באים לידי ביטוי
ביטויים שהיו החיים עצמם
חתיכות היסטוריה
חוצפה ישראלית
לקחת מילה עם מובן שלילי, להצמיד אליה ישראלי, ולהפוך אותה וגם אותו להצלחה מסחררת – זו חוצפה ישראלית. שהולכת נגד הזרם, שעושה את הלא-מובן מאליו, מדלגת על מוקשים ומשיגה את מטרתה בתחכום יצירתי.
לא תמיד היא היתה כזו,
רק בעשורים האחרונים הפכה לסמל מייצג עם משמעות הפכפכה שמניעה אותה בין החיובי לשלילי, בין הבושה לגאווה, בין הייטק לאנטישמיות.
החוצפה כשלעצמה, מילה בת אלפיים שנה ויותר. מובנה שלילי לגמרי: התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, והיא סמל של חוסר ציות לסמכות.
יהודים דוברי יידיש בגלות אירופה, עשו בה שימוש נרחב כדי להטיח האשמות בתוך הקהילה נגד כל מי שדיבר או עשה מעשה שחרג מהסמכות התורנית או הקהילתית. זה יכול היה להיות בן חצוף לאביו, תלמיד לרבו, שכן לשכניו, יהודי לדתו.
זו היתה חוצפה ראויה לגנאי. ובמבטא היידישאי: חוצ-פה. במלרע.
כנראה שיש למילה צליל קליט וגם חן מיוחד.
עובדה: עמים אחרים, דוברי אנגלית או גרמנית, שאלו אותה מהשפה העברית. הם הגו אותה כמו היידישאים – HUTZPA או HUTZPE ובאופן אירוני הרבו לעשות שימוש בה כדי להטיח האשמות דווקא ביהודים. "החוצפה היהודית" היתה מונח אנטישמי נפוץ שנלווה להטחת האשמות ביהודים - החוצפנים האלה, הנחותים האלה, שמעיזים לחרוג מהכללים המקובלים בכל האומות.
ב-1948 קמה מדינת ישראל, בסימן "היהודי החדש" - זה שמנער מעצמו את התדמית הגלותית.
היהודי החדש היה פועל חלוצי שייבש ביצות והפריח את השממה. הוא החזיק ביד אחת את מגל הקוצרים וביד השנייה את הנשק. הוא הגן על עצמו מפני אויביו שקמו עליו להשמידו, ובמו ידיו הקים מדינה עצמאית ליהודים. הוא היה ישראלי, אזרח יהודי במדינתו, שקומתו זקופה, שומר על כבודו ולא נותן סיבה להאשמות האנטישמיות הישנות.
בתוך הבית - בארץ החדשה והעצמאית - נדרש היהודי החדש לדבר עברית צחה ולנהוג לפי הכללים המקובלים שהכתיבו המנהיגים ומתווי הדרך. הוא וכל האזרחים הנלהבים מעצמאותם במדינה ריבונית, הסכימו לציית לכללים והיו חדורי משמעת, ונימוס מערבי. מי שחרג מהכללים זכה לנזיפה, ומעשיו קיבלו את הכותרת המבישה: חוצפה ישראלית.
יוצא מהכלל היה הישראלי יליד הארץ, שלא חשש לומר מה שהוא חושב, גם כשזה לא היה נעים. אליו - התייחסו בסלחנות. הוא נחשב "צָבָּר" קוצני וחמוד, שמדבר "דוגרי". בדרך כלל הוא גם היה בן קיבוץ או מושב – ושם הרי התגוררה האליטה הישראלית, זו שמותר לה לחרוג מהכללים.
ה"דוגריות" של הקיבוצניקים והמושבניקים היתה עוד תכונה חיננית ואפילו נערצת.
מלחמת ששת הימים ב-1967, שינתה את הכללים, והחוצפה הרימה ראש.
הניצחון המפואר במלחמה זקף עוד יותר את קומת הישראלי, שהוכיח לעולם באופן סופי ומוחלט כי היהודי החדש אינו עוד חלש ומסכן. עובדה: צבאו הקטן, זריז ומתוחכם, גבר על שלושה צבאות של מדינות גדולות ממנו בהרבה. ממש דוד וגליית. רוגטקה מול שריון.
מיתוס הצָבָּר העשוי ללא חת קיבל הוכחה בשטח, וגיבוריו כבר לא היו אלמונים. אלבומי הניצחון מלאו בתמונותיהם ובהגיגי ליבם. בראש מצעד הגיבורים עמדו הגנרלים שהביאו את הניצחון ומעליהם, בראש הטבלה, הגיבור מס' 1: משה דיין - העולם כולו התבונן בו ובישראלים בהערצה ובכבוד.
הרושם העולמי ניפח לישראלים את האגו, והם רצו להוכיח שהם טובים לא רק במלחמות אלא גם בכלכלה, במוסיקה, בספרות ובכל תחום אחר בחיים.
זו היתה העת לשווק מוצרים ישראלים שירכבו על הגל של המוניטין המשופר.
קצת אחרי המלחמה והניצחון, יצא לשוק העולמי בושם גברי חדש שנשא את השם "חוצפה". שֵם שנקלט היטב בעולם, ויכול היה להביע משמעות חדשה למילה הטעונה כל כך. ממש בסגנון הפוך על הפוך.
בושם חוצפה משנות ה-60 וה-70
החוצפה הישראלית עם הכיתוב האנגלי – HUTZPA – הצליחה מעל המשוער וסללה את הדרך למשמעות חיובית לביטוי.
לא רק ניחוח בושם - ישראלים שהסתובבו בעולם "לעשות ביזנס", הצליחו להרשים את אנשי השיח שלהם עם החוצפה הייחודית שלהם. הם היו חצופים עם חֵן - נכנסים לטריטוריות חדשות, מדברים דוגרי, לא מפחדים להתמודד עם סיכונים, ומדלגים על ה"פוליטיקלי קורקט" המקובל בעולם העסקים הבינלאומי.
להצלחה של החוצפה נוסף קשר ישראלי שהזכיר לכולם מאיפה צמחה.
בתחילת שנות ה-80 נקלעה חברת טמפו, יצרנית הבירה הישראלית "בירה מכבי", לעימות שיווקי מול חברות בירה זרות שניסו לחדור לשוק הישראלי.
טמפו גייסה את חברת הפרסום אריאלי שיזמה מבצע פרסום המציג את הבירה הישראלית כהצלחה עולמית, כזו שיכולה להתמודד בגבורה מול כל בירה אחרת תוצרת חוץ. את הקמפיין הפרסומי שלה הובילה הסיסמה: "בעולם אומרים שזאת חוצפה ישראלית", סיסמה שהחדירה את הביטוי לתודעה הישראלית באופן סופי.
מכאן זלג הביטוי לכל העולם.
במיוחד לארצות הברית, בה כבר עשו בחוצפה החיובית שימוש מוגבר - באקדמיה, בעסקים ואפילו בבתי משפט. בתעשיית ההייטק האמריקאית הוא תפס מקום בולט. שם נתקלו אנשי התעשייה בחוצפה הנון-קונפורמיסטית של היזמים הישראלים. המפגש ביניהם העצים את המשמעות החיובית של הביטוי. הם ראו בחוצפה הישראלית תכונה אנושית שהבסיס שלה שלילי, אבל בעיתוי נכון ובנחישות והתמדה היא דווקא מאפשרת ליזם להצליח.
מאז ועד היום מדברים בעולם על HUTZPA והמשמעות ברורה יותר מתמיד – תכונה שיש בה ניחוח ישראלי.
ובישראל ?
כאן כבר נגמלו מהאגו המנופח, והחזירו לחוצפה את מובנה השלילי.
הורים ישראלים יגערו בילדיהם "את/ה חצוף/ה", המפקד יעניש את פקודו שהעז להתחצף, המורה תעניש את התלמידה המתחצפת, ומעשיו של "הישראלי המכוער" שמבייש אותנו – יקבלו בעיתון את הכותרת "חוצפה ישראלית".
עוד על מושגים מהעבר ואיך באו לידי ביטוי בחיים - בשרשרת הקישורים הבאה.
קליק ויש לך מושג: