קול המואזין מהמסגד
קול המואזין בוקע מתוך רמקולים בצריחי מסגדים בכל רחבי ישראל, לאורך כל שעות היממה.
כך, באמצעות כריזה ברמקול. המואזין קורא למאמינים המוסלמים להתפלל, אחת מחמש תפילות הקבועות בדת האסלאם. קריאת המואזין, הנקראת: אדא'ן, נמשכת דקות אחדות והיא נשמעת כמו שיר דתי קצר בסגנון ערבי. שומעים אותה באזור המסגד, ואם הרוח נושאת את הקול, הוא מתגלגל ונשמע למרחק של קילומטרים, ביישובים הסמוכים - בעיר ובכפר, בקיבוץ ובמושב.
זמני התפילות זהים בכל מקום, ובהתאם גם הכריזות - מתחילות עם עלות השחר ומסתיימות בשעות הערב המאוחרות, במרווחי זמנים קבועים לאורך היום והלילה.
קול המואזין מהווה תזכורת יומית לאזרחי ישראל היהודים כי אמנם הם רוב במדינה שהקימו, אבל בארץ הזאת חי לצידם מיעוט של ערבים מוסלמים, 20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, ומעבר לגבולות "הקו הירוק" חיים עוד מיליוני שכנים מוסלמים וגם להם תפילות ואורחות חיים משלהם.
השכנים, נקראים בפי הישראלים "בני דודינו", כי לכולנו סבא רבא אחד היסטורי משותף - אברהם אבינו. ובני הדודים שלנו מתפללים לאלוהים בדרך שלהם, חוגגים חגים דתיים עם חופשות משלהם, לומדים פרקי קוראן, ויש להם חתונות עם חפלות שמחות ורועשות, והמואזין הוא חלק בלתי נפרד מהשגרה היומית שלהם.
כך נשמעת קריאת המואזין לתפילה
רוב ערביי ישראל המוסלמים, מתגוררים בקהילות סגורות בערים ובכפרים הפזורים בכל רחבי המדינה – מהנגב ועד הגליל. ביישובים אלה כריזת המואזין היא חלק מהתרבות ומהמסורת, גם כשהיא נשמעת בשעת בוקר מוקדמת מאד. לאף אחד מהתושבים המקומיים זה לא מפריע.
זה גם לא מפריע במיוחד לתושבי היישובים היהודים הסמוכים, כי בהגיע אליהם הכריזה, הקול הולך ונחלש, ורועש פחות. השכנים היהודים מתרגלים לרעש הפיוטי המסתלסל שנמשך כחמש דקות, ומשתדלים להכיל אותו, מתוך רצון לכבד את שכניהם. אם הרעש חריג בעוצמתו, יפנו בנימוס תקיף לנכבדים מקומיים שיסייעו להפחית את עוצמת הרעש.
המצב שונה בערים מעורבות, כמו רמלה ולוד, בהן מתגוררים יהודים ומוסלמים בשכנות צמודה. המסגדים קרובים מאד לבתי יהודים, וסלסולי המואזין, במיוחד בשעות בוקר מוקדמות כשהיהודים ישנים, לא נעימים לאוזניהם, והרעש הבוקע מהרמקול מפריע להם ויכול לפגוע באיכות חייהם.
קולו של המואזין נשמע היטב גם ביישובים יהודים מעבר לגבולות "הקו הירוק", ההתנחלויות ביהודה ובשומרון, וביישובים היהודיים הסמוכים לרשות הפלסטינית שבה בכל יישוב יש מסגד אחד לפחות.
לעומת זאת, תושבי הבועה הסטרילית בגוש דן, כמעט ואינם חשופים לרעש. מלבד כמה מסגדים בעיר יפו-תל אביב, שמהם בוקעים הקולות אבל אלו נבלעים בהמולה והרעש השוטפים את העיר.
אום אל פאחם - עיר ואם בישראל
ובליבה מסגדים ומואזינים
רק ירושלים יוצאת מהכלל.
בעיר הססגונית המקודשת לבני שלוש הדתות, מתערבבים קולות המואזינים בדנדוני פעמונים של כנסיות יחד עם סלסולי חזנים ופייטנים הבוקעים מבתי הכנסת, ואיש אינו מעלה בדעתו לקטוע את מה שהיא מסמלת, בין הייתר - חופש פולחן וקיום משותף של מאמינים, לא חשוב מאיזו דת, כולם יחד על אותה משבצת עירונית בארץ אחת ושמה: ישראל.
מדי פעם עולה לדיון ציבורי בעיית הרעש מהמסגדים, ואף הגיעה לכנסת, אך פתרון מוסכם לא נמצא עדיין. חברי כנסת וראשי מועצות מקומיות מבטיחים לבוחריהם היהודים "שיקטינו את הרעש אחת ולתמיד". זהו נושא שמציפים אותו בתעמולת בחירות, אבל אחרי שמסתיימות הבחירות שום דבר לא קורה.
אלה שמציפים את הבעיה מבינים עד כמה היא מסובכת מבחינה פוליטית, מדינית וחברתית.
האזור כולו רווי מתחים בין-דתיים והחיכוך היומיומי בין יהודים לערבים יכול להוסיף עוד חומרי בעירה למדורה הרותחת בחלקת הארץ הקטנה בין ים התיכון לנהר הירדן.
ובינתיים,
קולו של המואזין ממשיך להתגלגל ולהוסיף גוון לגווני הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית שמלאו לה כבר 75 שנים, והיא עוד לא סידרה לעצמה נרטיב מוסכם על כל אזרחיה.
רמקול המואזין מעל קופת חולים לאומית
צילום אמיל סלמן הארץ
* מה קורא המואזין ואיך זה נשמע – משה פריגן בדק ומציג בכיכר השבת.
* סיפור של נרטיבים – צליל דתי או פוליטי ? בבקשה הקליקו על זה
* "לך להתפלל, אבל למה להעיר את השכן?" – יפעת גליק בסיפור על דציבלים
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
