מיום שקמה מדינת ישראל ויצא לדרכו המשק הישראלי, התגלו בהם שני קצוות בולטים: מצד אחד העובדים, אנשי העמל, ומצד שני אנשי הבירוקרטיה.

שנות ה-50 וה-60 היו שנות השיא של המנגנון הבירוקרטי - במשרדי ממשלה, בעירייה ובהסתדרות.

הסתדרות העובדים הכללית שלטה על החברות הגדולות, על הבנקים, על הבנייה והתעשייה. אנשיה הניעו את גלגלי המשק, וככל שגדל המשק הלך וגדל המנגנון והתווספו עוד ועוד פקידים שהתעסקו עם ניירת וטלפונים וישיבות.

האזרח הישראלי נתקל בהם בבואו להוציא טפסים חיוניים. הוא המתין בתור ארוך, וגם אם השיג את מה שרצה, חזר הביתה מותש ומתוסכל מהבירוקרטיה. לפעמים בגלל חוסר היעילות שלה, לפעמים בגלל התנשאות של הפקיד. המפגש ביניהם נגמר בהתמרמרות שהלכה והצטברה ומצאה ביטוי ב"שיחות סלון" ובמאמרים בעיתונים.

 

באותן שנים יצא לאור "חוק פרקינסון" המתאר איך פקידים מייצרים עבודה אחד לשני ומנפחים בעצמם את המנגנון הבירוקרטי.

האזרח הישראלי לא התלהב מההומור של פרקינסון, ולא היה איכפת לו שככה המצב בכל מקום אחר בעולם. הוא עבד במקום עבודה לוהט מחום הקיץ וראה פקידי הסתדרות שיושבים בחדר עם מאוורר. וכשיצאו המוני אנשים בבוקר קר וגשום והגיעו למקום עבודתם במקום שאין בו חימום, ממש באותן שעות ישב הפקיד מההסתדרות על הכסא המשרדי ועלעל בניירות – מוגן היטב מהקור עם "תנור נפט של פרידמן" שהפיץ חום במשרד, ושתה תה חם.

התה הזה, בכוס הזכוכית שנראה על השולחן המשרדי – ייצג בעיני ההמונים את הפקיד מההסתדרות, שייצג את המערכת כולה - את משרדי הממשלה והעיריות והמועצות המקומיות והחברות הגדולות.

הפקיד הממושקף שמרתיח מים בקומקום השורק, כמה פעמים ביום, וטובל בכוס שקיק תה עם כפית וחצי סוכר – היה לסמל של השיטה. כשדיברו על "האלה ששותים תה במשרד ולא עושים כלום" התכוונו אליו ואל המוני הפקידים שניפחו את המערכת שהסתאבה והובילה את המשק הישראלי אל שנות ה-80 הכואבות ביותר בתולדותיו.