בתחילת שנות ה-2000, כשהאינטרנט היה עוד בחיתוליו, עלו לאוויר מגזינים ביוזמות מקומיות.
עוד לפני שנכנסו העיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה, כבר היה אפשר לקרוא ברשת האינטרנט כתבות מגזיניות שניסו להיות הדבר הבא בתקשורת.
ואז באו YNET ומאקו ו"הארץ" וואלה פייסבוק וטוויטר, הזיזו הצידה את היזמים החולמים אחרי השמש והשתלטו על צריכת המידע.
זו היתה תקופה מרתקת של בריאה ויצירה ותחושה שמי שנמצא באינטרנט מגלה יבשת חדשה.
העתיד היה שם. ברשת התינוקת שבקעה לאוויר העולם.
ואני הייתי שם.
העליתי לאוויר אתר תוכן, מגזין אינטרנט בשם "ארשת", שהופק בין השנים 1999-2000.
ארשת סיפק תוכן דיגיטלי, חדשני במונחי הימים ההם - כזה שניתן היה להגיע אליו בלחיצה על המקש, ולצפות בו במסך קופסתי גדול שתפס נפח רחב מאד על השולחן, אבל מי שהתחבר אליו התמכר מיד. למרות שהיה צריך להמתין חצי דקה עד שהתוכן יעלה.
אלו היו ימים אחרים. לא היה את "הפס הרחב", לא סיבים ולא וואי פיי. התקשורת עם האינטרנט התנהלה באמצעות קווי הטלפון של בזק, ומחיר הגלישה היה בשמים והחישוב שלה נערך לפי דקות - כל דקה באינטרנט היתה שווה הרבה מאד כסף. חשבון הטלפון שלי באותם ימים נסק לאלפי שקלים מדי חודש, כי אני גם צרכתי תוכן וגם העליתי.
ארשת עסק במגוון נושאים על סדר היום. כולל חדשות ואקטואליה.
האקטואליה חיבקה אותי מהר מאד. עוזריהם של חברי כנסת ושרי ממשלה זיהו מיד את הנישה החדשה המגיעה מארצות הברית, וכל מי שנכנס אליה קיבל יחס מיוחד. כך יכולתי לראיין את השרה יולי תמיר, בלישכתה, את חבר הכנסת מיכאל איתן, את רפאל איתן (רפול) ואפילו את יושב ראש הכנסת אברהם בורג, שקיבל אותי בלשכתו והעניק ראיון ל"נציג האינטרנט" היחידי שהצליח להשתחל אל סדר יומו הצפוף.
הרייטינג של ארשת היה בשמים שהיו אז הגבול: בין 500 ל-1000 גולשים בכל יום, והסיפוק היה אדיר. תחושה מדהימה שיש 1000 איש שקוראים את התוכן שלי. הם בארץ והם באירופה או בארצות הברית. ונא לא לשכוח: עד אז, הדרך היחידה לפרסם תוכן היתה באמצעות הדפוס (ספר, עיתון וכו') או באמצעים אלקטרוניים (רדיו, טלוויזיה, דיסקים וקלטות).
בכתבה שפורסמה במוסף השבועי של עיתון הארץ, (31.3.2000), סיקרה העיתונאית דפנה לוי ינוביץ', בזמן אמת, את המגזינים הנחשבים באותם ימים בהם גלשו רק כמה עשרות אלפי אנשים באינטרנט, וכל אלף צפיות בכתבה היתה שווה ל-100 אלף כיום.
זו היתה הצצה אל מה שנקרא אז: "תרבות דיגיטלית" - עולם של תוכן המוגש בהגשה חדשנית ויוצאת דופן: מהצג של המחשב. המרואיינים שלה ערכו והוציאו לאור מגזינים דיגיטליים, שנראו אז חידוש עולמי. ביניהם היו:
ארשת – יומן עברי מקוון, יצא לאור על ידי שלומי (שלום) רוזנפלד מירושלים. כותב הבלוג הזה.
האייל הקורא - יצא לאור על ידי דובי קננגיסר
במקום - יצא לאור על ידי עורכים שבחרו להישאר אנונימיים.
הממותה - יצא לאור על ידי צבי יוליס.
שחורדיני - יצא לאור על ידי אלון לוי.
היו גם כותבים אחרים שהפיקו תוכן דיגיטלי: אורי ברוכין, ירדן לוינסקי, ענת סרגוסטי, קובי מרנקו ואחרים.
הנה קטעים מהראיון ההוא במוסף הארץ (בתמונה: שלומי (שלום) רוזנפלד, כותב הבלוג הזה):
את "ארשת" הקים לפני כשנה, שלום רוזנפלד, שהגיע לאינטרנט מתחום הכלכלה. רוזנפלד הוא דמות יוצאת דופן בעולם הכתיבה המקוונת, לא רק משום שהוא ירושלמי ובן 43, אלא גם משום שאת המגזין שלו הוא בונה ומתחזק להיות "המגזין העברי האמיתי הראשון ברשת". הקו המנחה הזה מביא אותו להתחרות בכל הרצינות במגזינים המושקעים שמעלות לרשת חברות האינטרנט הגדולות, ובניגוד לעמיתיו החובבים גם להשקיע הרבה מאד כסף ושעות עבודה. חדר שלם בביתו של רוזנפלד הפך למשרד, ו-1,000 הקוראים שהוא מצליח למשוך לארשת מדי יום קוראים על הצג שלהם את פרי עבודתו שנמשכת כדבריו "25 שעות ביממה". השנה הראשונה של ארשת כבר תבעה ממנו עשרות אלפי דולרים. "במונחים של אינטרנט זה כלום. אני עובד בכוחותי הדלים" הוא אומר. "במיליון דולר הייתי יכול לגלות את אמריקה, אבל לי מספיק שאני שם ואפילו מצוטט על ידי עיתונים אחרים". ב"ארשת" אפשר היה לקרוא כתבות מקיפות על לבנון ותולדות המעורבות הישראלית שם, מאמר על מכחיש השואה דייויד אירווינג, שיטוט נוסטלגי באתרים המוקדשים לשנות השישים ("כתמי זיכרון בקולטורה"), מאמר העוסק באמנים שמתו בנסיבות לא נעימות, משוברט ועד עופרה חזה, ניתוח של תקנון שירות המדינה וגם שיפוט ביקורתי מאד של מאמרים בעיתונות העברית. "ארשת נולד כצירוף דחוף ועמוק שלי להתבטא" אומר רוזנפלד. "כתבתי בעבר במגזין של וואלה!, אבל מצאתי את עצמי שם בין צעירים מדי, שכתבו בלי פיקוח ואתיקה והתוצאה לא היתה מעניינת. אני התמסרתי לרשת ברגע שהיא קמה, ואני מניח שיבוא יום שבו אנשים יחזרו מהעבודה וילכו לאינטרנט כדי לקרוא עיתון. האינטרנט יגיע בטלפון, בטלוויזיה, בכל מקום, ובין ערוץ 2 לערוץ הספורט אנשים יחפשו את המגזין שלהם, ואני רוצה להיות שם כשכל זה יקרה". התשוקה להתבטא לא מנעה מרוזנפלד לגייס לעזרתו חברים, "אבל הרעיון היה שלי, ואחרים רק מדי פעם עוזרים במלאכה", הוא מדגיש, "בגילי ובשלב הזה של חיי קשה מאד להשתלב בעיתונות ובתקשורת הממוסדת, ויחד עם זה האינטרנט מרתק אותי. בימים הראשונים זה היה כמו לנחות על הירח, התלהבות כללית ותחושה שיוצרים משהו חדש, כמו איזו מחתרת שאנשים מבחוץ לא מבינים מה היא עושה". האווירה המיוחדת הזו כבר לא ממש קיימת באינטרנט, הוא אומר בצער, אבל ההתלהבות שלו מיצירה ותקשורת עם מחוברים אחרים לא דעכה. "כשעיתונים כמו 'הארץ' עולים לרשת הם מנצלים רק מעט מהכלים שאפשר לנצל ברשת. כשאני מביא תחקיר אני מצרף את התמונות והמסמכים שעליהם הוא נשען, למשל". למרות ההשקעה הגדולה, גם רוזנפלד, ממש כמו הקולגות שלו, שאת המגזינים שלהם בנו בהשקעה של כמה עשרות דולרים בלבד, לא מרוויח עדיין מכל הסיפור. אבל גם הוא, כמו האחרים, לא מציב את ההכנסה בראש סולם העדיפויות. הוא רוצה להשמיע קול, והוא גאה בעובדה שאין לו בעיה להתקבל כעיתונאי בכנסת, למשל, ובמשרדי ממשלה. אברום בורג, רפאל איתן ויולי תמיר כבר התראיינו אצלו בשמחה רבה. "הגבולות שלי הם גבולות השכל הישר" הוא עונה לשאלה אילו כללי אתיקה מיישמים עיתונים כשלו, שאינם פועלים תחת פיקוח כלשהו. "יש ברשת הרבה צעירים חסרי ניסיון, אבל אני כבר לא בן 25 ואני מאמין שאני יודע איפה לשים את הגבול".
והנה הראיון המלא במגזין הארץ, 31 במרץ 2000, עמודים 88-92.
Kommentare