יום הזיכרון ויום העצמאות
שני ימים רצופים שמזכירים לישראלים את עצם קיומם כעם במדינה עצמאית.
יום זיכרון לאומי יש במדינות רבות בעולם, וכך גם יום עצמאות. אבל חיבור הדוק ועוצמתי כל כך בין השניים – נדיר, ומיוחד למדינת ישראל.
שני הימים הם ימי השיא של העונה הלאומית באביב הישראלי, וחותמים את העונה.
הם צמודים זה לזה ומנוגדים באופיים ובתוכן שלהם – הראשון יום אֵבֶל והשני יום שמחה וגאווה. מאז הקמת המדינה שניהם יחד מציינים, בזה אחר זה, את העצמאות ואת המחיר ששולם עבורה.
למחיר היקר יש מספר: כ-25,000 איש ואשה שמתו או נהרגו בעת שירותם הצבאי או בפעולות טרור והגנה מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. והמספר עולה ועולה, מדי שנה, ומזכיר לכולם כי יש מחיר גם לתחזוקה השוטפת של העצמאות. הדם עוד נשפך, ושלוות העצמאות המושלמת לא נראית באופק.
שני הימים נצמדו זה לזה, מיד לאחר הקמת המדינה. מאז - הם יחד, כאילו זה מובן מאליו, וכל ניסיון להעלות לדיון ציבורי את הדרישה להפריד ביניהם, נכשל.
וכך, צֶמֶד הימים תופס מקום מרכזי במורשת הישראלית הנעה בין שמחת החירות אל יגון עמוק של זיכרונות האימה. בין דגל מתנופף ברוח לבין דגל שיורד לחצי התורן, בין חמסינים לוהטים אל צינה אביבית המביאה עימה רוח נעימה בלילות זרועי כוכבים.
רק האובך המגיח מהמדבר ומכסה את האופק בגוון אפרורי, בלי התראה מוקדמת, מזכיר לכל מי שהתקבץ כאן כדי לחיות במדינת ישראל, כי אחרי שבעים וחמש שנים, שום דבר לא סגור ולא ברור במדינה - ישראל היא מדינה עצמאית אבל הגבולות שלה לא קבועים, הנרטיב של אזרחיה אינו אחיד, המלחמה הבאה צפויה להתרחש בצפון או אולי בדרום, השלום עם השכנים עדיין במצב פושר, לא קר ולא חם, ובינתיים צריך לשמור על ערנות ולהיות דרוכים, להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא.
יום הזיכרון
יום מקודש בחברה הישראלית.
שמו המלא: יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה, אבל מוּכָּר יותר בשמו המקוצר.
ביום הזיכרון, מצב הרוח הלאומי של ישראל מקבל נופך של כובד ראש עם ארשת פנים רצינית בכל פינה. סדר היום ענייני ואין בו מקום לעליזות. אין שמחות ואין עינוגים. אפילו ביישובים וקהילות של בני המיעוט הערבי, מכבדים את היום ומצייתים לרצינות ולכובד הראש, למרות שאינם חלק מהנרטיב היהודי.
שתי צפירות זיכרון מפלחות את האוויר והאווירה, ביום הזה, ונשמעות היטב בכל רחבי הארץ.
הראשונה - פותחת את הטקסים הרשמיים בשעות הערב הקודם ליום עצמו. זוהי צפירה שנמשכת דקה אחת, מורידה את הדגלים לחצי התורן ונועלת את דלתות בתי הקפה והמסעדות, את מופעי הבידור ואולמות הקולנוע.
השנייה, הצפירה העוצמתית ביותר בשנה, נשמעת למחרת בשעה 11.00 בבוקר ונמשכת שתי דקות ארוכות. אלה יהיו דקות של דומייה כללית שתשבית כל מלאכה, תעצור את המכוניות בכביש ותשתיק את כל הדיבורים והשירים והתפילות. אזרחי ישראל, בכל מקום בו הם נמצאים, יעמדו בהרכנת ראש לכבד את זכרם של המתים והנופלים.
בין הצפירות, ואחריהן, יעברו שעות של טקסים בבתי קברות, במוסדות חינוך, באולמות ציבוריים, בהר הרצל בירושלים ובכנסת ישראל. בבתים רבים ידליקו נרות נשמה, יעטו ארשת פנים רצינית וקודרת, יזכרו וגם יזכירו קרוב משפחה או חבר שנהרגו במילוי תפקידם. ערוצי התקשורת הציבוריים והפרטיים יעברו למתכונת אֵבֶל ויעסקו אך ורק בכל מה שנוגע לזיכרון הקורבנות ובני משפחותיהם.
