top of page
logobituy 4.jpg

באו לידי ביטוי

ביטויים שהיו החיים עצמם

חתיכות היסטוריה

תמונת לוגו לחתיכות היסטוריה 5.jpg

איך ירד האסימון
או
איך נפל האסימון

asimon.jpg

אסימון הוא מטבע עם חור שהיה בשימוש יום-יומי באמצע המאה ה-20.

ישראלים וישראליות שנולדו עד שנות ה-70, זוכרים אותו היטב. הם החזיקו אותו בכיס או בארנק, באופן קבוע, כדי שיוכלו לשוחח בטלפון עם מישהו אחר. הם ראו אסימון יורד (או נופל) מול עיניהם, ושמעו נקישה שמסמנת שינוי מצב ומעבר למצב אחר.

עבורם, אסימון יורד היה עניין שגרתי, ואצלם נולד את הביטוי שממשיך להתקיים גם במאה ה-21.

כדי להבין איך ירד האסימון צריך ללכת אחורה בזמן.

אל הימים שבהם לא היו טלפונים סלולריים, ואנשים יצרו קשר באמצעות מכשיר טלפון - כזה שמחייגים בו ביד אחת באמצעות לוח מקשים עגול (חוּגָה), וביד השנייה מחזיקים שפופרת ומצמידים לפה ולאוזן כדי לדבר וגם לשמוע.

בשנותיו הראשונות של הטלפון ההוא, רק עשירים מאד שילמו עבור מכשיר פרטי לבית או למשרד, ועבור קו שחיבר אותו לעולם. אחר כך, כשהמכשיר כבר נמכר במחיר סביר, לא היו די קווי תקשורת פרוסים לכל האזרחים, ומי שהזמין קו נאלץ להמתין שנים אחדות עד שיתקינו בביתו את הטלפון ויחברו אותו לכבל של הרשת הארצית.

בשביל זה המציאו את הטלפון הציבורי.

עוד בתחילת שנות ה-40, בתקופת המנדט הבריטי, התקין "משרד הדואר" טלפונים פתוחים לשימוש הציבור שלא יכול היה להרשות לעצמו התקנת מכשיר טלפון פרטי בבית.

"טלפונים ציבוריים" - קראו להם. הראשונים הותקנו בסניפי הדואר, ואפשר היה לדבר בהם רק בשעות הפתיחה והסגירה של הסניף.

אחרי הקמת המדינה, הביאו מחו"ל את תא הטלפון הציבורי הסגור - בודקה צר ושקוף עם שתי דלתות קפיציות שנפתחות ונסגרות קדימה ואחורה. ובתוך הבודקה קופסת הטלפון הציבורי. הטלפון עבד רק אחרי שמשלשלים לתוכו אסימון. הוא גם לא היה קשור סניפי הדואר, והתקינו אותו בכל רחוב, ולפעמים גם במשרדים או בחנויות.

חוץ מהדגם הזה, היו גם יחידות "תא קיר" של טלפון ציבורי, בלי בודקה. תאי הקיר מוקמו בסניפי הדואר או במרכזים הומי אדם – כל יחידה מורכבת מקופסה שתלויה על הקיר ומשני הצדדים שלה מחיצות מפלסטיק שיצרו פרטיות למשוחח בטלפון.

מאז ועד תחילת שנות ה-2000, הטלפון הציבורי היה חלק מהנוף המקומי בכל רחוב ושכונה, בכל קיבוץ או מושב. גם מי שהיה לו בבית את המכשיר הפרטי, החזיק בכיס אסימון אחד או שניים, כדי לעשות בו שימוש בהיותו מחוץ לבית - להתקשר הביתה, למשל, אם הוא בעבודה או בצבא.

מסביב לתא הטלפון הציבורי התפתחה  דינמיקה ייחודית:

איש אחד או אשה אחת עמדו בתוך הבודקה או בתא הקיר, ודיברו, ובחוץ השתרך תור של אנשים המחכים שיסיימו. אף גורם רשמי לא קבע נהלים או הקציב את משך השיחה. ובכל זאת, היה נוהל בלתי-כתוב אבל מקובל, שקבע כי משך הזמן לכל שיחה - מוקצב, בלי מספר מדויק של דקות, אבל באופן סביר שיאפשר גם לאחרים לדבר. בערך...חמש עד עשר דקות, או משהו כזה.

לא כולם היו מנומסים.

היו כאלה שהאריכו בשיחה והאריכו והאריכו והאריכו...הרבה מעבר לזמן המקובל, ובחוץ התור התארך והתארך, והגיעו עוד אנשים ועוד אנשים, מקטרים, מנענעים בראש, ומגלים סימני עצבנות. עד שמישהו מהממתינים בתור היה מתעצבן, ניגש ודופק על הדלת ומסמן בידיים, תוך כדי צעקות:

"אדוני...יש עוד אנשים בתור" או "יאללה גיברת...את מדברת יותר מדי זמן".

wwwm2542.gif

איך היו מדברים בטלפון הציבורי ?

הרימו את השפופרת שהיתה תלויה עם כבל מתפתל על ידית קפיצית.

עם הרמת השפופרת נשמע צליל חיוג שהבטיח כי הטלפון עובד כמו שצריך. אז, שלשלו אסימון אל חריץ בפינה של תיבת המתכת. כשהאסימון נכנס, חייגו את המספר להתקשרות באמצעות גלגל חיוג עגול שהמסתובב, החוגה, ובינתיים האסימון המתין על המסלול - לבד או עם אסימונים אחרים, שנראו היטב מבעד לחלונית קטנה.

ברגע שהתבצעה שיחה – המשמעות היתה כי מישהו בצד השני הרים את הטלפון.

אז, נשמע בתוך הבודקה של הטלפון קול תיקתוק מתכתי – ואופס...נפל האסימון. אפשר היה לראות אותו נופל מבעד לחלונית.

האסימון נבלע בתוך הקופסה של משרד הדואר, ולא ראית אותו שוב. הטכנאי של הדואר בא כל יום לאסוף את האסימונים שנערמו בתוך הקופסה.

כל אסימון היה שווה כסף - מחיר השיחה.

לשיחה מקומית – מחיר זול יותר, ולשיחה בינעירונית מחירים יקרים מאד. קראו לזה "פעימת מונה" – כל פעימה, בין חצי דקה לשלוש דקות. תלוי באזורי החיוג. היו איזורי חיוג שהשיחה אליהם הפילה אסימונים בזה אחר זה, והלחיצה את המדברים שראו איך הם נפרדים מכספם המזומן.

asimon phone 3.jpg

טלפון ציבורי, והחלונית שבתוכה נפל האסימון.
עוד בתמונה: חוגה, חריץ להכנסת האסימון, שפופרת

לא תמיד האסימון ירד כמו שצריך.

אם הטכנאי לא הגיע לרוקן את המכשיר, לא היה מקום לעוד אסימונים, והאסימון שלך נפל אל חור יציאה בתחתית המכשיר – כדי שתיקח אותו ותלך לחפש טלפון תקין.

אם המכשיר התקלקל, וזה קרה הרבה פעמים, נבלע האסימון סתם ככה בלי לתת לך סיבה מיוחדת, ואז גם הלכה השיחה וגם הלך האסימון.

שיחת הטלפון הונצחה בשיר הטלפון של הגשש החיוור:

הקפד על כללי החיוג,

 הרם את השפופרת, והאזן לצליל החיוג

 צליל זה נשמע עם הרמת השפופרת

 או זמן קצר לאחר מכן, והוא צליל ממושך

 פררר-פררר פררר-פררר

 בניגוד לצליל התפוס: טוווו... טוווו...

 

הצליל של נפילת האסימון מוכר לכל אדם שחי כאן בחמשת העשורים הראשונים של המדינה.

אין אחד כזה שלא עשה בחייו שיחה אחת לפחות בטלפון הציבורי. אין אחד כזה שלא עמד פעם בתוך הבודקה של הטלפון עם ציפייה דרוכה למישהו שירים את השפופרת בצד השני, והמתין והמתין עד ש...אופס...ירד לו האסימון.

כל כך פשוט זה היה, אבל לקח לישראלים הרבה שנים עד שירד להם האסימון ועשו מזה ביטוי לשוני. משמעותו: הבנה שמגיעה באיחור. משהו לא מובן עד ש...אופס...נופל האסימון ומבינים מה בדיוק קרה.

 

בשנות ה90 של המאה ה-20, אחרי שהטלפונים עברו לפעימות מונה עם כרטיס הטלכרט, נפל האסימון לגמרי ונעלם מהתודעה. אבל יש הרבה אנשים שלא נגמלו מהביטוי שהולך ונעלם גם הוא מהתודעה ועובר אל אתרי הנוסטלגיה יחד עם האסימון השחוק...

וואלה...היה כזה ביטוי לשוני: "אסימון שחוק"...

והנה ירד האסימון ופתאום נזכרים בכל מיני ביטויים שהיו ואינם עוד בשימוש.

מערכון הטלפון הציבורי - יעקב בודו 1967

bottom of page