ניצולי שואה
זרם מרכזי באוכלוסייה של מדינת ישראל מיום הקמתה.
ניצולי השואה הם כל מי שהצליח לשרוד את הזוועות והחורבן של מלחמת העולם השנייה שהחלה ב-1939 ונמשכה עד 1945.
הניצולים שרדו את הגהינום של הנאצים בדרכים שונות. הם היו אסירי עבודה משוחררים ממחנות עבודה ומחנות ריכוז, פרטיזנים שלחמו ביערות, מגורשים ופליטים שנעו ונדו ממדינה למדינה ברחבי היבשת. לאחר שהסתיימה המלחה הם באו באוניות ובמטוסים אל מדינת היהודים, המקלט הכי בטוח עבורם, לפתוח פרק חדש בחייהם.
דור ניצולי השואה הולך ונעלם.
בשנות השיא שלו, מיד לאחר המלחמה, הוא מנה כחצי מיליון גברים, נשים וילדים בכל הגילאים, והיה נדבך מרכזי בבסיס הקמתה של מדינת ישראל, ועצם קיומה במתכונתה הנוכחית.
כמה אלפים מהם גויסו, מיד עם בואם, לארגונים הצבאיים שלחמו את מלחמת העצמאות, ונהרגו בקרבות. כל האחרים שנותרו בחיים, נטמעו באוכלוסייה של המדינה החדשה, משקמים את חייהם, מקימים משפחות וממשיכים הלאה – חלקם בהצלחה, האחרים פחות.
הם התגוררו בערים ובקיבוצים, בכפרים ובמושבים ובכל פינה במדינת ישראל, והיו פקידים ומנהלים, פועלים ותעשיינים, מנהלי חשבונות ומהנדסים, שכירים ועצמאים, עיתונאים ואמנים, שופטים וחברי כנסת, חקלאים ועובדי מדינה, תלמידי ישיבות ורבנים - בכל עיסוק ובכל תואר בכל תחומי החיים.
הם לא נפנפו בשואתם ולא ביקשו טובות - את זה עשו בשבילם אחרים. הם רק רצו לחיות אחרי הגהינום שעברו.
וחייהם היו לעדות וסמל - עדות לשואה וסמל לתקומה.
השואה עצמה - טאבו מקודש בחברה הישראלית.
שורדי השואה - הם פרחים מוגנים שלא נוגעים בהם. לא מתווכחים איתם, לא צוחקים עליהם ולא מזלזלים. הם זכו, ועודם זוכים ליחס מיוחד. במהלך השנים הם קיבלו פיצוי כספי על הסבל שסבלו, אבל הפיצוי לא השיב להם את המשפחה שנספתה, את הרכוש שצברו, את השנים האבודות שנלקחו מהם על ידי הנאצים באירופה.
מדינת ישראל זוכרת אותם מאז הקמתה, כל השנה, ומחבקת אותם ביום אחד ומיוחד.
בסמיכות קרובה מאד ליום העצמאות קבעה המדינה את "יום השואה והגבורה". בו האומה כולה עומדת דום, מרכינה ראש וזוכרת השואה ואת 6 המיליונים שנספו. ביום הזה מקבלים הניצולים במה בכל טקס רשמי ובכל אמצעי התקשורת – לספר את שעבר עליהם, לנחם אותם עד כמה שאפשר ולכבד את זכר משפחותיהם ומשפחות הנספים כולם.
80 שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, הולך ופוחת הדור.
נכון ל-2023, מספרם של שורדי השואה מוערך בכ-150 אלף גברים ונשים - כמעט כולם בני שמונים ומעלה, ביניהם עולים חדשים שהגיעו בגיל מבוגר ממדינות שונות באירופה, כדי לזכות במנוחה אחרונה בקרב אחיהם היהודים בישראל.
הילדים שהביאו הניצולים לעולם, נקראים "דור שני" לניצולי השואה. רבים מהדור הזה נחשבים נפגעי-מִשנֶה מהזוועות של השואה. הם גדלו בצל הטראומות, והצלקות שנשאו ההורים הותירו חותם גם בהם.
ילדי הדור השלישי כבר משוחררים, פחות או יותר, מהטראומות, אך המידע על סבא וסבתא, הניצולים, מלווה אותם לאורך חייהם. מגיל צעיר הם נחשפים למידע על המלחמה וזוועותיה - במערכת החינוך, בצבא, באקדמיה, ובטקסים ב"יום השואה" ולאורך כל השנה באיזכורים חוזרים ונשנים של השואה וניצוליה.
חתיכות היסטוריה:
מעמדם של ניצולי השואה, ומקומם בחברה הישראלית עבר תהליכים היסטוריים עד שהתגבש להיות מה שהוא: מעמד של פרחים מוגנים.
זה התחיל עם קליטתם בארץ, שלא היתה פשוטה, בלשון המעטה.
אמנם הממסד היהודי ביישוב העברי עשה כל מאמץ כדי להביאם וקיבל אותם בזרועות פתוחות. אבל תייג אותם במונח "שארית הפליטה", מתוך כוונה טובה אלא שהתיוג לא היקנה להם זכויות יתר. להיפך: כאן הם נאלצו להסתגל להוויה הנרקמת במולדת החדשה, ולמקומיים ה"וותיקים" - אלה שהיו כאן עוד מימי המנדט הבריטי, וכבר היכו שורשים בארץ החדשה.
המקומיים קיבלו אותם כפליטים שזקוקים לאמפטיה, לא יותר מזה.
מאז קום המדינה ובמשך 15 שנים נחשבו הניצולים בעיני רבים כ"סוג ב'" - נחותים שראויים לרחמים, וכאלה שלא מבינים מה קורה כאן. הם הרי באו באוניות, בודדים ללא משפחות, ללא רכוש, לא דיברו בעברית של הצברים, לא ייבשו ביצות, לא לחמו נגד הבריטים, לא הכירו את ההוויה שנרקמה כאן במשך שנות דור.
המפגש עם המקומיים המתנשאים עליהם הביא לעולם ביטויים מבזים שנחרתו לדיראון עולם:
היה מי שהאשים אותם, את הניצולים, ואת כל הקורבנות של הנאצים כמי שהלכו "כצאן לטבח". היו כאלה שסתם זלזלו בהם וכינו אותם "סָבֹּוֹנִים" (כינוי שמקורו בסיפורים על חתיכות סבון שייצרו בתי מלאכה נאציים משרידי גופות הקורבנות בתאי הגזים).
ניצולי השואה נאלצו להצטדק, ניסו להסביר מה קרה, לספר על הזוועות ולתאר את עוצמתן, אבל מי שהיה כאן והרגיש אזרח סוג א', הקשיב במנוד ראש. הסיפורים נשמעו לא הגיוניים, ונחשבו כדמיון מפותח של אנשים טראומטיים. מי שכבר היה מוכן להקשיב ריחם עליהם ושב ללחום את מלחמת ההישרדות הפרטית שלו.
עד שהם הפסיקו לספר, ונטמעו בשקט בחברה הישראלית - מסתירים את המספר המקועקע על הזרוע, מסתירים את עברם מהילדים שלהם, מהשכנים וממקום עבודתם.
גם ככה, המשבר הכלכלי וגזירות הצנע בשנותיה הראשונות של המדינה, לא הקלו עליהם. הממסד המשיך לחבק אותם בעיקר בדיבורים, בזמן שהם לחמו עוד מלחמת הישרדות שהשאירה אותם בצל.
בתחילת שנות ה-50, נשמע קולם של הניצולים, לפרק זמן קצר.
אז, חתמה ישראל על "הסכם השילומים" עם ממשלת גרמניה החדשה, שהוקמה אחרי סילוק הנאצים. במסגרתו, הסכימו הגרמנים לשלם פיצויים לכל אחד ולכל אחת מניצולי השואה, באופן פרטי, ובנוסף - פיצוי למדינת ישראל כמייצגת הקורבנות היהודים.
במהלך גיבוש ההסכם השמיעו ניצולים רבים זעקות של התנגדות. קבלת הפיצוי נראתה להם מבישה, וכמוה כהסכמה לסלוח לגרמנים על מה שעוללו להם. המתנגדים יצאו להפגנות סוערות בכל רחבי המדינה והשמיעו את זעקתם ברדיו ובעיתונות – אמצעי התקשורת של הימים ההם.
למרות ההתנגדות - ההסכם נחתם, ומדינת ישראל קיבלה במסגרת ההסכם, כנציגת העם היהודי, מענקים נדיבים מהגרמנים. הכסף שהתקבל סייע למדינה לצאת מהמשבר כלכלי, לחסל את המעברות, לקלוט עולים חדשים שהמשיכו לזרום, ולקדם תנופת בנייה בכל רחבי הארץ.
דור הניצולים שב אל הפינה השקטה, המוצללת. למרות תחושת אי-הנוחות, ולמרות ההפגנות, רובם הסכימו לקבל את הפיצוי הכספי שלהם והתקדמו הלאה, מניחים את העבר מאחוריהם. אלה שלא הסכימו לקבל – ניסו להסתדר בכוחות עצמם, ולא תמיד הצליחו.
עוד עשור שלם יעבור עד שיישמע קולם שוב.
מנחם בגין נואם מול אלפי ניצולי שואה בהפגנה נגד השילומים
ב-1962 התחולל מפנה.
אחד מפושעי המלחמה הנאציים, אדולף אייכמן, נלכד והובא לישראל. כאן נערך לו משפט פומבי ודינו נגזר למוות.
משפט אייכמן נמשך שמונה חודשים ועורר הדים עצומים בארץ ובעולם.
זו היתה דרמה של ממש - הנאשם ישב בתא של זכוכית ומולו, על דוכן העדים, עלו מידי יום אודים מוצלים מאש, ששרדו את הגהינום הנאצי, ומסרו עדויות מה בדיוק היה שם. מאחוריהם עמדה מדינת ישראל שהשקיעה משאבים רבים כדי להציף את השואה ולשמש פה לנספים ולניצולים. התקשורת המקומית נרתמה ודיווחה לציבור הישראלי מדי יום על המתרחש באולם הדיונים.
לראשונה, ניצולי השואה יכלו לצאת מאחורי הקלעים אל במה ציבורית שקיבלו.
במהלך דיוני המשפט עלו העדים, קורבנותיהם של אייכמן והנאצים. זיכרונם היה צלול, והבטיח עדויות כנות שחשפו את הזוועות במילים הכי ברורות שאפשר, עם ירידה לפרטים ותיאורים פלסטיים כאלה שאוזן אנושית לא יכלה לקלוט. רגע שיא דרמטי במיוחד היה עדותו של הניצול ק.צטניק שהתעלף על דוכן העדים, זמן קצר אחרי שהגדיר את מה שהתחולל במחנה ההשמדה אושוויץ כ"חיים על פלנטה אחרת".
רגעי שיא כאלה כמו עצם קיומו של המשפט, כולל הדיונים והעדויות, העמידו באור אחר את כל מה שידעו בישראל על השואה.
בבת אחת הופנו זרקורים אל הניצולים שיכלו לצאת מהצללים ולזקוף קומה - מספר מקועקע על הזרוע כבר לא היה עניין מביש שצריך להסתירו. אפשר היה לספר לילדים מי היו סבא וסבתא שלהם וכמה דודים היו ויכלו להיות, ולהתראיין לרדיו ב"יום השואה", ולהרגיש נקיים מאשמה ונחיתות. העיסוק התקשורתי במשפט חשף נתונים וסטטיסטיקות שהציגו את גודל הזוועה במספרים יבשים. תמונות שפורסמו היו לסמלים של זיכרון - וכל אלה שינו את התודעה הקולקטיבית בישראל, כמו גם בעולם כולו.
לאחר המשפט עברה ישראל למצב של קבלה מוחלטת, והבנה שיש באוכלוסייה פלח מרכזי שראוי ליחס מיוחד. יום השואה, הקבוע סמוך מאד ליום העצמאות, קיבל משמעות לאומית ונחתם הטאבו על השואה ועל הניצולים.
כמה מהארגונים והמוסדות המרכזיים שעוסקים בניצולי השואה
בשנות ה-80 נוסף עוד גוון לזיכרון השואה וניצוליה.
הזמר יהודה פוליקר הוציא תקליט שנקרא "אפר ואבק". ובו שירים שעסקו בבני משפחתו – שרידים של קהילת יהודי יוון, בחיים שאחרי השואה, בהווייה של "ילדי הדור השני".
כמה מהשירים נכנסו לפנתיאון הזמר העברי. הם הושמעו שוב ושוב ברדיו ובטקסים רשמיים, והאירו בזרקורים את השואה שעברה על יהודים ממוצא ס"ט ("ספרדים טהורים"). עד אז, נתפשה השואה בתודעה הקולקטיבית כאירוע שעוסק ביהודים מארצות כמו הונגריה או פולין, צרפת או בלגיה. כאלה המשתייכים בתודעה הישראלית לפלח האוכלוסייה ה"אשכנזי".
שיריו של פוליקר הרחיבו את מעגל ניצולי השואה והוסיפו אליו גם היהודים מסלוניקי ואתונה. הלאדינו, שפתם הייחודית של היוונים השתלבה בזיכרון השואה יחד עם היידיש, שפתם של רוב הניצולים. צלילי בוזוקי נמהלו ביבבות כינור, וסיפורי הגטו בסלוניקי נמהלו עם סיפורי גטו ורשה.
בעשורים הבאים הורחב המעגל עוד, ונוספו אליו גם יהודים מארצות בצפון אפריקה, כאלה שסבלו מהכיבוש הנאצי. מדינת ישראל הכירה רשמית ביהודים שהתגוררו בארצות אלה, כמי שזכאים לתמיכה ולהטבות כספיות.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
