עיר הנוער והנעורים
ב-1963 התחולל מהפך באופי הבילוי של הנוער הישראלי.
בחודש אוגוסט אותה שנה, עיר הנוער הראשונה קמה, ובישרה לעירונים מאזור תל אביב והסביבה כי הגיע הזמן לצאת מהבית, ולבלות בכיף. בילוי נטו - נטול ציונות וערכים, בלי הורים ומורים, בלי מדריכים, רק הם בחברת עצמם.
העיר התנהלה במשך יותר משני עשורים, לתקופת זמן קצובה בחודשי הקיץ, עד שגוועה ושקעה במעמקי הארכיונים ההיסטוריים, בלי לקבל את הכבוד המגיע לה.
מיליוני בני נוער ביקרו בה במהלך השנים. ומדהים לראות איך האירוע המחזורי הענק הזה, הצליח לחמוק מהיכל הנוסטלגיה הישראלית ונדחק ממנה לכמה שורות ואיזכורים. עם מעט תמונות, וללא דיון רציני על מקומו המעצב בתרבות הישראלית.
אז מה הסיפור של העיר והנעורים ?
עיר הנוער היה אירוע מתמשך של צעירים ובני נוער מאזור המרכז.
הוא התקיים כל שנה, בתל אביב, משנות ה-60 ועד שנות ה-80, בלילות הקיץ. לילה אחרי לילה נהרו עשרות אלפים אל מתחם "גני התערוכה" שמעבר לנחל ירקון. הציפו את הביתנים, התחרויות, המופעים, את מתקני הלונה פארק, את המסעדות והדוכנים הפזורים בכל מקום.
האירוע נמשך שבועיים או שלושה, ולפעמים יותר. הוא משך מאות אלפי מבקרים, בתקופה בה מנתה אוכלוסיית מדינת ישראל רק מחצית ממספר תושביה כיום.
בשנות השיא של עיר הנוער הגיעו אל המתחם, בקיץ אחד, כ-600,000 מבקרים.
זה היה אירוע של פעם בשנה.
בהגיע החופש הגדול, בחודשים יולי אוגוסט, הוכרז על פתיחת עיר הנוער. עיריית תל אביב השיקה את המיזם בטקס רציני ואפוף בחגיגיות.
ראש העיר האמיתי של תל אביב "מסר את מפתחות העיר" לנער צעיר, בן 17 או 18, תלמיד באחד מבתי הספר התיכוניים מאזור המרכז. ראש העיר הצעיר והסמלי נבחר לתפקידו על ידי מועצת התלמידים, וכך גם חברי המועצה הצעירים סביבו. תחת עינם הפקוחה של המפיקים, הם ניהלו את ההפנינג ההמוני הגדול ביותר שידעו צעירי ישראל בשנים ההן, וכנראה בכל השנים מאז ומעולם.
הטקס הסמלי עניין יותר את העירייה, את המפיקים ואולי גם את העיתונאים שהוסיפו לטקס מימד תקשורתי מכובד, ודיווחו כל שנה מחדש על מה שהולך לקרות ואחר כך על מה שקורה.
הצעירים ובני הנוער רק חיכו לרגע שייפתחו השערים, והם יוכלו לנהור בהמוניהם, פנימה למתחם גני התערוכה. הם הגיעו באוטובוסים בקווים מיוחדים שארגנה חברת דן, מכל רחבי גוש דן - כל אוטובוס מלא ודחוס בזיעה והורמונים, במכנסיים קצרים ובג'ינסים, בסנדלים ונעלי עקב, בחצאיות מיני ומקסי, בהבל פה מתובל בניחוחות ג'ל ובשמים של בנים ובנות, תיכוניסטים וחיילים.
הם באו לבד או בקבוצות, בלי ההורים. באו מאזור המרכז - מתל אביב ומרמת גן, מפתח תקווה ונתניה, מאשדוד ומרחובות, וגם מכל רחבי הארץ.
באו כדי ל...
בעצם גם הם לא ידעו בשביל מה בדיוק.
באו כי זה התרחש. באו בגלל הביתנים שסיפקו איזשהו תוכן שיכול לעניין אותם. בגלל תחרויות הספורט שרצו להשתתף בהן. באו בגלל הזמרים שהופיעו שם. בגלל הלונה פארק. באו לפגוש חבר'ה, להכיר חדשים, לראות ולהיראות.
באו כי לא ביקשו כסף בכניסה (מלבד תשלום סמלי בשלוש השנים הראשונות).
נכון שהנקניקיות בדוכנים עלו הרבה לירות, גם הגלידות והארטיקים, ובקבוקי התסס. הבזבוזים לא היו אז חלק מסדר יומם, כי רבים מהם היו בני המעמד הבינוני ומטה, ומי שהצטייד בדמי כיס, חסך אותם למתקני הלונה פארק הצמוד שהיו חלק בלתי נפרד מהאטרקציה. לנסיעה ברכבל, לישיבה בגלגל ענק, ו"רכבת-שדים", וכל מתקני השעשועים שנפתחו לקהל הרחב והצעיר מאד.
אז - הם היו צעירים בתיכון, חיילים בצבא.
היום - הם בני שישים, שבעים ושמונים, הם הורים וסבים וסבתות.
הנכדים והנינים שישמעו את סבא מספר על ימי נעוריו, לא יבינו את גודל האירוע ועוצמתו, ואיך קיבצו פעם כל כך הרבה בני נוער תחת כיפת השמים, לילה אחרי לילה, בפסטיבל נעורים מתמשך.
אין היום דברים כאלה.
כינוס המוני של עשרות אלפי בני נוער באירוע מתמשך – יכול היה להתרחש אז, בימים שלפני הטלוויזיה והאינטרנט והסמארטפון. בעידן השכונה והחבר'ה. בשנים שבהן התרבות היתה מצרך חשוב שצריך לספק לנוער.
באותן שנים העירייה נתנה תקציבים לאירועי תרבות בלי לעשות חשבון.
היה כבוד לארח את בני הנוער ולספק להם מקום בילוי אטרקטיבי, וכל שנה מחדש שברו את הראש איך למלא את החלל הגדול בתוכן ושעשועים - שוחרי מדע קיבלו פינה על יד שוחרי השחמט. אמנים עשו שם את הופעתם הראשונה. ספורטאים התאמנו לקראת התחרויות שהתקיימו. אפילו הקיבוצים באו להתנחל בעיר התוססת והציעו את מרכולתם החלוצית.
אבל כמו כל הדברים הטובים, גם זה נגמר.
למה ?
יגידו לך שהטלוויזיה הרגה את מקומות הבילוי ואחר כך האינטרנט עשה וידוא הריגה.
יגידו לך שהכל בגלל העירייה, שיותר מעניין אותה לתכנן גביית ארנונה ודוחות חניה מאשר לתכנן אירועי תרבות.
יגידו לך כי צעירים פורקי עול דפקו את העסק, על גני התערוכה השתלטה הערסיאדה ונעלמה המשמעת המינימלית של הנוער. (אז, בימים ההם קראו לפורעים: חוליגנים או "פּוּשטקים").
הכל נכון.
גם העובדה שבסוף כבר התחילו לבקש דמי כניסה.
ב-1982 העירייה החליטה שהיא לא פראיירית של הנוער, ומי שרוצה ליהנות שישלם כסף.
מסרו את העסק לחברת הפקות שמכרה כרטיסים - וזהו. תום הנעורים התכסה במע"מ ובחשבונות רווח והפסד, הצעירים הלכו למועדונים, טסו לחו"ל עם ההורים, יצאו לבתי מלון עם המשפחה, ואמרו שאם כבר כסף – אז למה דווקא בעיר הנוער ? ואולי שווה יותר לבלות במקומות בילוי אלטרנטיביים שמלאו את כל הארץ.
עוד קיץ הגיע, 1983, ושוב ניסו, אבל זו היתה האחרונה בסדרת הנעורים המתמשכת, עם סיום מפתיע מאד שהדהים את 150 אלף המשתתפים שהגיעו להופעה של להקת תיסלם.
עוד כמה שנים עברו בלי.
אחר כך באו אמרגנים וניסו להחיות את המקום באופן פרטי, ואחר כך שוב ניסו קאמבק ב-1987 וב-1995, אבל זה כבר לא היה זה. הניסיון לחדש ימים כקדם, לא התרומם, וכל מי שאירגן "עיר נוער" בתל אביב או בחיפה, ללילה אחד או שלושה לילות, לא הצליח לשחזר את היקף העיר המקורית.
ארבעים שנה עברו, ונותרו רק זיכרונות נוסטלגיים על אירוע שהותיר את חותמו על דור שלם של צעירים, מיליוני ישראלים שבאו והלכו והשתתפו בו במשך כל שנות קיומו.
מי שידפדף בין דפי ההיסטוריה של "העיר" הסואנת, יוכל למצוא כמה נקודות ציון, לא כל כך דרמטיות אבל בהחלט שוות כותרת:
דוד בן גוריון, "הזקן", הגיע לדבר שם עם בני הנוער, גם מנחם בגין, משה דיין וגולדה מאיר הגיעו.
שם החלה הקריירה של רוני מילוא, שכיהן כראש עיר הנוער והיה לימים ראש העיר תל אביב... על אמת.
השכנים התל אביבים שהתגוררו בסביבה, התלוננו על הרעש הבלתי נסבל ועל הפקקים בכבישים הסמוכים.
ב-1979 התפוצץ שם מטען חבלה שגרם לפציעת שלושה אנשים.
ב-1980 נאס"א תרמה לתצוגה מיוחדת, אבן אמיתית שהביאו אסטרונאוטים מהירח.
בעיר הנוער פרחה אהבתם של ריטה ורמי קליינשטיין. שם זרקו מעריצי עופרה חזה את מה שזרקו על ירדנה ארזי. שם יצא לאור הזמר אבנר גדסי ואיתו בקעה בקול רם מה שאחר כך תהפוך ל"מוסיקה ים-תיכונית".
אבל יותר מהכל – עיר הנוער היה חלק מתרבות הנעורים של צעירי ישראל, בעיקר אלה שגרו במרכז הארץ וגם קצת מהקצוות שלה.
איך זה התחיל ?
איך נגמר ?
מה עשו שם בעיר הנוער ?
מה משך אליה מאות אלפי צעירים ?
למה נדהמו מעריצי תיסלם ?
מי היו ראשי העיר ?
ואיזו טרגדיה מסתתרת ברשימה ?
הנה, בקליק, הסיפור המלא על עיר הנוער התל אביבית,
שהיתה חלק בלתי נפרד ממה שקרה כאן בין הסיקסטיז לאייטיז.
הקליקו לפרקים הבאים:
* השנים האחרונות - שנות השקיעה
* כבוד ראש העיר - הצלחות וטרגדיות
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד