זכויות היוצרים על התואר לא מוענקים לד"ז ולא לעיתון.

הם ייבאו את הרעיון מארצות הברית. שם התפרסם באותה שנה ספר שנקרא: "האמריקני המכוער". מחברי הספר שולחים חיצי ביקורת לעבר עובדי שירות החוץ האמריקאי, ומספרים על דיפלומטים ופקידים יהירים ושחצנים ולא תרבותיים, שלא מתערבבים עם "הילידים" המקומיים בארצות שבהם הם משרתים. הספר, רב מכר, עורר הדים והיה לשיחת היום בארצות הברית ובעולם כולו. גם בישראל – הספר תורגם לעברית, ונמכר היטב בחנויות. עיתון "מעריב" הביא את תוכנו לידיעת קוראיו, ובמשך שבועות אחדים פרסם קטעים נבחרים ממנו, בהמשכים.

עיתון "הצפה" רכב על הגל הלשוני, ומצא מכוערים גם אצלנו. הוא הצביע עליהם בצנעה, במדור שכולו אנקדוטות באחד העמודים הפנימיים של העיתון. ספק אם מישהו בכלל שם לב לכך. וגם אם כן, סוף סוף מדובר בעיתון נישתי לגמרי, שמיועד לקוראים המשתייכים לקהילה הדתית לאומית.

אבל,

שנתיים לאחר מכן, ב-18 באוגוסט 1961, שוב חזר העיתון להתעסק בישראלי המכוער, ושוב היו אלה תיירים בקפריסין. הפעם זו היתה כתבה גדולה ובולטת במיקומה, ובתיאור מפורט של המעללים, והנזק שנגרם לשמה הטוב של מדינתם.

עוד שנה וחצי, וכאילו התואר לא חדר מספיק לתודעה, וכאילו נחוץ מאד להצביע על הישראלי המכוער ולצלוב אותו לעיני הקוראים – הוא מככב שוב בעיתון "הצפה". הפעם הוא תייר בפולין, והוא נמנה על קבוצות תיירים שגורמים מבוכה לאחיהם הישראלים בעליה למטוס, במלון, בשווקים הפולנים ובאתרי התיור (הצפה 31.5.1963).

ההתעקשות של העיתון, והנחישות שלו לדבוק בתואר המוענק על ידם מדי שנה - עשו את שלהם, והביטוי החל לתפוס תאוצה גם בעיתונים אחרים, שמצאו ישראלים מכוערים בפינות העולם השונות וגם בישראל.  

ומכאן ואילך, הביטוי נקלט היטב בשיח התקשורתי.

ככל שגדל מספר הישראלים היוצאים לחו"ל וככל שהתרבו אמצעי התקשורת ונוספו ערוצי רדיו וטלוויזיה ואינטרנט – נוצרו עוד ועוד מפגשים בין הישראלי המכוער לבין המדיה התורנית שכותבת עליו, מצלמת אותו, מקליטה אותו, ומדווחת עליו לצופים, לקוראים ולמאזינים. וכולם עושים שימוש בביטוי שהתקבע בשיח הציבורי.
עכשיו יכולים לדעת מי המקור הראשון שהביא אותו לתודעה – עיתון הצפה, שבינתיים חדל להתקיים ונבלע בתוך עיתון אחר של הציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון".