בשנת 1994 הגיע אכרם ברזאני לשטחי האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.

שישה עשורים אחרי שהוריו עזבו את ארץ הולדתם ויצאו למסע חיים ארוך ונפתל, שב אכרם אל אותה אדמה שהיתה במשך אלפי שנים מארחת נדיבה של יהודים וקהילותיהם.

מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה, ובעקבותיה קיבלו הכורדים הזדמנות נוספת להיות בני עם חופשי בארצם. אחרי הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו במשך מאות שנים, נראתה עצמאותם קרובה מאי-פעם.

על המפה שורטטו גבולות האוטונומיה ושעריה נפתחו לכל מי שהארץ הזאת היתה יקרה לו.

אכרם התבשר על כך בביתו, ביישוב מבשרת ציון על הרי ירושלים. שמע על השערים הנפתחים מעבר להרים, ארז מזוודה קטנה, עלה על מטוס לטורקיה, וממנה לכורדיסטן. בגיל 60, כשהוא אבא לילדים וסבא לנכדים, בערה בו הכמיהה לשוב לנקודת ההתחלה של הדרך אותה עבר בחייו.

ארצם של הכורדים קידמה את פניו כתושב חוזר.

אכרם הסתובב בין העיירות והכפרים השוכנים על במות ההרים ומדרונותיהם וצוקיהם, נפעם מהנהרות הזורמים לרגלי צוקים מושלגים, ופגש את בני העם הכורדי אשר אבות אבותיהם חיו בשכנות לאבות אבותיו. תווי פניהם, לבושם, שפתם, שיריהם – היו טבועים בעמקי נשמתו והמתינו למפגש עימם, פנים אל פנים.

רק שב לביתו, וכבר רקם את הנסיעה הבאה.

ולא עצר אחרי הביקור השני. עוד ביקור עוד גיחה ועוד אחת - לבד, בחברת רחל אשתו הנאמנה או בליווי מכרים. טס במטוסים, רכב על ג'יפים, חצה מעברי גבול ומחסומי דרכים, טייל לאורכה ולרוחבה של האוטונומיה הכורדית והגיע לערים ועיירות, כפרים ומקומות נידחים שהיו ועודם חלק ממורשת וזיכרון רחוקים: ברזאן, זאכו, דוהוק, עמדייה, עקרא, סלימניה, רוונדיז, אירביל - שמות חקוקים על סלע הזיכרון הקולקטיבי של היהודים יוצאי כורדיסטן, כולם נקודות יישוב שהתקיימו בהן קהילות יהודיות, ועתה נותרו ריקות מכל זכר יהודי.

ביקוריו הניבו לו מפגשים מדהימים – עם מנהיגי העם הכורדי ועם פשוטי העם. ובין לבין נקרתה על דרכו אשה אחת יהודיה שנותרה לבדה בעיירה נידחת, שריד אחרון של קהילה יהודית שעזבה לארץ ישראל. במבצע מהיר ובתיאום עם משרדי ממשלה הצליח להוציאה משם ולהעלותה לישראל.