עד אמצע המאה ה-20 לא דיברו בקול רם ובפירוט מדוייק על יחסים בין גבר לאשה.

לפני קום המדינה, וגם בשנותיה הראשונות, התנהל שיח במסגרת מה שנקרא: "בינו לבינה" - נתנו קצת טיפים, רמזו, קרצו, התלוצצו במבוכה, וכתבו בלשון נמלצת.

אף אדם הגון לא העז להוציא מהפה מילים לא יפות שחיללו את הערכים המקודשים למשפחה. העיתונות היומית שנכנסה אל הנישה, פרסמה מדורים "לבית ולמשפחה" שעסקו במתן עצות לאשה איך עליה להישאר מוערכת עם שלל תכונותיה הידועות: רעיה נאמנה, אמא למופת, בשלנית סוג אלף אלף.

כולם שמרו נגיעה.

הקירבה בין גברים ונשים לא היתה זמינה. לא היו צ'טים ופורומים, לא פייסבוק ולא אתרי היכרויות, לא מועדונים ולא בארים, לא גלולות למניעת הריון ולא פוסטינור. גם כשהחלו, בשנות ה-50 "הריקודים הסלוניים", היתה קירבה גופנית מוגבלת, כזו שהובילה את הזוג הרוקד אל מחוץ לרחבת הריקודים ואולי לקיים שיחה רומנטית, ואם היה להם ניצוץ בעיניים אולי גם הרחיקו לכת קצת יותר.

 

בימים ההם הגבר לבש מכנסיים והאשה – חצאית או שמלה. גם מי שלבשה מכנסיים בעבודה, החזיקה בארון את השמלה או החצאית אותן לבשה בפגישה עם הגבר, פגישה אשר יעדה רציני למטרת זוגיות, ו"בלי משחקים".

בחורה טובה לא העזה להתחיל עם בחור. היא יכלה "לעשות לו עיניים" או לחפש אותו במדור שידוכים, ולקוות שייצא לה זיווג חייה. משימת הגברים היתה, כמו מאז ומעולם, משימת הציד. הוא התחיל איתה, הוא כבש את ליבה, הוא נשא אותה לו לאשה.

כדי "להתחיל עם בחורה" היה צריך אומץ לב וקצת אגו וחוצפה. היו כאלה שהתברכו בעודף התכונות האלה ורדפו אחרי כל שמלה שפגשו. בעיקר אחרי השמלה, לא משנה מי לובש אותה.

חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, כינה אחד כזה: "רועה שמלות", אבל הכינוי שתפש את העין והאוזן והשתרש בספרות ובדיבור היה: רודף שמלות.

זה היה כינוי גנאי ותמרור אזהרה לכל אשה הגונה שלא תעז להתפתות לגבר הזה, שהיום יהיה איתה ומחר - עם מישהי אחרת.

לא תמיד זה עזר, כי רודף השמלות הפעיל, מלבד קסם אישי, גם ידיים שנשלחו אל מה שיש מתחת לשמלה. בימים ההם לא התעסקו יותר מדי בענייני מגדר והטרדה מינית, ורודפי השמלות לא חששו לרדוף אחרי תאוותם בלי לחוש מגבלות, גם אם היו נשואים או מבוגרים פאתטיים שניסו את מזלם על נשים צעירות.

​

היה בשכונה שלנו אחד, שישב בחברת בני משפחתו, ולפתע שכח משהו והתחיל לחפש בכל הבית. אשתו אמרה בקול רם, את מה שכולם ידעו: אם היה לזה חצאית הוא היה מוצא את זה מיד.

​

היוצאת מהכלל, היתה "האשה עם המכנסיים בבית" - אשה חזקה ושתלטנית, שניהלה את הבית, כמו גם את הגבר שלה הכנוע והצייתן שלא העז לעשות דבר בלי לשאול אותה. היא זכתה להערכה בקרב נשים, ולזלזול של גברים שאמרו עליה כי היא לובשת את המכנסיים בבית.