יום כִּיפּוּר
אחרי כל ראש השנה יש יום כיפור, שבא כמה ימים אחריו, וקוטע את הרצף של חגי הסתיו. רגע לפני שממשיכים עם החגיגה של החג הבא, חג סוכות - לוקחת מדינת ישראל פסק זמן של 24 שעות, עוצרת את נשימתה, מכבה את המנוע, ודוממת.
יום כיפור זה לא יום חג. אין בו התכנסות משפחתית או חברתית לשמחה ולחגיגה, אלא ההיפך הגמור: התכווצות אישית של כל ישראלי וכל ישראלית, עם עצמו, עם עצמה.
אין יום כזה בשום מקום אחר בעולם - יממה אחת בשנה בה מדינה שלימה שובתת מכל פעילות שגרתית. כולל הכל הכל הכל - אין עבודה, אין מסעדות ובילויים, אין רדיו וטלוויזיה. החנויות סגורות. בכבישים אין כלי רכב רק ילדים ובני נוער רוכבים על אופניים, קורקינטים וגלגיליות.
ביום הזה תשעה מיליון תושבים נתונים בעוצר מוחלט מרצונם החופשי.
למשך 24 שעות בלבד מנמיכים פרופיל, עוצרים חיוכים, משביתים שמחה, מנקים את הראש, ונותנים לדממה לעשות את שלה. קודש וחול מתערבבים - אופניים מחליקים בכביש, נרות זיכרון דולקים, ילדים רוכבים, ילדים מתפללים, גברים ונשים בני כל הגילים צועדים לכיוונים שונים - טיול סתמי ברחוב, בשדרה או בטיילת. הולכים לשאוף אויר או לנקות את המוח. יש רבים ההולכים לבתי הכנסת שם נושאים תפילה אחת ארוכה שמורכבת מכמה פעימות – נפתחות בתפילת "כל נדרי" ומסתיימת ב"תפילת נעילה".
אפילו האזרחים הערבים, המיעוט הגדול ביותר בישראל, שאין להם קשר ליום הזה, מכבדים את הוד קדושתו ונשארים בבית בלי לצאת לפעילות אחרת.
למרות השורשים הדתיים של יום כיפור, מדינת ישראל לא חוקקה חוק מיוחד שמעניק ליום הזה צביון דתי. בהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית, כל אחד ואחת מתושביה נוהגים בו בהתאם להשקפת עולמם.
נכון ל-2023, ביום הזה, י' בתשרי לפי הלוח העברי, נחלקים תושבי ישראל לשניים:
אלה שהולכים לבית כנסת - ואלה שנשארים בבית עם פעילות מוגברת במסכים למיניהם – טלוויזיה מחשבים וטלפונים.
ולעוד שניים:
אלה שחוזרים מבית הכנסת הביתה להמשך ההסתגרות הפרטית, ואלה שיוצאים לרחובה של העיר, עם הילדים והאופניים, ועם ההזדמנות החד-פעמית ללכת באמצע הכביש הראשי ולפגוש חברים מהשכונה.
ולעוד שניים:
אלה שצמים - ואלה שלא צמים.
ולעוד שניים:
אלה שמקדישים את היום לחשבון נפש ומבקשים סליחה מזולתם - ואלה שלא.
ולעוד שניים:
אלה שנשארים בארץ ואלה שנוסעים לחו"ל כדי לא להיות באף אחד מכל האמור לעיל.
ברכות מסורתיות: צום קל, גמר חתימה טובה.
תובנה של חז"ל: האומר: "אחטא ויום הכפורים מכפר" - אין יום הכפורים מכפר.
מילה של ערס: וואלה...אם לא היה יום כיפור היום, הייתי הורג אותך.
שם מקוצר: כיפור ("רוצה לבוא אלי בכיפור ?").
תובנה אקולוגית: יום ללא פליטת גזי חממה.
תוצרת לשונית נגזרת מים כיפור: "כפרה עליך".
חתיכות היסטוריה:
יום כיפור הוא יום מקודש עם שורשים יהודיים בני אלפי שנים. קדושתו מעוגנת בספר התורה שניתן ליהודים במעמד היותם לעם, ואינה ניתנת לערעור. גם הציונות החילונית והתנועות הרפורמיות שקמו בעת החדשה - לא העזו לגעת בו ולשנות אותו מעבר לכמה תיקונים קוסמטיים, ברוח התקופות והעידנים.
בתקופת המנדט הבריטי, שמרו ביישוב העברי על אופיו המיוחד - במושבות ובערים הגדולות ניכרה תכונה רבה לפני היום, במהלכו שבתה המלאכה, והיתה נהירה של המונים לבתי כנסת.
יוצאים מהכלל היו חברי קיבוצים, מגזר משמעותי ביישוב העברי ואחר כך בחברה הישראלית.
הקיבוצים קיימו אורח חיים ששואף להתנתק מכל סממן דתי. הם טוו מורשת אלטרנטיבית ועיצבו את החגים והימים המקודשים ביהדות, בדרך שהתאימה להם עם סמלים ותכנים שקרובים לליבם, כמו: הטבע ועונות השנה.
ליום כיפור היה קשה למצוא תחליף במורשת החדשה. בית כנסת לא היה אצלם, גם לא "סידורים" ו"מחזורים" לתפילות. עבודה ? אי אפשר לקיים יום עבודה שיגרתי בזמן שהיהודים בכל העולם שובתים ממלאכה. לצום ? אי אפשר לסגור את חדר האוכל ולכפות צום על כל חברי הקהילה.
למעשה, במשך עשרות שנים כל קיבוץ מצא פתרונות לקהילה שלו. בדרך כלל השתדלו לא לעבוד ביום הזה, וניסו בדרכים שונות לקיים התוועדויות בעלות אופי רוחני וחברתי. מעטים יצאו לעבוד, ומעטים מאד, ממש קומץ, היו עושים "על האש" דווקא ביום הזה, כסוג של התרסה.
אחרי קום המדינה קיבלו אזרחי ישראל כולם את התאריך העברי י' בתשרי כיום ייחודי. זה היה מובן מאליו מבלי צורך לחוקק על כך חוק מיוחד, מלבד חוקי עזר עירוניים ותקנות שמסדירות אותו כיום שבתון כללי.
מכאן ואילך, הלך והתעצבה דמותו במרחבים הנעים בין הדתי לחילוני ומסורתי.
בשנות ה-50, עם בואם של מאות אלפי עולים חדשים מכל הגלויות, עוד ניתן דגש חזק לאופי הדתי – כולל מנהג "כפרות" בערב החג, הקפדה על הצום והליכה לתפילת "כל נדרי". בתי הכנסת היו מלאים, עד כדי כך שבתל אביב נפתחו אולמות קולנוע ותיאטרונים.
גם חילונים גמורים שלא הלכו לבית כנסת לא העזו להתריס כנגד המורשת המקודשת. השתלבו באווירה הכללית והסתגרו בבית - קוראים עיתון או ספר, מאזינים לתקליטים שהתנגנו על פטיפונים ומשתדלים להנמיך את הווליום של המוסיקה. לא לעצבן את השכנים. פה ושם נראו אנשים פוסעים ברחוב, לטיול של ערב, במיוחד בערים הגדולות השוכנות לחוף הים, ואם מזג האוויר היה נוח.
ההסתגרות החילונית לא נמשכה זמן רב.
באותו עשור, ממש בשנותיה הראשונות של המדינה, החילוניות הישראלית, שהיתה הזרם המרכזי בחברה, חיפשה חלופות שיוכלו למלא את הפנאי הרב שנכפה עליה.
חילונים מהדור החדש, "דור הצברים" שנולדו וגדלו במדינת היהודים העצמאית, התחברו פחות לתפילות ומנהגים עתיקים. בליל יום כיפור, בשעות שבתי הכנסת המו מתפללים, התכנסו נערים חניכי תנועות נוער חילוניות בסניף של התנועה (ה"קֵן"). באו להעביר את ליל יום הכיפורים בצוותא, ביחד, כל "החבריה".
הם הגיעו רגלית מהבית כי תחבורה ציבורית לא פעלה, והמתקדמים שביניהם באו עם אופניים.
משנה לשנה הלכה תופעת ההתכנסויות והתפשטה לכל סניפי תנועות הנוער בערים הגדולות, ויותר ויותר נערים הגיעו על אופניהם אל ה"קֵן". הכבישים היו ריקים ממכוניות, וכשנגמרה ההתכנסות יצאו "לעשות סיבוב" ברחובות הסמוכים.
עוד ועוד ילדים ונערים חילונים, גם כאלה שאינם חניכי התנועה ראו מה קורה בכבישים, וכל מי שהיה לו זוג אופניים ירד לרחוב. יחד איתם ירדו גם ההורים, והשכנים שאין להם ילדים בבית, וצעירים וצעירות...והרחובות הלכו והתמלאו, משנה לשנה הלכה התופעה והתעצמה עד שהיתה לחלק בלתי נפרד מהצביון של יום כיפור במדינת ישראל.
ב-1973 בעיצומו של יום כיפור, פרצה מלחמה קשה וארוכה בין ישראל לשכנותיה.
המלחמה קיבלה את שמו של היום והוסיפה לו נופך מדכדך שיש בו משהו מהישראליות החדשה – טראומה שנחרתה בלבבות, זיכרון של אלפי הרוגים ופצועים, וחשבון נפש לאומי. במשך עשרות שנים סיפקה המלחמה כותרות וסיפורים לכל אמצעי התקשורת לאורך השבוע שלפני היום הזה.
חמישים שנה אחרי, הטראומה התפוגגה מעט, העצב הייחודי למלחמה נמהל בעצב הקולקטיבי של יום הזיכרון, הסיפורים והזיכרונות פחתו והשפעתו על היום, דעכה.
בשנות ה-80 נחשפו עוד חלקים לפסיפס הישראלי של יום כיפור.
סלבריטאים תל אביבים, שנקראו אז "אנשי בוהמה", הצטלמו והתראיינו באמצעי התקשורת כשהם מבלים בשפת הים ובבריכה בעיצומו של היום הקדוש. כמה שנים אחריהם הצטלמה חברת הכנסת יעל דיין כשהיא משתזפת ביום הזה על חוף ים תל אביבי.
הסוד הגלוי נחשף לציבור ונעשה נחלת הכלל: יום כיפור טוב לנשמה הישראלית - הוא סמל, הוא מורשת, הוא ייחודי לעם היהודי. כל אחד עושה בו מה שנראה לו מתאים. ואף אחד לא מפריע לשני, שהרי זה יום כיפור – יום קדוש שאסור בו לריב או לפגוע בזולת.
וככה זה במלאת למדינה 75 שנים.
כל שבטי ישראל החיים יחד ונלחמים זה בזה לאורך כל השנה, לוקחים פסק-זמן של 24 שעות בהן כל שבט הולך לפינה שלו, ושומרים יחד וכל אחד לחוד על היום הזה, שאין כמותו בשום מדינה בעולם.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
