עוד בשנות ה-40, "אנא קורדי" היה ביטוי רווח בקרב ערביי ארץ ישראל.

בערבית, מובנו היה: "אני לא יודע, לא מבין", ובשימוש יומיומי: לא שואל יותר מדי שאלות. לא מתערב בעניינים אחרים. עושה מה שאני אמור לעשות, עובד לפי הכללים, לא מגדיל ראש.

יש ל"קורדי" צד חיובי של אחד שדבק במשימה, אדם נאמן שאפשר לסמוך עליו. אבל כשהמישהו הזה נמצא בסביבה שמעגלים בה פינות, ועובדים בה ברוח הקומבינה  – שם, ה"אנא קורדי" נראה כמו סטריאוטיפ שלילי.

סביבה כזו היתה אצל הלוחמים הישראלים בשנות המלחמה הראשונה, מלחמת השחרור, או לפחות בעיני אלה שאהבו לספר עליה בערגה. אלה שנהגו לתבל את הסיפורים בביטויים מהשפה הערבית, ביטויים שהיו שגורה בפי הלוחמים המהוללים של הפלמ"ח וה"הגנה" או אצ"ל ולח"י.

את המלחמה הזו הנהיגו מפקדים בכירים וזוטרים בארגונים הצבאיים שקמו תוך כדי המאבק בכובש הבריטי ובצבאו המהולל והחזק. המפקדים בכל הדרגים, אלתרו הרבה כדי להיחלץ ממצבים קשים ובלתי צפויים. בסופו של דבר, בעיקשות וברוח לחימה עזה - הצליחו. עובדה: הבריטים נשברו ועזבו את הארץ.

חייליהם של אותם מפקדים היו "קורדים", כאלה שנדרשו למלא פקודות בלי להגדיל ראש.

והם היו כאלה מטבעם ומארץ מוצאם. רבים מהם היו ניצולי שואה שהגיעו מאירופה לשדה הקרב הישר מאניות המעפילים, אחרי ששרדו את התופת של מלחמת העולם השנייה. הם, והחיילים האחרים שהתנדבו או גויסו למלחמה פעלו ברוח והאידיאל הנשגב של הקמת מולדת לעם היהודי הנרדף.

רבים מהקורדים האלה נפלו במלחמה.

על אחד מהם, כדמות סמלית, כתב נתן אלתרמן את שירו: אליפלט.

 

בְּלֵיל קְרָב בִּרְעֹם אֵשׁ מְזַנֶּקֶת,

בֵּין אַנְשֵׁי הַפְּלֻגָּה קוֹל עָבַר:

הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת,

מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר.

אָז הִרְגִּישׁ אֱלִיפֶלֶט כְּאִלּוּ

הוּא מֻכְרָח אֶת הַמְּלַאי לְחַדֵּשׁ,

וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֹפִי בְּמִיל לוֹ,

הוּא זַחַל כָּךְ יָשָׁר מוּל הָאֵשׁ.