אסימון הוא מטבע עם חור שהיה בשימוש יום-יומי באמצע המאה ה-20.

ישראלים וישראליות שנולדו עד שנות ה-70, זוכרים היטב את האסימון. הם החזיקו אותו בכיס או בארנק, באופן קבוע, כדי שיוכלו לשוחח בטלפון עם מישהו אחר.

הם ראו אסימון יורד (או נופל) מול עיניהם, ושמעו נקישה שמסמנת שינוי מצב ומעבר למצב אחר. עבורם, אסימון יורד היה עניין שגרתי, ואצלם נולד את הביטוי שממשיך להתקיים גם במאה ה-21.

​

כדי להבין איך ירד האסימון צריך ללכת אחורה בזמן.

אל הימים שבהם לא היו טלפונים סלולריים, ואנשים יצרו קשר באמצעות מכשיר טלפון - כזה שמחייגים בו ביד אחת באמצעות הפעלה סיבובית של חוּגָה, וביד השנייה מחזיקים שפופרת ומצמידים לפה ולאוזן כדי לדבר וגם לשמוע.

בשנותיו הראשונות של הטלפון ההוא, רק עשירים מאד שילמו עבור מכשיר פרטי לבית או למשרד, ועבור קו שחיבר אותו לעולם באמצעות כבל. אחר כך, בשנות ה-60 וה-70, כשהמכשיר כבר נמכר במחיר סביר, לא היו די כבלים וקווי תקשורת פרוסים לכל האזרחים, ומי שהזמין קו נאלץ להמתין שנים אחדות עד שיתקינו בביתו את הטלפון ויחברו אותו לכבל של הרשת הארצית.

טלפון פרטי אמנם לא היה לכל אזרח אבל טלפון ציבורי, היה בכל פינה.

​

עוד בתחילת שנות ה-40, בתקופת המנדט הבריטי, התקין "משרד הדואר" הבריטי, טלפונים פתוחים לשימוש הציבור. "טלפונים ציבוריים" קראו להם. הציבוריים הראשונים הותקנו בסניפי הדואר, ואפשר היה לדבר בהם רק בשעות הפתיחה והסגירה של הסניף.

אחרי הקמת המדינה, הביאו מחו"ל את תא הטלפון הציבורי הסגור - בודקה צר ושקוף עם שתי דלתות קפיציות שנפתחות ונסגרות קדימה ואחורה. ובתוך הבודקה קופסת הטלפון הציבורי. הטלפון עבד רק אחרי שמשלשלים לתוכו אסימון. הוא גם לא היה קשור סניפי הדואר, והתקינו אותו בכל רחוב, ולפעמים גם במשרדים או בחנויות.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

חוץ מהדגם הזה, היו גם יחידות "תא קיר" של טלפון ציבורי, בלי בודקה. תאי הקיר מוקמו בסניפי הדואר או במרכזים הומי אדם – כל יחידה מורכבת מקופסה שתלויה על הקיר ומשני הצדדים שלה מחיצות מפלסטיק שיצרו פרטיות למשוחח בטלפון.

מאז ועד תחילת שנות ה-2000, הטלפון הציבורי היה חלק מהנוף המקומי בכל רחוב ושכונה, בכל קיבוץ או מושב. גם מי שהיה לו בבית את המכשיר הפרטי, החזיק בכיס אסימון אחד או שניים, כדי לעשות בו שימוש בהיותו מחוץ לבית - להתקשר הביתה, למשל, אם הוא בעבודה או בצבא.

​

מסביב לתא הטלפון הציבורי בישראל התפתחה  דינמיקה ייחודית:

איש אחד או אשה אחת עמדו בתוך הבודקה או בתא הקיר, ודיברו, ובחוץ השתרך תור של אנשים המחכים שיסיימו. אף גורם רשמי לא קבע נהלים או הקציב את משך השיחה. ובכל זאת, היה נוהל בלתי-כתוב אבל מקובל, שקבע כי משך הזמן לכל שיחה - מוקצב, בלי מספר מדויק של דקות, אבל באופן סביר שיאפשר גם לאחרים לדבר. בערך...חמש עד עשר דקות, או משהו כזה.

לא כולם היו מנומסים.

היו כאלה שהאריכו בשיחה והאריכו והאריכו והאריכו...הרבה מעבר לזמן המקובל, ובחוץ התור התארך והתארך, והגיעו עוד אנשים ועוד אנשים, מקטרים, מנענעים בראש, ומגלים סימני עצבנות. עד שמישהו מהממתינים בתור היה מתעצבן, ניגש ודופק על הדלת ומסמן בידיים, תוך כדי צעקות:

"אדוני...יש עוד אנשים בתור" או "יאללה גיברת...את מדברת יותר מדי זמן".