יש מילים וביטויים שמסגירים מיד את גילו של המשתמש בהם.

אם מישהו אומר לך "חביבי" או "דחילק", אתה יודע שהוא מגיע מסביבות הפלמ"ח, איפושהו בסביבות הקמת המדינה, פינת מלחמת השיחרור.

אם מישהי אומרת לך "חביבתי" את יודעת שיש לך עסק עם אחת מתקופת הקוקו והסרפן, עם הטורייה והשיבריה וכל הבחורות ההן.

החבר'ה האלה לא מתחברים אל השפה העברית החדשה. לא אל אחי ולא אל אחותי, לא אל הכזה ולא אל הכאילו. הם מביטים בבוז על ה"צוציקים" שמדברים בשפה ש...השד יודע מאיפה לקחו אותה.

 

הלו...אומרים להם הצוציקים, תחליפו את הדיסקט, אנחנו כבר בשנות אלפיים.

אבל אופס...גם הדיסקט כבר לא קיים.

אנחנו ב-2021, וההתקן המרובע שייך לסוף המאה ה-20, בימים שהמחשב הגדול והמגושם עבד עם כונן קטן שהכניסו אליו את הדיסקט – בהתחלה לצרכי הפעלה ואחר כך בשביל גיבוי.

לאלה שהשתמשו בדיסקט היה מושג על מה שקורה בתקופה שלהם, ואז -"שנות האלפיים" נראו להם עידן חדש ומבטיח שהביא עימו ביטויים חדשים.

הם, שפעם היו הצוציקים, הם כבר הורים לילדים שהלכו לצבא ועוד מעט מתחתנים. הם חושבים שהם מגניבים כשהם מדברים בביטויים חדשניים כאלו שחבל על הזמן. יש להם מה לומר אחד לשני אודות הצאצאים שלהם ב"שיחות סלון" ועל כוס קפה ועוגה.

 

פאתטי, אומרים הצאצאים בחמלה, ומסמסים בינם לבין עצמם:

פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.

מי מדבר היום בשיחות סלון ? מי בכלל יושב בסלון ומדבר על החיים, כשיש את הקיר של הפייסבוק והפיד של טוויטר ובהם מקשקשים על הכל.

שיחות סלון שייכות לתקופה בה נפגשו בלילות שישי עם החברים מול הטלוויזיה, וקיטרו, ודיסקסו, וניתחו את המצב. היום, כשנפגשים "על האש" בחצר או במסעדה, או הולכים לבר, קשה להבין שעד לפני כמה שנים, הטלוויזיה היתה "מדורת השבט" עם ערוץ אחד.

המדורה נותרה ביטוי לשוני דועך ואנאכרוניסטי. ומי שלא מבין מאיפה הוא צמח, רץ אל גוגל ושואל את מנוע החיפוש שיודע הכל – מה הפירוש ומה המקור. והרי עוד מעט גוגל בעצמו יהיה ענתיקה משנת תרפפו וילדי הדורות הבאים ינסו להבין את הביטויים האלה ואולי יקבלו מושג על מה שקרה כאן.

 

הנה מסע קצר אל החיים שהיו כאן פעם, ובאו לידי ביטוי בלשון הדיבור היומיומית. הביטויים - פג תוקף המקור שלהם, אך עדיין יש להם דוברים נאמנים שלא החליפו את הדיסקט.

כל ביטוי הוא פרק נפרד. כל שורה מהשורות הבאות היא קישור אל הפרק ההיסטורי.

 

קליק...ויש לך מושג.