בסיומו של היום כל העיניים נשואות להר-הרצל בירושלים, שם עומד להתקיים טקס הדלקת המשואות.
ישראלים עומדים בצפירת יום הזיכרון
הדלקת המשואות
כשהשמש שוקעת מאחורי עצי הברוש בהר הרצל, בירושלים, ממש בשעה האחרונה של יום הזיכרון, ניתן האות לטקס שיחליף את מצב הרוח:
שעה אחת בודדת בחיי האומה, בה מרחפת על הארץ גאווה לאומית, ומאחדת פלגים וזרמים ומגזרים בני כל המינים העדות והגילאים. הדגל חוזר להתנוסס על ראש התורן, יושב ראש הכנסת, יחד עם 12 נבחרים אחרים, מדליקים משואות אש המרעידות לבבות בכל פינה בארץ וברחבי בעולם היהודי.
ערוצי הרדיו והטלוויזיה כמו גם ערוצי האינטרנט משדרים את הטקס בשידור ישיר, והעיניים והאוזניים של אזרחי ישראל נשואות לרחבה על ההר הירושלמי, בו מתקיים טקס המעבר מיָגוֹן לשמחה, מהרכנת הראש להרמתו בגאווה.
טקס הדלקת המשואות החל עם קום המדינה, ומאז שנות ה-50 מתכונתו כמעט לא השתנתה.
הוא אפוף אווירה של קדושה ומתנהל כמו ריטואל דתי שנה אחר שנה, באותה השעה, באותו המקום. רק ההרכב האנושי משתנה, וכך גם המילים הפטריוטיות בנאומים, והמופעים בחלק האמנותי.
כשהערב כבר ירד ועלטה פרושה על ההרים סביב, המסדר מכתיף את נשקו. המסדר עובר לדום. הדגלנים יוצרים את מספר שנות המדינה. זיקוקים בשמי ירושלים ובכל ערוצי הטלויזייה און ליין.
תם יום הזכרון.
נא למחות את הדימעה, לפתוח את הלב להרים ידיים, לשיר ולחייך.
תת אלוף במיל. אביגדור קהלני מדליק משואה
ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל
יום העצמאות
מרגע שנפתחים אירועי יום העצמאות הרשמיים, כל ישראלי ימצא לעצמו מקום לחגוג.
ברחובות ובכיכרות, במועדונים ובמסיבות פרטיות, באתרי נופש ובחיק הטבע. מי שלא חוגג בכל אלה, ימצא את עצמו רואה תוכניות טלוויזיה באווירת היום - כולה עברית, ישראלית, לאומית.
הנה לקט של תמונות מצב ישראליות בימי עצמאות.
* במות הבידור בערים הגדולות מקבצות סביבן המוני מקומיים שבאים לרקוד ולשיר, ולהקשיב לזמרים שהצליחה העירייה לגייס תמורת תשלום נאה.
* בילויים בחיק הטבע. הרבה מנגלים ו"על האש".
* רשות הטבע והגנים מודיעה כי אין יותר מקומות חניה ב...
* סטנדאפיסטים ממלאים אולמות וקורעים מצחוק.
* מסיבות צעירים עם הרבה יין ואלכוהול.
* מסיבות מבוגרים גימלאים שחוגגים בחצר הבית עם שירה בציבור.
* תפילות מיוחדות לחגים בבתי הכנסת. עם תוספת מיוחדת של קריאת הלל.
* פלייליסט בלתי נגמר של שירים עבריים בכל ערוצי הרדיו.
* הקרנות סרטים ישראליים בכל ערוצי הטלוויזיה.
* חידון התנ"ך לנוער בשידור ישיר בטלוויזיה.
* נשיא המדינה מארח את החיילים המצטיינים בשידור ישיר.
* פרס ישראל.
וזהו פחות או יותר.
כל אחד וכל אחת שמחים איך שבא להם, כי זוהי הרי תמצית הרעיון של עצמאות.
נ.ב.
כל האמור לעיל, נכון ל-80 אחוזים מאזרחי ישראל.
יום העצמאות אינו יום חג עבור שני מיליון הערבים החיים במדינת ישראל. עצמאות המדינה היהודית אינו חלק מהנרטיב שלהם, המנוגד לנרטיב של היהודים. הם מכבדים את היום ורובם הגדול יעבירו אותו ללא פעילות מיוחדת, באווירה רגילה של יום שבתון שנכפה עליהם.
יום העצמאות אינו יום חג גם עבור כחצי מיליון אזרחים מהמגזר החרדי, שאינו מתחבר לרעיון הציוני, היסוד של עצמאות מדינת ישראל. גם אצלם אין ליום הזה משמעות מיוחדת ועבורם זהו עוד יום של פעילות רגילה בקהילותיהם.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
