תופעת הנכנסים בלי תור, רק כדי לשאול שאלה, תפסה תאוצה.
בתחילה היה ההסבר שלהם מתנצל, כיאה לנימוסי התור במדינה מערבית. אחר כך כבר איבדו את המבוכה, שכחו את ההתנצלות, והכריזו על מעמדם החריג כמי שעומדים על זכותם לקבל את מה שמגיע להם בלי תור.
לא כל החורגים מהתור דיברו עברית רהוטה, ובמקום לתת הסברים מגומגמים הם הסתפקו בניסוח מקוצר שהיה מובן לכולם: "אני רק שאלה", ולעתים קרובות המשפט הקצר נשמע במבטא כבד מתוצרת רומניה או עירק, פולין ורוסיה או מרוקו ואלג'יר, מפיהם של עולים חדשים.

התופעה היתה לחלק בלתי נפרד מההמתנה לתור בקופת חולים, והוזכרה במאמרים סאטיריים, במערכונים וסרטים שתיארו את ההווי הישראלי – הווי שהתגבש בסיוע מאות אלפי עולים חדשים מכל קצווי תבל שבאו למדינה, ותרמו ביטויים לסלנג העברי.
התור הישראלי כבר השתכלל. הפקיד שמחלק תורים עבר מהעולם ובמקומו יש צגי מחשב ואפליקציות בסמארטפון, חדרי ההמתנה מטופחים עם עציצים ומנורות לד זוהרות...אבל הביטוי ממשיך להתקיים, לעתים קרובות, גם במסגרת התורים החדשים.
ולא רק.
"אני רק שאלה" התברג היטב בשיח הישראלי והיה למטבע לשון שעושים בה שימוש יצירתי בהקשרים שונים – מכותרת לפינה המוקדשת לשאלות ועד תגובה מיתממת לכתבה באתר חדשות או פוסט בפייסבוק.