אם הייתי משקיע את זמני בעבודות דוקטורט במקום להשקיע את אותו הזמן בכתיבת ספרים, היו תלויים אצלי על הקיר 15 תארי דוקטור.
במקום זה מונחים על המדף בחדר העבודה שלי 15 ספרים - כל אחד מהם קיבל השקעה של עבודת דוקטורט.
כל אחד מהם הוא בייבי שלי, מקור לתחושת גאווה וסיפוק ש...הנה...תרמתי עוד פיסת מידע להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, שימחתי משפחות, הנצחתי את פועלם של אנשים ומקומות, ותרמתי למוניטין של ארגון או חברה. (טוב נו...גם הרווחתי מזה קצת כסף, אבל זה לפוסט אחר).
כל אחד מהספרים בא לעולם אחרי חודשי הריון קשים שנמשכו שנה וגם שנתיים ויותר. כולל: נסיעות ברחבי הארץ לפגישות וראיונות, חיפוש אחרי מסמכים ותמונות, ונבירה סיזיפית בספריות וארכיונים.
לפעמים עזבתי את הבית כדי להכין תחקירים מעמיקים. נסעתי למקומות בהם התגוררו גיבורי ספריי כדי לחוש את אווירת המקום, תחושה שתיתן לי השראה מתאימה.
כך היה כשכתבתי את הספר על דודו אפל ז"ל, מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ המאוחד, קיבוצניק מ"מעוז חיים". משפחתו סידרה לי דירה בקיבוץ, שבעמק בית שאן, ובו התגוררתי כמה ימים. פסעתי על השבילים, ישבתי בארכיון וקראתי פרוטוקולים סוערים מהשנים שעברו, אכלתי עם חברים בחדר האוכל של הקיבוץ, שכשכתי רגליי בבריכות הדגים, ונשאתי עיניי אל הרי הגלעד והגלבוע.
כך היה גם כשכתבתי את הספר על מושב כרם מהר"ל, התגוררתי במושב במשך שבועיים. במהלכם פגשתי מאה משפחות, נשמתי את ניחוח הרפת והחציר, טיילתי בין מטעי הזיתים, עליתי על הגבעות מסביב ומיששתי סלעי טוף של הר געש קדום.
שעתיים ביום הקדשתי לעיון בחומרי הארכיון והייתי הראשון שנגע בפרוטוקולים של המושב השמורים מאז שנות ה-50, וקראתי מילה במילה.
נכס ארכיוני: פרוטוקול מ-1957
ישיבת ועד המושב כרם מהר"ל שמצאתי בארכיון המושב
פרוטוקולים, תעודות ואלבומי תמונות הם אוצרות שאני יכול לעלעל בהם שעות ארוכות, במסגרת הכנת התחקירים לספר. התחקיר לקראת הכתיבה יכול להימשך חודשים רבים, אותם בהם מבלה בספריות ובארכיונים, במשרדים או בבתים פרטיים, ורק לאחר שאספתי מספיק חומר להתחיל, אני ניגש לכתיבה.
הכתיבה עצמה צורכת את הזמן שלה - חצי שנה או יותר. זוהי כתיבה מקורית בסגנון ייחודי שלי, ונדרשת לה השראה שלא תמיד מגיעה לפי הזמנה. ימים שלמים יכולים לעבור עלי בישיבה מול המחשב, כשבסופו של יום יוצאת לי בקושי פיסקה של כמה שורות, שצפויות להשתנות אולי למחרת ואולי אחרי כמה ימים.
כשמגיעה לעולם הטיוטה הראשונית, היא תעבור שינויים, על ידי מזמיני הספר, ויעברו עוד חודשים של עבודה עד שתהיה הסכמה לנוסח הסופי.
ואז מגיע שלב העיצוב הגרפי.
סגנון הכתיבה מכתיב את הצורך שלי להיות מעורב בעיצוב הגרפי. מעצבים שעבדתי איתם מכירים היטב את הירידה שלי לפרטים – בבחירת הפונט שבו ייכתב הספר, העימוד, וכמובן מיקום התמונות. התמזל מזלי וכולם מקצוענים ומקצועיות שיכלו להיכנס לראש שלי ולהתאים תמונה לתוכן שכתבתי, בעמוד המתאים ובהקשר הנכון. כולם הגישו לבית הדפוס את הקובץ המושלם להדפסה.
ההדפסה עצמה, היא החלק הקל של הוצאת הספר.
היא גם לא תלויה בי ובעבודתי. היא התוצר הסופי שמגיח מהמכונות בבית הדפוס, חדר הלידה של הספר. בספר הראשון שכתבתי, הלכתי בשעת לילה מאוחרת לבית הדפוס, לראות את גיליונות הנייר יוצאים ממכונות הדפוס ועליהם התוכן שילדתי. מאז, כל ספר שיוצא, אני ממתין בבית לקבלו בציפייה דרוכה.
כשהספר יוצא לאור, אני מחזיק אותו ביד, נושם את ריח הדפוס הטרי, שואף רסיסים של נחת ושביעות רצון ואומר בליבי: הנה בא לעולם עוד ספר שישמח לבבות אנוש, ושיהיה מונח על מדפים של הרבה מאד אנשים.
הספרים שכתבתי יוצאים במהדורות מצומצמות, בדרך כלל, רק כמה מאות. למעט כמה שיוצאים במהדורות של אלפים. אבל יש להם ערך ייחודי: אלו ספרים שיעברו מדור לדור, ולא יושלכו לפח. כל מי שכתבתי עליו, ילדיו, נכדיו וניניו, יעבירו את הספר מדור לדור. כי זו הנצחה ייחודית של אנשים, מקומות וארגונים.
הספרים שלי הם הדוקטורטים הצנועים שלי.
הנה כמה מהם:
