נוסטלגיה בערבון מוגבל

הנוסטלגיה מתעתעת.

מתערבבות בה יחד - מציאות שהיתה עם מציאות שנראתה. והכל תלוי בפוזיציה של המספר או המספרת, אם הם רוצים לייפות את המציאות או לכער אותה.

לא תמיד מדובר בבדיות.

רוב האנשים, בין אם ירצו ובין אם לא, משועבדים לזיכרונות הקולקטיביים, אלו "זיכרונות מעוצבים" שנוגסים בחוויה המקורית ומשנים אותה.

לפעמים החוויה אמיתית אבל חשוב לשמוע את הנסיבות והרקע, כי בלי להבין אותם אי אפשר להבין את הזיכרון. למשל: כשמישהו מספר על הוריו שהתגוררו בדירת 2 חדרים במרכז העיר, ומוסיף כמה היתה עלובה ואי אפשר היה לעשות בה כלום והחיים היו קשים וכו' – הוא לא נותן את התמונה המלאה.

הוא לא מספר, למשל, כי דירת שני חדרים בלב העיר, בשנות החמישים, היתה דירה סטנדרטית. וכשמישהו אחר נזכר איך "כל החבר'ה יצאו לבלות כל ערב על הברזלים בקרן הרחוב" הוא שוכח לספר כי רוב ההורים לא הסכימו שילדיהם ישבו "על הברזלים" יחד עם כל ה"פּוּשטָקִים" (המונח המקביל ל"ערסים" בימינו).

החבר'ה על הברזלים - התכנסות של צעירים בקרנות הרחוב בערים הגדולות. מי שהגיע לשם, בא לבלות עוד ערב משועמם, לפגוש חב'רה

הזיכרון הקולקטיבי משתלט על הנוסטלגיה.

הוא משפץ לישראלים את הנרטיב ויוצר מציאות אחידה, שכביכול היתה אבל אינה אלא מציאות חלופית.

שמעתם על "מסיבות סלוניות" ? אלה שראו בסרטי אסקימו לימון, כשהחבר'ה התכנסו בדירה ורקדו לצלילי רוק אנד רול שהתנגן בתקליטים על פטיפון. "התופעה שכבשה את לב בני הנוער".

אז באמת היו כמה כאלה. פה ושם, בעיקר בתל אביב וחיפה ואולי קצת בירושלים. וכתבו עליהם בעיתון, ובגללם אמרו על הנוער שהוא מושחת.

אבל זו לא היתה "תופעה רווחת" בממדים ארציים, וזה לא היה על בסיס יום יומי ולא על בסיס שבועי, מקסימום חודשי. והשתתפו בהם כמה אלפים מתוך מאות אלפי בני נוער וצעירים בגילאי צבא פלוס – תושבי ישראל הצעירים מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ או מעיירת הפיתוח.

מי שנזכר בהם בגעגוע, ספק אם היה ביותר ממסיבה אחת כזאת. אולי שתיים, אבל זה תמיד נחמד לשאת עיניים לשמים ולספר בגעגועים "איך היינו הולכים למסיבות האלה".

ואגב, גם המתחרים הגדולים של המסיבות הסלוניות – "תנועות הנוער", לא משכו אליהם יותר מאחוז קטן של בני נוער. בשנת 1960, למשל רק אחד מכל ארבעה נערים בכיתות ו'-יב' השתייך לתנועת נוער כלשהי, ומתוך אלה אחוז עוד יותר קטן, היה פעיל ממש באופן קבוע.

מסיבות סלוניות - תופעת שוליים שזכתה לפרסום ללא פרופורציות

הנוסטלגיה טוענת שתוכניות הערוץ הראשון בטלוויזיה, זכו ל-100 אחוז רייטינג.

אבל היא לא מדייקת לגמרי.

הטלוויזיה נכנס כמעט לכל בית רק בתחילת שנות ה-80. עד אז הסטטיסטיקה הראתה זחילה קבועה באחוזי המשפחות שמחזיקים מקלט טלוויזיה אחד – מ-40% בתחילת עשור שנות השבעים, ל-80% בתחילת שנות השמונים.

ה"סקרים" שפרסמה רשות השידור, נתנו רייטינג גבוה לתוכניות כמו "מבט לחדשות" או "כלבוטק", אבל היו אלה סקרים "מטעם", שנועדו להשיג מטרות אחרות. אחוזי הצפייה שפורסמו התייחסו לאלה שהיה להם טלוויזיה והדליקו אותה בשעה היעודה. מי שלא יכול היה להיצמד לטלוויזיה כל ערב ובכל שעה – פשוט לא צפה. והיו רבים כאלה – עובדי משמרות ערב, חיילים בצבא, בליינים, ערבים, סטודנטים, ועוד. קבוצות שלמות באוכלוסייה הישראלית, כמו חרדים למשל, לא החזיקו את "המכשיר הטמא".

בעידן ההוא לא יכלו להקליט תוכנית או לצפות בה בשעה מאוחרת יותר. אם פספסת תוכנית מסוימת, לא היה לך סיכוי לראות אותה שוב.

"הארץ היתה קטנה וכולם הכירו את כולם" ?

לא ממש.

הכירו מקסימום את אלה מהשכונה. אלה שפגשו במכולת או בחנות הירקות.

השכנים בבניין - לא כולם הכירו את כולם. לא תמיד אמרו שלום במדרגות. ממש כמו היום.

מתגעגעים לתמימות של פעם ?

שום דבר לא היה תמים.

החנווני מהמכולת רצה להרוויח עוד כמה גרושים והקפיץ מחירים, ומוכר הבגדים אמר לגברת "שהשמלה מתאימה לה" גם כשהיא לא כל כך. היו סכסוכי שכנים, ותאונות דרכים, וראש העיר סידר עבודה לאחיין שלו וקיבל שוחד מהקבלנים, עצים נכרתו ושטחי טבע הצטמצמו לטובת בנייה חדשה, המורים שבתו אחת לכמה שנים, וחבר הכנסת עבר ממפלגה למפלגה, השר הבכיר נאף עם אשה נשואה, ובתי הסוהר היו מלאים, ממש כמו היום.

הכל היה אותו דבר רק התפאורה השתנתה.

שיא הקידמה היה מכשיר טלפון עם חוגה, שחולל פלאים, כמו היום הסמארטפון. ומי שהיה לו עט פארקר התהדר בו כמו שמתהדרים היום בגאדג'טים. נסעו לבית הבראה לחופש עם הילדים כמו שהיום נוסעים לחו"ל. שלחו גלויות למצעד הפזמונים כמו שהיום מקליקים על סרטון ביו-טיוב, צחקו מהמערכונים של הגשש או הלהקות הצבאיות כמו שהיום צוחקים מהסטנדאפיסטים.

וכמובן...הלכו לשירותים לעשות פיפי, הסתפרו במספרה, אכלו גלידה או סנדוויץ'. עמדו בתור לפלאפל ואכלו את המנה כשהטחינה נוזלת על הבגדים.

ממש כמו היום.

לא מזמן שמעתי מישהו שאומר כי בשנותיה הראשונות של המדינה, לא היה זמן לנוסטלגיה. כולם עבדו קשה, והתמודדו עם בעיות קיום של מהגרים במדינה חדשה שזה עתה קמה.

טוב...נו...

גם זו הגזמה. היתה נוסטלגיה, אבל אז קראו לזה "צ'יזבאטים", וסיפרו אותם מסביב למדורה. דן בן אמוץ וחיים חפר עשו מזה קריירה בשנות ה-50. הם הוציאו לאור ספר מיתולוגי ובו ליקטו הרבה מאד צ'יזבאטים מהווי הפלמ"ח וההגנה.

רק מה ? הם ידעו בדיוק מה הם מספרים, ובגלל זה הספר נקרא: "ילקוט הכזבים".