מָמָ"ד
הממ"ד (מרחב מוגן דירתי) הוא חדר ביטחון הקיים בכל דירה ישראלית ובכל בית ישראלי שנבנו החל משנות ה-90.
מאז הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים בארצנו, המתמודדת כבר 75 שנים עם איומים על עצם קיומה.
גבירותי ורבותי, קבלו את הממ"ד (מרחב מוגן דירתי) - לייף סטייל ייחודי שאין כמותו במקום אחר בעולם. רק לנו יש אותו.
חדר הממ"ד נבנה לצרכי ביטחון והגנה מפני נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי. והוא כזה: קירות בטון מזויין בעובי מיוחד, ותקנים מחמירים - לדלתות וחלונות, לפתחי אוורור, לתאורה, ולציוד פנימי. גודלו 9 ממטרים רבועים, לפחות, ומי שמאשר באופן סופי את עמידתו בתקנים הוא פיקוד העורף של צה"ל.
אף קבלן לא יקבל אישור סופי לבניין שבנה, אם אין בו ממ"דים כנדרש או שאינם עומדים בתקנים.
הממ"ד מזכיר לכל משפחה ישראלית כי השיגרה הביטחונית היא חלק מובנה בתוך השיגרה הכללית. אנחנו נמצאים בתוכה 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. כל רגע יכולים לשגר לכאן רקטה או טיל מכל הסוגים המוכרים - קסאם, שיהאב, סקאד, וגם פצצה מלוכלכת בכימיה או ביולוגיה. אם לא יהיה מזל, הרקטה תנחת על הבית או קרוב אליו. אפילו רסיסים של פיגוע חבלני ברחוב יכולים להיכנס בטעות לסלון הבית.
המרחב המוגן אינו רק חלק מהמגורים.
בכל מבנה בארץ - בניין משרדים, תעשייה או מלון - חובה לבנות מרחב מוגן ציבורי אליו ינוסו כל מי שנמצא בהם ברגע עויין של הפצצה או ירי.
זהו הממ"ד, המרחב המוגן הדירתי
חדר הביטחון של משפחה ישראלית ממוצעת
הממ"ד מנסה להשתלב עם חדרי הבית האחרים, אבל לא ממש מצליח.
מדובר בחדר לא כל כך נוח, שנוגד את כללי האסתטיקה האדריכלית. יש לו דלת פלדה מגושמת וחלונות מתכת כבדים הצוברים אבק תמידי, החדר חם מאד בקיץ וקר מאד בחורף, הקליטה של הטלפון הסלולרי יכולה להשתבש בו, כך גם הרדיו, הבלו-טוטס, והרשת הביתית של האינטרנט. כדי לתלות בו תמונה על הקיר או להצמיד אליו ריהוט, צריך עבודה של שיפוצניק עם כלי עבודה כבדים מהרגיל.
ובכל זאת, ולמרות חסרונותיו, אף אזרח ישראלי המתגורר כאן, לא יוותר עליו. לא רק בגלל שמדובר בעניין הקבוע בחוק אלא גם, ובעיקר, בגלל שהממ"ד מרגיע פחד שורשי השוכן בלבבות אזרחי ישראל – הפחד להיפגע באחד מסבבי הלחימה האינסופיים שלנו עם אויבינו מסביב.
ישראלים שבונים בית פרטי יכולים להסתדר עם מרחב מוגן נוח יותר, עם קצת פחות חסרונות. את פחדיהם הם מרגיעים במרתף גדול ומרווח, מצויד באמצעי מיגון משוכללים, וציוד מתקדם לתקשורת. פראנואידים כבדים במיוחד, דואגים להצטייד במקלט אטומי, מחשש ליום הדין.
זר לא יבין זאת.
אבל אלה הם החיים כאן בישראל נכון ל-2023, ולא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב.
עד שיבוא שלום עלינו ועל שכנינו נצטרך להמשיך ולהתגורר כחוק, עם הממ"ד, כאילו כך נגזר עלינו לחיות.
אולי בעוד חמישים שנה או יותר יהיו החדרים האלה אטרקציה תיירותית. תיירים שיבואו לכאן מארץ אחרת ישמעו את הסיפורים של מורי הדרך על חדר הביטחון שהיה צמוד לכל ישראלי שגר כאן, ויתפעלו. זה יהיה סיפור מדהים.
מבנה בחיפה ששופץ והוספו לו מרחבים מוגנים דירתיים משני הצדדים. ניתן לראות את החלונות מברזל בקדמת כל ממ"ד ואת פתחי האוורור המוגנים מצד שמאל.
