באו לידי ביטוי
ביטויים שהיו החיים עצמם
חתיכות היסטוריה
איך ירד האסימון
פעם היה טלפון ציבורי.
זה היה בסגנון הטלפונים של פעם - שמחייגים עם חוגה ומדברים עם שפופרת, שמחזיקים ביד. ורק עשירים מאד שילמו עבור המכשיר ועבור הקו שחיבר אותו לעולם.
עוד בתחילת שנות ה-40, בתקופת המנדט הבריטי, התקין "משרד הדואר" טלפונים פתוחים לשימוש הציבור שלא יכול היה להרשות לעצמו מכשיר טלפון בבית. "טלפונים ציבוריים" קראו להם. הראשונים הותקנו בסניפי הדואר, ואפשר היה לדבר בהם רק בשעות הפתיחה והסגירה של הסניף.
אחרי הקמת המדינה, הביאו מחו"ל את תא הטלפון הציבורי הסגור - בודקה צר ושקוף עם שתי דלתות קפיציות שנפתחות ונסגרות קדימה ואחורה. בתוך הבודקה - קופסת הטלפון הציבורי.
חוץ ממנו, היו גם יחידות "תא קיר" של טלפון ציבורי, בלי בודקה. תאי הקיר מוקמו בסניפי הדואר או במרכזים הומי אדם – כל יחידה מורכבת מקופסה שתלויה על הקיר ומשני הצדדים שלה מחיצות מפלסטיק שיצרו פרטיות למשוחח בטלפון.
מאז ועד שנות ה-2000, תא הטלפון היה חלק מהנוף המקומי בכל מקום יישוב, ובעיקר בערים הגדולות.
איש אחד או אשה אחת עמדו בתוך הבודקה, ודיברו, ובחוץ השתרך תור של אנשים המחכים שיסיימו. נוהל בלתי-כתוב, קבע כי משך הזמן לשיחה - מוקצב, בלי מספר מדויק של דקות, אבל באופן סביר שיאפשר גם לאחרים לדבר. בערך...חמש דקות, או משהו כזה.
לא כולם היו מנומסים.
היו כאלה שהאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה והאריכו בשיחה...ובחוץ התור התארך והגיעו עוד אנשים ועוד אנשים, מקטרים, מנענעים בראש, ומגלים סימני עצבנות, עד שמישהו ניגש ודפק על הדלת וסימן בידיים תוך כדי צעקות: "אדוני...יש עוד אנשים בתור" או "יאללה גיברת...את מדברת יותר מדי זמן".
ואיך מדברים בטלפון הציבורי ?
הרימו את השפופרת שהיתה תלויה עם כבל מתפתל על ידית קפיצית.
עם הרמת השפופרת נשמע צליל חיוג. שלשלו אסימון אל חריץ בפינה של תיבת המתכת. חייגו את המספר עם גלגל החיוג המסתובב, ובינתיים האסימון המתין - לבד או עם אסימונים אחרים, שנראו היטב מבעד לחלונית קטנה.
ברגע שהתבצעה שיחה – מישהו בצד השני הרים את הטלפון, נשמע בתוך הבודקה של הטלפון קול תיקתוק מתכתי – אופס...נפל האסימון. אפשר היה לראות אותו נופל מבעד לחלונית.
האסימון נבלע בתוך הקופסה של משרד הדואר, ולא ראית אותו שוב. הטכנאי של הדואר בא כל יום לאסוף את האסימונים שנערמו בתוך הקופסה.
כל אסימון היה שווה כסף - מחיר השיחה "לפי פעימות מונה".
לשיחה מקומית – מחיר זול יותר, ולשיחה בינעירונית מחירים יקרים מאד. קראו לזה "פעימת מונה" – כל פעימה, בין חצי דקה לשלוש דקות. תלוי באזורי החיוג. היו איזורי חיוג שהשיחה אליהם הפילה אסימונים בזה אחר זה, והלחיצה את המדברים שראו איך הם נפרדים מכספם המזומן.
לא תמיד האסימון ירד כמו שצריך.
אם הטכנאי לא הגיע לרוקן את המכשיר, לא היה מקום לעוד אסימונים, והאסימון שלך נפל אל חור יציאה בתחתית המכשיר – כדי שתיקח אותו ותלך לחפש טלפון תקין.
אם המכשיר התקלקל, וזה קרה הרבה פעמים, נבלע האסימון סתם ככה בלי לתת לך סיבה מיוחדת, ואז גם הלכה השיחה וגם הלך האסימון
שיחת הטלפון הונצחה בשיר הטלפון של הגשש החיוור:
הקפד על כללי החיוג,
הרם את השפופרת, והאזן לצליל החיוג
צליל זה נשמע עם הרמת השפופרת
או זמן קצר לאחר מכן, והוא צליל ממושך
פררר-פררר פררר-פררר
בניגוד לצליל התפוס: טוווו... טוווו...
הצליל של נפילת האסימון מוכר לכל אדם שחי כאן בחמשת העשורים הראשונים של המדינה.
אין אחד כזה שלא עשה בחייו שיחה אחת לפחות בטלפון הציבורי. אין אחד כזה שלא עמד פעם בתוך הבודקה של הטלפון עם ציפייה דרוכה למישהו שירים את השפופרת בצד השני, והמתין והמתין עד ש...אופס...ירד לו האסימון.
כל כך פשוט זה היה, אבל לקח לישראלים הרבה שנים עד שירד להם האסימון ועשו מזה ביטוי לשוני. משמעותו: הבנה שמגיעה באיחור. משהו לא מובן עד ש...אופס...נופל האסימון ומבינים מה בדיוק קרה.
אחרי שהטלפונים עברו לפעימות מונה עם כרטיס הטלכרט, נפל האסימון לגמרי ונעלם מהתודעה. אבל יש הרבה אנשים שלא נגמלו מהביטוי שהולך ונעלם גם הוא מהתודעה ועובר אל אתרי הנוסטלגיה יחד עם האסימון השחוק...
וואלה...היה כזה ביטוי לשוני – "אסימון שחוק"...הנה ירד האסימון ופתאום נזכרים בכל מיני ביטויים שהיו ואינם עוד בשימוש.
עוד על מושגים מהעבר ואיך באו לידי ביטוי בחיים - בשרשרת הקישורים הבאה.
קליק ויש לך מושג: