top of page
מבשרת ציון
אבן פינה: מבשרת ירושלים
חתיכות היסטוריה
עלי לך מבשרת ירושלים
מתיישביה הראשונים של מבשרת ירושלים הגיעו ב-14 במאי 1956 ממרוקו, טוניסיה ואלג’יריה.
מקימי היישוב נישאו על גלי עלייה לישראל שהתגברו מאד באמצע שנות ה-50, כשערפל כיסה את מצב היהודים במדינות המגרב בצפון אפריקה. החלטתם היתה נחושה: לקחת את גורלם בידיהם, ולהיות שותפים לפרק היסטורי רב-תהפוכות שמתחיל בראשית המאה ה-20 ומסתיים על גבעה בהרי ירושלים.
היסטוריה של עלייה
ההיסטוריה של יהודי המגרב במאה ה-20, רוויה באירועים מטלטלים.
מחצית משנות המאה עברו עליהם בנינוחות יחסית בחסות השלטון הצרפתי הקולוניאלי.
הצרפתים הביאו סממנים אירופאים לתושבים המקומיים, במיוחד בערים הגדולות והחשובות, והשפעתם ניכרה היטב - בשפה הצרפתית שהיתה שפת לימוד רשמית בבתי הספר ציבוריים, בתרבות, בכלכלה ובסדרי החיים. ליהודים במדינות החסות הוענק ביטחון יחסי של השלטונות, ולעתים אף נהנו מזכויות יתר שלא קיבלו המוסלמים, כמו: אזרחות צרפתית (באלג’יריה). הצרפתים התירו פעילות ציונית ולא הפריעו לארגונים ציוניים להקים בתי ספר יהודיים, סניפים של תנועות נוער, מוסדות בריאות, ומוסדות קהילתיים שנהנו מתמיכה כספית של בעלי הון יהודיים.
למרות שיהודי המגרב נשאו עיניהם אל ירושלים, בתפילותיהם, מעטים עלו אליה. החיים הנוחים, יחסית, לא דרבנו אותם לממש את חלום השיבה לציון.
תקופה קצרה, במלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מתקנות אנטישמיות ומאפלָיָה - בשנה בה נכבשה צרפת על ידי גרמניה ומונתה ממשלה ששיתפה פעולה עם השלטון הנאצי. בטוניסיה אף הוכנו מחנות ריכוז בסגנון המחנות באירופה, שהספיקו לרכז בהם מספר לא גדול של אסירים עד שהובסה גרמניה. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, ושחרורה של צרפת, שבו החיים למסלולם הרגיל. היהודים יכלו לנשום לרווחה ולקוות לעתיד טוב יותר. אבל אז, החלו המאבקים לסילוק השלטון הצרפתי, ובכל אחת מהמדינות התנהל מאבק של התושבים לעצמאות.
המיעוט היהודי נקלע אל תוך המאבקים ונוצרו חיכוכים בינו לבין הרוב המוסלמי - הסתה לאומנית ופרעות שהתרחשו ברחבי המדינות גרמו לפגיעה ביהודים וגבו קרבנות בנפש וברכוש.
ב-1948 קמה מדינת ישראל – אירוע אשר הדיו הגיעו עד לארצות המגרב.
המתח בין הערבים, המזדהים עם אחיהם בפלסטין, לבין היהודים – הסלים, ועמו הסלימה האלימות. יהודים שהרגישו כי הקרקע בוערת תחת רגליהם בחרו לעזוב והחל גל עלייה ראשון למדינת היהודים בסיוע שליחים של המדינה.
מהמגרב לנמל חיפה
שליחי הממסד הישראלי הגיעו לקהילות יהודי צפון אפריקה, עברו בין בתי הכנסת, דיברו על ליבם של היהודים ועודדו אותם לעלות לישראל. עשרות אלפים שנלהבו מהרעיון הציוני ונפשם קצה מחיים של חרדה ואי-ודאות, עזבו את ביתם ועלו. עלייתם, בסיוע גורמים ישראלים נעשתה לעתים באופן רשמי ולעתים באופן לא רשמי. גם כשהורשו לצאת – יצאו בחשאי, בלי לעורר רעש מיותר בקרב השכנים הערבים.
העולים מצפון אפריקה נבלעו בין מאות האלפים שעלו לישראל ונקלטו יחד עם עולים מאירופה ומאסיה. זו היתה תחילתה של “העלייה ההמונית” שהציפה את המדינה אשר קמה זה עתה. מספרם של העולים הכפיל בתוך שנים ספורות את אוכלוסייתה של המדינה החדשה, שלא ידעה איך להתמודד עם המצב החדש. עולי כל הגלויות שוכנו במחנות זמניים ובמעברות. משם, הועברו לערים גדולות וליישובים בפריפריה בהתאם למדיניות הממשלה.
תחנות המעבר הזמניים, בעיקר המעברות, היו מקור לכאבי ראש עבור המוסדות הקולטים והמיישבים. בכל מקום כזה הצטופפו מאות משפחות שהתגוררו באוהלים, צריפים ופחונים – ביניהם משפחות ברוכות ילדים, משפחות מארצות מוצא שונות שדיברו בשפות שונות ונשאו מטען תרבותי שונה. רוב שוכני המעברות יצאו מהן למקום מגורים קבוע, אחרים נשארו תקועים בהן שנים אחדות והיו למעמסה על מוסדות הרווחה.
מהאנייה אל הכפר
באמצע שנות ה-50 , לאחר שקיבלו מרוקו וטוניסיה את עצמאותן, והצרפתים הסתלקו, גבר עוד יותר חששם של היהודים במדינות אלה.
גל עלייה שני החל. הפעם נערכה מדינת ישראל לקבל את העולים בדרך אחרת.
לקחי העלייה ההמונית נלמדו, ונבנתה מתכונת קליטה חדשה. קראו לה: “מהאנייה אל הכפר”, וכשמה, כך היתה: קליטת העולים התבצעה, תוך כדי דילוג על שלבי מעבר, מרציפי הנמל הישר אל מגורי קבע ביישוב קיים.
עולי צפון אפריקה שבאו בהמוניהם בגל העלייה השני, נשלחו למושבים, לערים ולעיירות פיתוח בפריפריה – באשקלון ובנתיבות, בעמק בית שאן ובמגדל העמק, באור עקיבא ובבית שמש ובעוד עשרות נקודות יישוב קיימות, וכאלה שהוקמו במיוחד כדי לשכן בהן את העולים.
מבשרת ירושלים
אחת מאותן נקודות יישוב הוקמה על מורדות רכס הררי שנשקף אל העיר ירושלים.
המוסדות המיישבים החליטו לקרוא ליישוב החדש: "מבשרת ירושלים". את השראתם לקביעת השם שאבו מהפסוק בספר ישעיהו: "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי".
מיקום היישוב החדש נקבע בגבעה המתנשאת לגובה 800 מ’, מעל עמק מוצא.
לרגלי הגבעה ובשיפוליה שכן בעבר הכפר הערבי קוֹלוֹניָה. לאחר כיבוש השטח במלחמת העצמאות על ידי כוחות צבא עבריים, נטשו התושבים הערבים את בתיהם. קרבות המלחמה הותירו הרס בבתי קולוניה, והנטישה ההמונית הותירה עזובה שמילאה את השטח.
קילומטר אחד צפונה מהגבעה, על רכס ההר, נמתח "הקו הירוק" – קו הגבול בין מדינת ישראל למדינת ירדן. כוחות הצבא הירדני שהתפרסו על ראשי ההרים צפו על האזור, ומדי פעם ירו ליגיונרים ירדנים ירי מנשק קל שכוון אל תושבי "מוצא עלית" ואל הנוסעים בכביש העולה לירושלים.
