המאבטח בכניסה
יש מדינה, אולי יחידה בעולם, שתושביה הולכים למתחם קניות או בילויים, ולפני שהם נכנסים פנימה, עליהם לעבור בידוק ביטחוני.
קוראים לה: ישראל.
זה קורה כל יום בכל מקום כאן אצלנו. וזה חלק מהשגרה היומיומית של כל הישראלים ללא הבדל דת גזע ומין: בכניסה לכל קניון ולכל מרכז קניות עומד לפחות מאבטח אחד, או מאבטחת, לפעמים יותר, לפעמים הם חמושים ולפעמים לא.
ואנחנו...מה בסך הכל רצינו ? לקנות נעליים, לשתות קפה, להסתובב ולראות חלונות ראווה במרכז קניות ענק או קטן.
רגע...לעצור.
לפני שאנחנו נכנסים פנימה עוצרים אותנו.
"יש נשק ?" שואל המאבטח, ומבקש להניח את התיק לבדיקה, לעבור דרך מגנומטר, ואם הכל בסדר הוא מאפשר להיכנס.
לא רק שם. גם בכניסה לתיאטרון או בית מלון, בתי קולנוע ובתי ספר, ובאירועים רבי משתתפים, אותו נוהל. בידוק יש גם בכניסה לחניון גדול - בעל רכב יכול לפגוש מאבטחים שיפתחו את הבגאז' של הרכב ויסרקו אותו בעיניהם לוודא שאין בו מטען חבלה או נשק.
זה מה יש, אומרים הישראלים. אין מה לעשות.
אנחנו חיים במדינה שאין בה שקט ביטחוני מוחלט, וכל רגע יכול להסתנן פנימה מחבל עם כלי נשק או מטען חבלה מוחבאים בגופו, ולבצע פיגוע המוני. מאותה סיבה מוצבים מאבטחים גם במערך התחבורה הציבורית – בתחנות, ברכבות ובאוטובוסים.
רמת האבטחה משתנה בהתאם למצב הביטחוני השורר באזור.
אם יש מבצע צבאי או סתם רצף של אירועי טרור, כאלה שמתרחשים כאן מעת לעת - הבידוק יבוצע על פי כל הכללים והנהלים הקבועים בחוק. החיטוט בתיק ייעשה בהקפדה יתירה, המעבר דרך המגנומטר יתאפשר רק ללא צפצוף, והחיפוש הגופני יחול על כל נכנס ונכנסת.
כשהמתח הביטחוני יורד והמצב נראה רגוע – רמת הבידוק יורדת. המאבטחים נותנים לנכנסים לעבור בקלות ומוותרים על שלב אחד או יותר. בכל מקרה עיניהם פקוחות וסורקות מצבים ודמויות ומחפשות חשודים פוטנציאלים.
האבטחה בשטחי הציבור מתקבלת על ידי כל אזרחי ישראל בטבעיות. אף אחד לא חושב שזה לא תקין, מיותר, חודר לפרטיות או מעצבן. זה אפילו מוסדר בחוקים ותקנות ונהלים רשמיים שנכתבו על ידי הרשויות המוסמכות.
ומי שזה לא נוח לו...שיילך לגור באירופה או באמריקה. שם אין דברים כאלה.
חתיכות היסטוריה
עידן האבטחה הציבורית החל בשנות ה-90 של המאה ה-20.
עד אז הכירו תושבי ישראל מציאות ביטחונית שיש בה מלחמות ומבצעים צבאיים, כאלה שהתנהלו מעבר לקווי האויב, הרחק מהעורף.
אחת לכמה שנים התרחש פיגוע המוני נגד אזרחים ישראלים בתוך שטח הריבוני של ישראל המוקף בגבולות "הקו הירוק". כל פיגוע כזה זעזע את הציבור אבל לא שינה את התודעה הציבורית - אחרי שנקברו המתים חזרו הישראלים לשגרה עם הידיעה שיש צה"ל, הוא מגן על המדינה מאויביה, והעורף יכול להמשיך להתנהל בלי איומים ודאגות.
ניצנים ראשונים של דאגה, נראו בשלהי שנות ה-80, עם פרוץ "האינתיפאדה הראשונה".
התקוממות עממית של פלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה, הביאה גל של פיגועי טרור שזלגו אל הכבישים והרחובות בתוך "הקו הירוק". האינתיפאדה הרשמית הסתיימה כעבור שנים אחדות, אבל פיגועי הטרור לא נעלמו לגמרי, ונכנסו אל העשור הבא.
בשנות ה-90 קרה עוד משהו: הסתמן מהפך בהרגלי הקניות והבילויים של ישראל.
החנויות ושטחי המסחר עברו מהרחובות והשווקים אל מתחמים סגורים, ה"קניונים" - בזה אחר זה נבנו קניונים מהגליל העליון ועד הערבה, וכל קניון שנבנה התמלא באלפי גברים ונשים, ילדים ובני נוער, שבאו אליו לקניות, לצפות בסרטי קולנוע, לאכול במסעדה.
בעודם מתרגלים את הסגנון החדש בשגרה הישראלית, פרצה "האינתיפאדה השנייה" של הפלסטינים. זו כבר היתה קשה ואכזרית מהראשונה, הביאה גל של פיגועים וגבתה קורבנות בנפש וברכוש בערים גדולות וקטנות, באוטובוסים ובמקומות בילוי ובכל מקום בו אפשר היה להרוג ולפצוע ישראלים.
הישראלים, שפחדו להסתובב ברחובות, התכנסו יותר ויותר למקומות הסגורים, בבית או מחוץ לו, ועד שהסתיימה האינתיפאדה השנייה, כבר התקבעה התודעה שיש להציב מאבטחים בכל מקום יש התכנסות של בני אדם, המונית או קצת פחות מהמונית.
האבטחה הצמודה הגיעה מלמטה - מנהלי קניונים, בעלי מסעדות, תיאטרונים ומתחמי קולנוע הבינו בעצמם שעליהם להבטיח את שלום המבקרים בהם, והציבו מאבטחים דרך קבע. זה היה מרכיב קבוע בעלות אחזקתו של מקום בו יש הרבה אנשים.
אחר כך זה עלה למעלה - בשנות 2000 כבר קבעה המדינה חוקים ותקנות המסדירים את האבטחה בכניסה, ומאז ועד מלאת למדינה 75 שנים, המאבטחים הם חלק מהשגרה בישראל – הם נמצאים בעמדה הקבועה שלהם בכניסה, דרוכים ועירנים למנוע את הפיגוע הבא שיכול להתרחש כל רגע.
בתקופה אחת בלבד, למשך שנתיים, מילאו המאבטחים תפקיד שאינו רק ביטחוני.
זה קרה בשנים 2020-2022, בהן השתוללה מגיפת ה"קורונה". לאורך כל התקופה הטילה הממשלה סגרים על כל האזרחים, ובין סגר לסגר התירה כניסה למרכזים הומי אדם רק למי שעוטה על פניו מסיכה. הקורונה הביאה חודשים של שקט יחסי מבחינה ביטחונית, אבל המאבטחים לא עזבו את הכניסות – הם היו המפקחים האחראים לוודא את חובת העטיה מסיכות, ולהבטיח את שלום בריאות בציבור.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
