באים לידי ביטוי
ביטויים שהיו החיים עצמם
חתיכות היסטוריה
הישראלי המכוער שעשה היסטוריה
"הישראלי המכוער" הראשון היה תייר שנסע לקפריסין.
הוא הגיע לאחת מערי הנופש באי הקטן. הרעיש, צעק, התמקח על מחירים בחנויות, לא רצה לשלם טיפים לסבלים ולנותני שירות...בקיצור, עשה לנו בושות. הוא לא היה לבד. היו שם עוד כמה שבאו בזוגות או בחבורות, וגם לפניהם וגם אחריהם באו ישראלים כאלה - קולניים, רעשנים, חוצפנים שחושבים שמותר להם לעשות מה שבראש שלהם, עד שהם הצליחו להימאס על המקומיים.
אבל הוא הראשון בהיסטוריה התקשורתית שזכה לתואר המפוקפק שמעיד על כיעור תרבותי.
זה קרה בקיץ שנת 1959.
עשר שנים אחרי שמדינת ישראל קמה.
תושביה כבר השתחררו מהעול של משטר ה"צנע", הכלכלה התייצבה, המעברות חוסלו, המסחר פרח, ונקשרו קשרים בין המדינה הצעירה לבין מדינות העולם החופשי. במדינות אלה הביטו בהערצה ובהשתאות על העם היהודי שהצליח לשקם את עצמו מחדש, במהירות, אחרי שחווה שואה ורצח עם.
מנהיגים חלקו מחמאות לציבור הישראלי ולמתווי דרכו, אנשי עסקים בדקו אפשרויות השקעה, אנשי ציבור ומובילי תרבות באו לחזות במו עיניהם בפלא הישראלי, והתקשורת העולמית סיקרה את המתרחש כאן, באהדה - סיפרה על הקיבוץ והמושב, העלתה על נס את דמותו של ה"צבר" הישראלי, את עוז רוחו, ואת ישירותו.
גם התקשורת המקומית, שלנו, השתתפה ביצירת המיתוס על הישראלי – היהודי החדש.
זו היתה תקשורת שכולה עיתונים מודפסים על נייר ועוד ערוץ רדיו אחד - כולם מגויסים לטיפוח הגאווה הלאומית ושמירה על שמה הטוב של מדינת ישראל. ביקורת, אם נכתבה, השתדלה מאד להיות מאופקת. לא להיות נשכנית או פוגעת אלא ביקורת בונה, במילים עדינות ומנומסות.
ואז,
אחרי שהסתיימו חגיגות העשור ונמנו כל הישגי המדינה הצעירה, וגאו הרגשות הפטריוטיים - העז עיתון אחד, שנקרא: הַצֹּפֶה, לחשוף את מעלליהם של התיירים הישראלים באי השכן.
"הַצֹּפֶה", היה עיתון מפלגתי די נידח על מפת התקשורת המקומית, ויצא לאור בחסות המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל – האמא של הציונות הדתית) מפלגה שמנהיגיה היו שותפים מלאים למפעל הציוני שהזקיף את קומת היהודי החדש, והעיתון נתן לכך ביטוי בולט.
ופתאום, כאילו משום מקום, מגיח עיתונאי שמזדהה בראשי תיבות – ד"ז – וכותב בו קטע ביקורתי חריג על הישראלי שעושה לנו בושות, ואף הכתיר את גיבורו האלמוני בתואר "הישראלי המכוער".
ממש ככה.
במילים לא כל כך מנומסות. כמו שאף אחד לא העז, קודם לכן.
זכויות היוצרים על התואר לא הוענקו לד"ז ולא לעיתון.
הם לא המציאו את הביטוי.
הם ייבאו את הרעיון מארצות הברית. שם התפרסם באותה שנה ספר שנקרא: "האמריקני המכוער". מחברי הספר שולחים חיצי ביקורת לעבר עובדי שירות החוץ האמריקאי, ומספרים על דיפלומטים ופקידים יהירים ושחצנים ולא תרבותיים, שלא מתערבבים עם "הילידים" המקומיים בארצות שבהם הם משרתים.
הספר, שהיה רב מֶכֶר, עורר הדים והיה לשיחת היום בארצות הברית ובעולם כולו.
גם בישראל – הספר תורגם לעברית, ונמכר היטב בחנויות. הפופולאריות שלו עלתה כשעיתון "מעריב" הביא את תוכנו לידיעת קוראיו, ובמשך שבועות אחדים פרסם קטעים נבחרים ממנו, בהמשכים.
עיתון "הצפה" רכב על הגל הלשוני, ומצא מכוערים גם אצלנו.
הוא הצביע עליהם בצינעה, במקום לא בולט - מדור שכולו אנקדוטות קצרות באחד העמודים הפנימיים של העיתון. ספק אם רוב הקוראים בכלל שמו לב לכך. וגם אם כן, סוף סוף מדובר בקוראים של עיתון נישתי לגמרי, קוראים המשתייכים לקהילה הדתית לאומית (שנקראת כיום: ציונות דתית).
אבל,
שנתיים לאחר מכן, ב-18 באוגוסט 1961, שוב חזר העיתון להתעסק בישראלי המכוער, ושוב היו אלה תיירים בקפריסין. הפעם, בכתבה גדולה ובולטת במיקומה, בתיאור מפורט של המעללים, והנזק שנגרם לשמה הטוב של מדינתם.
עוד שנה וחצי עברה, וכאילו התואר לא חדר מספיק לתודעה, וכאילו נחוץ מאד להצביע על הישראלי המכוער בהתנהגותו ולצלוב אותו לעיני הקוראים – הוא שוב מככב בעיתון "הצפה". הפעם הוא תייר בפולין, נמנה על קבוצות תיירים שגורמים מבוכה לאחיהם הישראלים בעליה למטוס, במלון, בשווקים הפולנים ובאתרי התיור (הצפה 31.5.1963).
ההתעקשות של העיתון, והנחישות שלו לדבוק בתואר המוענק על ידם מדי שנה - עשו את שלהם, והביטוי החל לתפוס תאוצה גם בעיתונים אחרים, שמצאו ישראלים מכוערים בפינות העולם השונות וגם בישראל.
ומכאן ואילך, הביטוי נקלט היטב בשיח התקשורתי.
ככל שגדל מספר הישראלים היוצאים לחו"ל וככל שהתרבו אמצעי התקשורת ונוספו ערוצי רדיו וטלוויזיה ואינטרנט – נוצרו עוד ועוד מפגשים בין הישראלי המכוער בהתנהגותו לבין המדיה התורנית שכותבת עליו, מצלמת אותו, מקליטה אותו, ומדווחת עליו לצופים, לקוראים ולמאזינים. וכולם עושים שימוש בביטוי שהתקבע בשיח הציבורי.
עכשיו הם יכולים גם לדעת מי המקור הראשון שהביא אותו לתודעה – עיתון "הַצֹּפֶה", עיתון שכבר חדל להתקיים ונבלע בתוך עיתון אחר של הציונות הדתית, העיתון "מקור ראשון".
עוד על מושגים מהעבר ואיך באו לידי ביטוי בחיים - בשרשרת הקישורים הבאה.
קליק ויש לך מושג: