אָנָא קוּרדִי
"אנא קורדי" הוא ביטוי שעשו עליו סיבוב לאורך שנים רבות והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.
באקדמיה ובזירה החברתית מוזכר הביטוי פעמים רבות כדוגמא לזלזול של יוצאי אירופה באחיהם בני עדות המזרח, ובמקרה הזה – יהודי כורדיסטן שעלו לארץ בעלייה הגדולה של שנות ה-50. הפרשנות הזו ממוקמת בעבודות אקדמיות שנכתבו בישראל, וכך גם מצטטים אותה במחקרים שמתפרסמים במכוני מחקר ואוניברסיטאות בכל רחבי העולם.
סביר מאד להניח כי לכל מחקר יש גם מקורות ("רפרנסים") וכל רפרנס מתבסס על הרפרנס של קודמו, ואין סיכוי שיימצא המקור הראשון שיצטרך להסביר על מה התבסס ומה התוקף האמיתי לפרשנות המקוממת הזו.
ובכלל...נראה שכותבי המחקרים לא רצו להתעמק ולקבל מידע מוצק יותר מסתם רכילויות.
למה ?
אי הבנה או רשלנות, במקרה הטוב.
רשעות והדבקת סטריאוטיפ - במקרה הרע.
ל"כורדי" של שנות ה-50 וה-60 היה מובן מאליו שהביטוי אינו קשור לכורדים ולא לעדות המזרח.
הנה, לפניכם ציטוטים שפורסמו בשנים ההן, ובהן הביטוי מוזכר בהקשר המקורי שלו:
עוד בשנות ה-40, "אנא קורדי" היה ביטוי רווח בקרב ערביי ארץ ישראל.
בערבית, מובנו היה: "אני לא יודע, לא מבין", ובשימוש יומיומי: לא שואל יותר מדי שאלות. לא מתערב בעניינים אחרים. עושה מה שאני אמור לעשות, עובד לפי הכללים, לא מגדיל ראש.
יש ל"קורדי" צד חיובי של אחד שדבק במשימה, אדם נאמן שאפשר לסמוך עליו.
אבל כשאותו אדם נמצא בסביבה שמעגלים בה פינות, ועובדים בה ברוח הקומבינה – שם, ה"אנא קורדי" נראה כמו סטריאוטיפ שלילי. סביבה כזו היתה אצל הלוחמים הישראלים בשנות המלחמה הראשונה, מלחמת השחרור, או לפחות בעיני אלה שאהבו לספר עליה בערגה. אלה שנהגו לתבל את הסיפורים בביטויים מהשפה הערבית, ביטויים שהיו שגורים בפי הלוחמים המהוללים של הפלמ"ח וה"הגנה" או אצ"ל ולח"י.
את המלחמה הזו הנהיגו מפקדים בכירים וזוטרים בארגונים הצבאיים שקמו תוך כדי המאבק בכובש הבריטי ובצבאו המהולל והחזק. המפקדים בכל הדרגים, אלתרו הרבה כדי להיחלץ ממצבים קשים ובלתי צפויים. בסופו של דבר, בעיקשות וברוח לחימה עזה - הצליחו. עובדה: הבריטים נשברו ועזבו את הארץ.
חייליהם של אותם מפקדים היו "קורדים", כאלה שנדרשו למלא פקודות בלי להגדיל ראש.
והם היו כאלה מטבעם ומארץ מוצאם. רבים מהם היו ניצולי שואה שהגיעו מאירופה לשדה הקרב הישר מאניות המעפילים, אחרי ששרדו את התופת של מלחמת העולם השנייה. הם, והחיילים האחרים שהתנדבו או גויסו למלחמה פעלו ברוח והאידיאל הנשגב של הקמת מולדת לעם היהודי הנרדף.
רבים מהקורדים האלה נפלו במלחמה.
על אחד מהם, כדמות סמלית, כתב נתן אלתרמן את שירו: אליפלט.
בְּלֵיל קְרָב בִּרְעֹם אֵשׁ מְזַנֶּקֶת,
בֵּין אַנְשֵׁי הַפְּלֻגָּה קוֹל עָבַר:
הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת,
מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר.
אָז הִרְגִּישׁ אֱלִיפֶלֶט כְּאִלּוּ
הוּא מֻכְרָח אֶת הַמְּלַאי לְחַדֵּשׁ,
וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֹפִי בְּמִיל לוֹ,
הוּא זַחַל כָּךְ יָשָׁר מוּל הָאֵשׁ.
כמו הרבה ביטויים אחרים שהושאלו מהשפה הערבית, זלג הביטוי לסלנג המתפתח באומה העברית החדשה. עשו בו שימוש אנשי ציבור, עיתונאים, מספרי סיפורים - שלפעמים שיבחו את הראש הקטן, ולפעמים זלזלו בו. תלוי בהקשר המדובר, ותלוי באופיו של המְסָפֶּר.
החיבור בין ה"קורדים" ל"כורדים" התחיל באקדמיה.
שם כתבו תזות מלומדות על האפליה שחוו בני עדות המזרח לאחר עלייתם ארצה. בין עורכי המחקרים לתואר שני ותואר שלישי, היה גם מי שקבע כי צמד המילים "אנא כורדי" מסמל את הזלזול של הממסד הישראלי ביוצאי כורדיסטן.
ואם האקדמיה אומרת, זה כנראה אמת.
אז זהו...שממש ממש - לא.
"אנא כורדי", במובן הכורדי של המילה הוא בכלל סמל של גאווה.
זו היתה סיסמת קרב של שבטי הכורדים בהרי כורדיסטאן. במשך מאות שנים הם שאגו את הסיסמה תוך כדי הנפת ידיים אל על, ויצאו לשמור על עצמאותם ועל גאוותם.
הקשר בין הסיסמה ורוח הקרב הכורדיים לבין ה"אנא קורדי" הערבי הוא קשר רופף, אם בכלל קיים. מה שבטוח זה שהביטוי לא התכוון לעולים מכורדיסטן וממילא הם לא סבלו מכינוי הגנאי הספציפי הזה.
כינויים מעליבים אחרים ?
בעשורים הראשונים של המדינה, הרבה קבוצות עולים קיבלו כינויים. כמו: "רומני גנב" או "מרוקאי סכין" או "זונה רוסיה".
לכורדים לא היה כינוי. הם היו אנשי עמל, שקטים, צנועים, עושים לביתם וחיים בסביבה משפחתית תומכת. לא מעורבים באווירת הקומבינות, לא מפגינים נגד קיפוח. לא בולטים יותר מדי.
אולי הצייתנות הטבועה בהם והמסירות שלהם לעבודה, והעובדה שאינם מתעסקים בקומבינות, היא המקור לתיאוריית ה"אני כורדי".
אם כן – זה ממש לא כינוי גנאי. זו סיבה לגאווה.
המולא מוסטפה ברזני - מנהיג כורדי מיתולוגי גאה
חתיכת היסטוריה
ביישוב מבשרת ציון יש קהילה גדולה של יוצאי כורדיסטן, אולי הגדולה ביותר בארץ.
רוב חברי הקהילה מתגוררים ביישוב מאז עליית משפחותיהם לארץ. הם שם כבר למעלה מ-70 שנה - תחילה התגוררו במעברות, אחר כך התבססו ובנו לעצמם בתים נאים ומטופחים, והיו לחלק בלתי נפרד מהנוף.
קהילה זו טיפחה במשך עשרות שנים את מורשת העדה הכורדית, בגאווה ובלי להרגיש נחותים.
בתי הכנסת שלהם נחלקים ליוצאי הערים השונות בכורדיסטן, כל עיר והמסורת הייחודית שלה, והחתונות של ילדיהם היו, ועדיין, חתונות מסורתיות עם כל המנהגים שרווחו בעדה במשך מאות שנים. הם ארגנו ערבי ריקודים בימי האביב והקיץ, והקימו להקת מחול, להקת "שבע אחיות", שייצגה את העדה והפולקלור הייחודי שלה בארץ ובעולם.
על אחד מהישראלים האלה, אכרם ברזני, שמתגורר במבשרת ציון ועל משפחתו הענפה, כתבתי פעם ספר ביוגרפי.
אכרם ברזני גאה במוצאו.
ארכיון זיכרונותיהם של אכרם ואשתו רחל, מלא וגדוש במראות ודמויות, בקולות וטעמים בלתי נשכחים. את כולם מלווה ההוויה הכורדית שנצרבה בנשמתם ולא התפוגגה בכור ההיתוך של החברה הישראלית.
"אני כורדי", נהג אכרם לומר לבני משפחתו, לחבריו, לכל מי שבא עימו במגע, ונשא בגאון את הביטוי שנולד בהרי כורדיסטן.
"אני הוא הכורדי שהגלה מלך אשור את אבותי" – כך כתב אכרם, כשהחל את מסעו על ציר הזמן ההיסטורי של חייו.
עוד על מושגים מהעבר ואיך באו לידי ביטוי בחיים - בשרשרת הקישורים הבאה.
קליק ויש לך מושג: