מגזר אחר שתפס כותרות בשנותיה הראשונות של המדינה, היה מורכב מאנשי הצמרת.

הצָמֶרֶת - היתה סוג של השתייכות אקסקלוסיבית, אליטה חברתית או ארגונית. מעמדם נבנה עם הקמת המדינה.

​

לפני הקמת המדינה אפשר היה לקנא באנשי הצמרת מחו"ל, עליהם כתבו בעיתון: צמרת השלטון ברוסיה, או צמרת הצבא הצרפתי, וצמרת בעלי הממון מאמריקה.

כאן בארץ ישראל ההולכת ונבנית, עוד לא היתה צמרת של ממש.

אנשי היישוב העברי כולם נשאו יחד בעול המהפכה. כתף אל כתף, התעסקו בעשייה ולא ברכילות, בלי הבדלי מעמדות, כלומר: היו מעמדות והבדלים בין אדם לאדם, אבל זה לא היה נושא לשיחה או למאמר בעיתון. לכל היותר כתבו במילים שליליות ביותר על "הסְנוֹבָּה" שיושבת בקפה גינתי בתל אביב.

אחרי שהוכרזה עצמאותנו, הוקמו מוסדות שלטוניים, ואנשים ישבו על כסא רם ונישא והתבוננו מלמעלה על האזרח הקטן – נחשפה הצמרת. האלה מלמטה הביטו באלה מלמעלה והבינו שאפשר לבקר אותם ולצחוק עליהם ולקנא בהם.

 

הצמרת הבולטת ביותר היתה במפא"י – מפלגת השלטון שניהלה את המדינה.

כל מה שנעשה כאן בארץ, עבר דרך המשרדים של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. בכירי המפלגה נשאו נאומים נמלצים על אחווה ושיוויון אבל דיברו מעמדת כוח שהבדילה אותם מהפרולטריון.

מי שזכה להסתופף ב"חוגי הצמרת של מפא"י", נגע בשכינה בעצמה, בקודש הקודשים. במיוחד עיתונאים שהסתובבו עם חזה נפוח וארשת פנים מחביאי סודות. הם דיווחו לקוראיהם "בלי לגלות את מקורותיהם" מה מתבשל במטבחים הפוליטיים. הם הרי שמעו הכל מפי הגבורה ממש. מחוגי הצמרת של מפא"י.