חתיכות היסטוריה
רעיון המרחב המוגן בעורף הישראלי קיים מזמן, מאז קום המדינה.
מדינת ישראל קמה תוך כדי מלחמה והפגזות על יישובים, וכבר בממשלת ישראל הראשונה שהוקמה, הוחלט להקים מערך התגוננות אזרחית שנקרא הג"א (הגנה אזרחית). מתוך הנחה ששקט לא יהיה כאן, ועוד הרבה שנים נחיה על חרבנו.
דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל טבע כבר אז את המונח: "כל העם צבא, כל הארץ חזית". מאז, התובנה הזו מלווה את אזרחי המדינה לאורך 75 שנות קיומה, ובאה לידי ביטוי ממשי במרחבים המוגנים שלהם.
המרחב המוגן עבר שינויים לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל.
בתחילת שנות ה-50 נחקק "חוק ההתגוננות האזרחית" שקבע כי לכל בניין מגורים יהיה מקלט אחד עבור כל הדיירים. המקלט הסטנדרטי נבנה כמרתף, מתחת לפני הקרקע של הבניין, ונועד לשמש את דייריו בימי מלחמה. דיירי בניינים ישנים שנבנו לפני הקמת המדינה עשו שימוש במקלטים ציבוריים שנבנו בכל רשות מקומית.
במשך למעלה מ-40 שנה נעשה שימוש מועט ביותר במקלטים הפרטיים והציבוריים - קצת במלחמת ששת הימים, בעיקר בירושלים, וקצת במלחמת יום כיפור, בעיקר בצפון הארץ.
אחר כך התרכז האיום הביטחוני בצפון, לאורך הגבולות עם ירדן ולבנון - ב"מלחמת ההתשה" נכנסו למקלטים בעמק בית שאן, ו"במלחמת לבנון" נכנסו למקלטים תושבי הצפון מנהריה ועד קרית שמונה.
צה"ל סיפק את הביטחון יותר מכל מקלט. הצבא שהוקם כדי להגן עלינו, הוכיח את עצמו וניצח את כל המלחמות עם אויבינו מהמדינות השכנות.
כך, כשהעורף הישראלי נחשב בטוח ומוגן מפני הפצצות - המקלטים בבנייני המגורים המשותפים איבדו את ערכם המקורי. הם הוזנחו ושימשו לאחסון חפצים, לעישון סמים ומגוון מעשים שאינם בדיוק חוקיים. ברשויות רבות ובמוסדות חינוך הוסבו המקלטים הציבוריים לפעילויות תרבות, בתי כנסת, ארכיונים או כל פעילות אחרת שאפשר היה לנצל בה את החדרים הממוגנים.
ואז הגיעו שנות ה-90.
מהמזרח, מרחק אלפי קילומטרים מהמדינה, צץ איום ביטחוני שלא היכרנו, ואיים על העורף הישראלי: טילים ארוכי טווח ממדינת אויב שאין לה גבול איתנו. האיום התממש ב-1991. טילי סקאד נשלחו מעיראק לעבר מרכז הארץ ופגעו פגיעות ישירות באזורי מגורים.
את ההרס שהטילים זרעו, כמו גם את ההרוגים והפצועים, אפשר היה להכיל. הישראלים הרי עם שעבר כמה מלחמות והרבה פיגועי טרור.
מה שהפחיד באמת את הישראלים זה החשש שהביעו גורמים רשמיים כי כמה מהטילים נושאים ראש נפץ כימי או ביולוגי. איום של נשק לא קונבנציונאלי משנה את כללי המשחק הקטלני, לוקח את העורף למקומות אחרים לגמרי, ומעלה את מפלס הפחד לגבהים שלא היכרנו.
את ימי "מלחמת המפרץ" והטילים שנחתו כאן, העבירו מיליוני ישראלים בפחד, כמעט בשיתוק, כשהם צמודים במשך שבועות ארוכים למסכות אב"כ, ומיד אחרי סיום המלחמה נעשתה חשיבה מחודשת על האופן שבו האזרחים כולם, ובמיוחד העורף הישראלי, מוגנים מפני כלי נשק לטווח ארוך.
בעקבות ירי הטילים ב"מלחמת המפרץ", החליטה ממשלת ישראל כי המקלטים הציבוריים כבר לא עונים על כל האיומים הביטחוניים ואין ברירה אלא לשדרג את המרחב המוגן ולהביא אותו לכל דירה בישראל.
הממ"ד בא לעולם.
מאז הוא איתנו כאן, בכל דירה ובכל בית ובכל מרחב.
וזה אולי עוד אחד מהדברים שיש רק לנו, ואין לאומה אחרת בעולם כולו.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
