חברם שפרש טרם צאתם לדרך.

לאורך הצד המערבי המשיכו את מסעם עוד ארבעה ימים, בהם שוב נקלעו למצוקת מים, ופגשו בדרך ערבים שסייעו להם. הם טיפסו אל מרומי מצדה וראש צוקים, הלכו לעין גדי חנו במעיין פשחה, חצו את נחל דרג'ה ונחל קדרון, והשלימו את המסע בנקודה ממנה יצאו, בקליה.

 

12 ימים נמשך המסע הרגלי להקפת ים המלח, במהלכו עברה החבורה כ-180 קילומטרים.

את יום שישי, היום האחרון למסע, סיכם דודו ברשימותיו:

"נוכחנו פתאום כי צורתנו איומה. לא מגולחים, פנינו מזוהמים מחול ההרים ומי ים, הרבה מאיתנו לבושי קרעים - אותות גבורה בהעפלתנו בין הסלעים והשיחים הדוקרניים.

התקשטנו בילקוטינו שמלבד סדינים ובגדים מזוהמים לא היה בהם מאומה, סגרנו את הרצועות והצטלמנו בחבורה – הפעם היחידה במשך כל הטיול, אף כי היו איתנו שתי צלמוניות, כי הקדשנו את כל הפילמים לצילומי נוף.

היתה הרגשת נעילה. אנו קרבים ובאים. הנה קליה ובנייני הפועלים הגדולים. לבסוף אנו גם רובצים על שער המפעל, מצפים לאוטו שיסיענו לביתנו, לחברינו. נשאנו את עינינו במבט פרידה אחרון והרגשנו שהוצק אל דמנו שמץ מכוח האיתנים אשר לארץ הזאת"

 

כבר עם שובם התפשטה בחוגי הנוער ביישוב העברי השמועה על המסע שפרץ את גבולות הדִמיון.

קורותיהם של המשתתפים בו היו מושא להערצה בסניפי התנועות. מי ששמע ממקור ראשון ומי שהעביר ממקור שני ושלישי – העצימו את התעוזה והתושייה, את האפשרויות הבלתי מוגבלות.

שנתיים לאחר מכן פרסם דודו בהרחבה את יומן המסע ב"דבר" – העיתון הרשמי של מוסדות היישוב. הפרסום הוסיף עוד נדבך לדמותו של הצבר הישראלי העשוי ללא חת, ותרם להיסטוריה של טיולי הנוער את מורשת המסע ואבני הדרך שלו: הנחישות, ההתגברות על הצמא הנורא וסכנת המוות, משמעת הברזל, ערכי עזרה הדדית ודבקות במשימה. דורות של סיירים גדלו על ערכים אלו ועל תיאורי הדרך והמקומות שתוארו בפירוט נרחב על ידי דודו.

 

המסע המשיך להיות חלק ממורשת העוברת מדור לדור, עוד שנים רבות, וחוויות משתתפיו סופרו בכתב ובעל פה. רפי טהון פרסם את זיכרונותיו שקובצו לספר, אחרים הוזמנו לספר על המסע פורץ הגבולות באוזני ילדים, בני נוער ומבוגרים, וריתקו את מאזיניהם - בערבי הווי של תנועות נוער לאור מדורות, בחדרי אוכל של קיבוצים ובאולמות תרבות בעיר ובכפר.