קילומטר אחד דרומה מהגבעה, בהמשך הרכס, התבסס יישוב קטן – "מעוז ציון", שהוקם ב-1951. תושבי מעוז ציון, עולים מעירק ומכורדיסטן, התגוררו במעברה שנקראה "מעברת הקסטל", על שם המבצר ההרואי המתנשא מעליה. שלוש שנים עברו עליהם בצריפי פח עד שנבנו עבורם מבני אבן. הם הועברו מהצריפים למבני קבע שנבנו עבורם והמעברה חוסלה.
מסיום מלחמת העצמאות, ובמשך שבע שנים, שררה בעמק מוצא שלווה מתוחה.
בכביש העולה לירושלים נרשמה תנועה דלילה של כלי רכב, במטעי הפרי שהשתרעו מעמק הארזים ועד סכר עין כרם - נקטפו הפירות בעונתם, ובלילות נשמעו יללות התנים שמצאו מנוחה בין השטחים החקלאיים לעזובת הבתים.
עד שהגיעו הבונים והפרו את השקט הרועם.
שיני פלדה של טרקטורים נגסו באדמה הטרשית, ופועלי בניין עמלו מסביב שעון והלמות פטישיה הדהדה בעמק ובהר. בתוך חודשים ספורים, פחות מחצי שנה, הסתיים פרויקט הקמה של היישוב.
עשרות מבנים חדשים, דו-משפחתיים, עמדו מוכנים לשמש קורת גג לעולים החדשים שעשו דרכם באנייה מנמל מרסיי בצרפת.
היישוב מבשרת ירושלים הוקם באופן שיטתי ומסודר.
אנשי תכנון וביצוע חברו לפרויקט ההקמה והיו שותפים לו המוסדות המיישבים של מדינת ישראל: הסוכנות היהודית, החברה הלאומית לשיכון - עמידר, חברת הבנייה סולל בונה ומחלקות של משרדים ממשלתיים – משרדי החקלאות, העבודה והפיתוח.
מרכזת הפרויקט היתה דבורה אלינר, מנהלת מחלקת הקליטה בסוכנות ומהנשים הבולטות בתנועת האשה הדתית לאומית. הגברת אלינר ואנשיה הקימו, יש מאין, ישוב חדש שהכל בו: מבני מגורים, מבני ציבור, מזון וציוד בסיסי שיסייע למשפחות בתקופת הקליטה.
משפחות הנקלטים הגיעו באנייה מנמל מרסיי, בצרפת, במחזורים שנקבעו מראש.
מחזור ראשון, ב-14 במאי 1956, מנה שלושים ושלוש משפחות, רובן ברוכות בילדים, וביניהם תינוקות בני יומם. המחזורים הבאים הביאו עוד כמאה משפחות, ועד חודש אוקטובר 1956 התגוררו במבשרת ירושלים כחמש מאות נפש. כולם “עמדו בתקן” שנקבע על ידי המוסדות המיישבים – בריאים בגופם ללא מחלות מידבקות או כרוניות, ובעלי כושר עבודה בגילאים צעירים, עד 50.
עוד בטרם דרכו רגליהם על אדמת ישראל ידעו לאן מועדות פניהם. בהיותם באנייה, קיבלו העולים לידיהם מסמכי זיהוי וקליטה בשפה עברית שלא כל כך הבינו. אחד המסמכים היה מסמך התקשרות עם חברת עמידר, בעלת הבתים ביישוב.
בהפלגה על מימי הים התיכון הוסבר להם כי הם עומדים להיקלט ביישוב על יד ירושלים, ביחידת דיור ובתוכה ציוד ראשוני למגורים, וכי עליהם יהיה לשלם לחברה שכר חודשי שנקבע מראש עבור מגוריהם. כדי להבטיח את התשלומים התחייבו העולים שאחד מבני המשפחה, לפחות, יוכל לשאת בעול הפרנסה.
“בישראל כולם עובדים ומתפרנסים” אמרו להם המלווים שליחי מדינת ישראל.
כשירדו מהאנייה קיבלו כסף מזומן לסידורים ראשוניים – 2 לירות לכל נפש, סכום שהספיק לרכישת מעט בגדים וחפצים שימושיים. להמשך אספקת צרכיהם נדרשו לעבוד, וכבר בשבוע הראשון לבואם נפתח באתר סניף של “לשכת העבודה” עם פקיד שקיבל קהל פעמיים בשבוע.
גברים ונשים עמדו בתור כדי לקבל תעסוקה.
ההיצע לא היה גדול. רשימת ההצעות כללה עבודות כפיים – סיקול אבנים ונטיעת עצים ("עבודות ייעור") בשירות הקרן הקיימת לישראל, סלילת כבישים עבור חברת התשתיות הלאומית מ.ע.צ,, קטיף במטעי הפרי שניטעו על ראש הגבעה ובעמק מוצא, והקמה ומתיחת גדר עבור משרד הביטחון באזור הגבול הקרוב, כדי למנוע חדירת מסתננים מירדן.
רשימת המשפחות הראשונות שאכלסו את בתי מבשרת ירושלים ב-14 במאי 1956 - מתוך מסמך של הסוכנות היהודית
(לחצו להגדלה)
הגברים נשאו בעול הפרנסה העיקרי, כמתחייב ממעמדם הבכיר בתא המשפחתי מדורי דורות.
אלה שעסקו בארצות מוצאם במסחר או בעבודות מקצועיות קיבלו בהשלמה את עבודת הכפיים המפרכות ושמחו על כל לירה נוספת שהכניסו לכיסם.
הנשים נחלקו - בין אלה שיצאו לעבוד לבין אלה שנשארו לטפל בילדים ולנהל את משק ביתן, בין המעשיות והנחושות לבין הצייתניות לקודים המשפחתיים הישנים, בין נשים ברוכות הילדים לבין רווקות או אימהות לילד אחד או שניים.
נשים שיצאו לעבוד מיד, עסקו בעבודות כפיים. הן מתחו גדרות, קטפו פרי מהעצים וכותנה מהשדות.
לעבודה בשדות כותנה יצאו בקבוצות מאורגנות מהיישוב אל השדות הפרושים בדרום, באזור קרית גת הרחוקה. בהגיען לשדה קיבלו ממנהל העבודה שק שנישא על חזית גופן ונכרך ברצועה סביב צווארן. במשך שעות רבות היו מתכופפות ללקט את סיבי הכותנה ולמלא בהם את השק. כמות השקים שמילאה כל אחת - קבע את שכרה, שמעולם לא השתווה לשכרו של הגבר.
לאט לאט העזו עוד נשים לצאת לעבודה “רכה” יותר ומקובלת על הקודים המשפחתיים – תפירה, ניקיון, ניהול משק בית וטיפול בילדי משפחות ירושלמיות מהמעמד הבינוני והגבוה.
האשה העובדת השלימה את ההכנסה המשפחתית אך לא השתחררה מעבודות הבית המסורתיות. בשובה מעבודתה בחוץ חיכה לה הבית שלה לניקיון ובישול, וילדים שהמתינו בסבלנות לאוכל שרק אמא יודעת לבשל.
אוטובוס של חברת "המקשר" בתחנת מבשרת ירושלים
בחלוף שנה אחת, כבר התנהל מבשרת ירושלים כיישוב עצמאי שמתיישביו מכלכלים את עצמם. הוא השתייך למועצה המקומית הרי יהודה (כיום: מטה יהודה), ומניין מתיישביו עמד על כ-600 נפש.
התושבים הקימו ועד מקומי שייצג אותם מול הרשויות, וניהלו חיי קהילה תוססים. הם דיברו בינם לבין עצמם בצרפתית, מרוקאית, טוניסאית ו”עברית למתחילים” שלמדו בקורס מהיר שהתקיים באחד מיחידות הדיור ביישוב, או במקומות עבודתם.
בבוקר יצאו יחד לעבודה – בהסעות מאורגנות או בעמידה משותפת בתחנת האוטובוס. בשעות הפנאי קפצו לבקר משפחה אצל רעותה, ובלילות הקיץ ארגנו חפלות ומסיבות ריקודים. לאורך כל ימות השנה חגגו יחד שמחות משפחתיות – בר מצווה, ברית מילה או חתונה. כל שמחה היתה שמחה קהילתית בה נטלו חלק כל המתיישבים – כאלה שעזרו בהכנת התקרובת וכאלה שבאו לברך את בעלי השמחה.
בשבתות ובחגים התייצבו כולם בבית הכנסת שהמשיך לסמל עבור כולם את הקשר עם המסורת היהודית שגדלו על ברכיה. על הידוק הקשר עם המסורת היו אמונים שניים: הרב מרדכי חזיזה, רב רשמי ופוסק הלכה מטעם רשויות המדינה, והרב דוד סויסה, “הצדיק” המקובל שאליו באו לקבל ברכה ולתנות צרות של יום יום. בנו של הרב סויסה, שמעון, נהרג בעלותו על מוקש שהונח על ידי מסתננים מהגבול הירדני, בשנה הראשונה לבואם.
הגבול היה נוכח בחייהם של המתיישבים, כבר מהימים הראשונים.
הם הביטו צפונה וראו את עמדות הליגיון הירדני ואת הפטרולים של כוחות הצבא הישראלי שסיירו ממש מעל בתיהם, שמעו קולות ירי, והבינו כי בתיהם נמצאים בטווח של ירי מנשק קל.
עם הזמן התרגלו למתח הביטחוני ולסכנות האורבות להם. כמו שהתרגלו לחיים ללא חשמל, ולשימוש בעששיות נפט שיאירו את הבית, לבישול עם פתיליות, לקירור המזון בהנחתו על אדן החלון או במקום מוצל וקריר.
רֶנֶה מימון ומשפחתו על יד הרכב המסחרי
הראשון במבשרת ירושלים
האחווה לא הספיקה כדי להחזיק את כולם צמודים לקרקע.
בחמש השנים הראשונות באו והלכו עשרות רבות של משפחות שלא עמדו במתח הביטחוני, או התקשו להתמודד עם חיים על גבעה מבודדת יחסית ממרכז עירוני - חנויות שמספקות ציוד בסיסי בלבד, נסיעות קבועות לירושלים ואוטובוס שמגיע רק פעמיים ביום, נחשים ועקרבים שהסתובבו בין חצרות הבתים.
משפחה שעזבה – השיבה את מפתחות הבית לנציג חברת עמידר שהתחשבן איתה על היתרה שמגיעה מהם. תוך ימים ספורים עברו המפתחות למשתכנים אחרים – עולים חדשים שחברת עמידר שיכנה או משפחות מקומיות שנולדו להן ילדים ונזקקו לבית גדול יותר. מעברים של משפחות קרו גם בעיסקות “החלפה” - משפחה שרצתה לגור על משפחה אחרת, והדירה שהתפנתה התאימה להם החליפה עימה מפתחות. עמידר אישרה בלי בעיות, והנכס הנדלני – שהיה חסר ערך כספי של ממש – עבר מיד ליד..
עד כאן פרקים ראשונים מתוך הספר "עלי לך מבשרת" המביא את סיפוריהן של נשים במועדון מקומי, וכל סיפור משתלב בהיסטוריה של היישוב.
הספר בהוצאת המועצה המקומית מבשרת ציון
(לחצו על התמונה - להגדלה)
פרויקט: נשים מספרות את ההיסטוריה של מבשרת ציון
* הקסטליאניות - הנשים של מעוז ציון ("הקסטל").
* הנשים של מבשרת ירושלים
bottom of page