תמה תקופה בחיינו. המראה המגולח של גברים הולך ונעלם, ואת מקומו תופס המראה הלא-מגולח. זה קורה איפושהו בסביבות 2020. המראה הלא מגולח מציג את הפנים של הגבר עם צמחיה טבעית של שיער קצר מאד בלְחָיָיִם - לא זקן מסודר, אלא פריסה רחבה של זיפי זקן צומחים בתפזורת מלֶחִי ימין עד לֶחִי שמאל, ומהאוזניים ועד הסנטר, בואכה הצווָאר. במונחים של " מכונת תספורת " (זו שמסדרת את הקיצוץ המתאים), מדובר בשיער-לחיים שאורכו בין 3 מילימטר לסנטימטר אחד. הכל לפי בחירת הגבר. ישנם גם גברים שמטפחים זקן ממש - עבה יותר, גזור ומטופח, וביניהם כאלה עם זקן תיש , זקן צרפתי , או כאלה שמקפידים לא לחרוג מהזקנים השמרנים של פעם, שהיו גזורים בקפדנות ומטופחים מאוזן לאוזן. אצל צעירי הדור זה כבר מזמן לא עניין של אופנה אלא מראה תקני בכל מגזר – לא רק אצל דתיים. ככה נראים גברים. נקודה. לא חייבים להגיע לפגישה עם לחיים מגולחות. חסל סדר העמידה הכפייתית כל בוקר מול המראה. תודה לאל. נפרדים מה"אפטר שייב" ויותר לא צריך לשלם 50 ש"ח עבור סכיני גילוח של ג'ילט באריזה משולשת. מדובר במהפך תודעתי - שינוי דרמטי ב"נורמות המקובלות" בתרבות המערבית. במאה ה-20, הנורמה המקובלת במדינות המערב היתה ברורה: גבר גילח את זקנו מדי יום או יומיים, בטקס קבוע שהתקיים במקלחת, עם סכין גילוח וקצף או עם מכונת גילוח. במהלך השנים נוספף לערכת הגילוח גם בושם "אפטר שייב" שהיו מטפטפים קלות על כף היד ומרביצים בו על הלחי. גבר שיצא מהבית לעבודה במצב שאינו מגולח נחשב מוזנח, לא אסתטי, לא רציני. הבוס היה יכול להעיר לו, גברים זלזלו בו, נשים שמרו ממנו מרחק. אפשר היה לא להתגלח, רק בתנאי שהגבר מגדל זקן באופן הצהרתי. וגם את הזקן היה חובה לטפח בסידור מתאים וגזירה מדוקדקת. הפטור החברתי היחידי היה שמור למי שמגדל זקן מטעמים דתיים - אלה הניחו לזקן לצמוח בלי טיפוח וסידור. לא עוד. הנורמה השתנתה ואין יותר חובת גילוח. גברים משאירים את הזיפים על לחיים, וזה לא גורע ממעמדם. להיפך: סקרים שמתפרסמים מפעם לפעם מגלים כי אצל נשים צעירות זה אפילו נחשב סקסי. וזה זולג מלמטה למעלה, אל המנהיגים, אל המנהלים הבכירים, אל הסלבריטאים. פעם, כשראש הממשלה מנחם בגין רצה לזלזל ב יאסר ערפאת , הוא כינה אותו "איש עם שערות על הפנים", בהבעה מאוסה של בוז. בעיני בגין הג'נטלמן, איש ההדר הפולני, זו היתה העלבה עוצמתית. עלבון צורב שיכול להטיח באויבם המר של הישראלים. ארבעים שנה עברו מאז, וההיסטוריה מתהפכת מעל קברו, ורושמת פרק חדש בחזות האנושית. לא רק הגבר מהרחוב הולך עם שערות על הפנים. גם אנשי ציבור, מכל הגילים ומכל המגזרים, מנשקים את האופנה החדשה בלחייהם. הם נפטרים מהסכין או מכונת הגילוח, ומניחים לזיפים לצמוח בתפזורת, בלי הכוונה ובלי טיפוח. ראש ממשלה לשעבר, שרים וחברי כנסת בהווה, זמרים ומגישי תוכניות בטלוויזיה, סלבריטאים ו"אושיות חברתיות", ואפילו האזרח מספר 1, כבוד נשיא המדינה מר יצחק בוז'י הרצוג , כולם כבר מעודכנים ומתהדרים ב"לוק" החדש: זיפים של זקן על הלחיים. יאסר ערפאת "האיש עם השערות על הפנים" המקורי נשיא מדינת ישראל, יצחק בוז'י הרצוג עם שערות על הפנים לא רק אצלנו. גם בעולם הגדול, המראה הגברי החדש תופס תאוצה בקרב המנהיגים. הנה למשל ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, ולודומיר זלנסקי והמלך עבדאללה השני. ראש ממשלת אוקראינה זלנסקי מלך ירדן, עבדאללה, ראש ממשלת קנדה, טרודו ואם ככה זה נראה בארץ ובעולם, אין ברירה אלא לזנוח את הנורמות הישנות ולהתיישר לפי הנורמות החדשות. בעולם הישן, גברים הלכו עם עט פארקר שמהודק לכיס השמאלי בחולצה, והמכנסיים מגוהצות עם פס גיהוץ בולט לאורכן, לבשו חולצה עם צווארון מעומלן, מטפחת בכיסים, יומן "סבן סטאר" וארנק צמוד עם תעודת זהות ופנקס קופת חולים. אנשי עסקים הלכו עם "תיק ג'יימס-בונד" ובתוכו יומן "סבן סטאר". כל זה נגמר. גם הגילוח על בסיס יומיומי - עבר למדפי הנוסטלגיה. אז זהו. קבלו גם את כותב הבלוג הזה, גבר שמתיישר עם הנורמות, ומעתה גם הוא איש עם שערות על הפנים.

איזה כיף לבריטים. אחרי תקופת יובש ארוכה של טמפרטורות רגילות לעונה, הגיע גל חום, ו...סוף סוף הם יכולים לדבר שוב על מזג האוויר. ממש כמו הסטריאוטיפ שהודבק להם. ואיזה כיף לאמצעי התקשורת הישראלים שיכולים להצטרף לחדשות המרעננות על גל החום הנוראי שיש באי הבריטי, ולנוח לרגע מהפשיעה המשתוללת, יוקר המחייה והבחירות המתקרבות וכל הצרות המקומיות שצצות מדי יום. אלה הימים הגדולים באמת של החזאים הנקראים אל הדגל, ושל מומחי האקלים שמסבירים את התופעות על רקע משבר האקלים, ושל נביאי הזעם הרואים את קיצו של כדור הארץ. כולם מספרים בהתלהבות על השיאים החדשים של החום, כאילו הביטו על תופעת טבע חדשה. כאילו לא היו דברים מעולם, והבריטים נתקלים לראשונה בגל חום. רק מי שאוהב, כמוני, לחטט בארכיונים יכול להביט ממרום גילי על הכותרות המפוצצות, ולומר לעצמי: נו...טוב...היו דברים מעולם. שום דבר לא חדש, והחדשות הן בעצם ישנות מאד. בכל עשור יש גלי חום כבדים באירופה, וכל גל נושא מזכרת בארכיון העיתונות שבו אני אוהב לחטט, כי זו הספרות המקצועית שלי. וכל גל חום כזה הוא אייטם מדובר באמצעי התקשורת - קודם כל אצל הבריטים והאירופאים, ואחר כך אצלנו. לפני 32 שנה שהה יהונתן גפן בלונדון, ושיגר משם כתבות לעיתון מעריב. בדרך כלל כתבות צבע בהן סיפר על ענייני היום יום, ועל מה שעיניו רואות בעיר הבירה של הבריטים. בטור השבועי שלו ב-17 באוגוסט 1990 סיפר על גל חום נוראי הפוקד את הממלכה. על היום ההיסטורי בו נרשם שיא של 110 מעלות פרנהייט, שזה יותר מ-40 מעלות צלזיוס. הוא סיפר על הביג בן שהפסיק לעבוד מרוב חום, ועל אנשים שמחפשים מקום עם אייר קונדישן, ועוד ועוד סיפורים צבעוניים במלוא כשרונו של הסופר והמשורר הדגול, אבא של אביב גפן . הכתבה במלואה מצורפת בהמשך. יחד איתה מצורפות עוד כמה כתבות, לדוגמא, שפורסמו בעיתונים ב-100 השנים האחרונות, מהן אפשר ללמוד שגלי חום באירופה הם אולי הקלישאה הכי נפוצה אחרי הקלישאה על יבשת קרה ואנשים קרים. ב-1911, וב-1932 כבר היו גלי חום כבדים. אחר כך בשנות ה-50 ובשנות ה-60 וה-70. לכל עשור היו גלי חום אירופאיים משלו. לא אחד ולא שניים. עשרות גלי חום קשים מנשוא לבריטים, וקלים לדיווח באמצעי התקשורת. לא רק בממלכה הבריטית. ב-1949 נמדדו 37 מעלות בליסבון שבפורטוגל, ב-1957 נמדדו 42 מעלות באוסטריה, ב-1968 נמדדו 48 מעלות בברצלונה, וב-1976 שיחקו טניס בווימבלדון שבלונדון בחום של 41 מעלות. גלי החום האלה גרמו לאבידות בנפש, לשריפות יערות, ולהברחת התושבים אל מקורות מים. ממש כמו שאנחנו שומעים היום בחדשות של חודש יולי 2022. בקיצור, הכותרות של היום הן הכותרות של אתמול, והן אולי חדשות לצעירים אבל ישנות למבוגרים ולכל מי שאוהב לחטט כמוני בארכיון העיתונות. הכתבה של יהונתן גפן בעיתון מעריב 17 באוגוסט 1990 וזה גל חום אירופאי ב-1957 דיווח של עיתון למרחב 9 ביולי וזה כבר מעיתון חרות ב-28 ביוני 1961 וזה מעיתון דבר ב-22 באוגוסט 1932

הנה סיפור אמיתי, מהחיים. האירוע הזה מובא בספר: " שישים שנות מושב – סיפורו של כרם מהר"ל ", שכתבתי ב-2010, לכבוד חגיגות יום הולדת למושב שמלאו שישים שנה להקמתו. הזמן : שלהי שנות ה-70. שנות הדעיכה של ההתיישבות העובדת . שנים שבהן חוו נטישה המונית של מתיישבים בקיבוצים ובמושבים. שנים בהן היה קשה לשכנע ישראלי ממוצע להיות מושבניק. הישראלים העדיפו להתגורר בעיר, לשחק בבורסה הגואה ולהרוויח כסף נזיל שיאפשר להם לרכוש מכונית סובארו זולה מיפן או טלוויזיה צבעונית שחילק שר האוצר יורם ארידור. אף אחד לא רצה להיות חקלאי, לחלוב פרות או לעבד אדמה. המקום : אולם בית התרבות של מושב כרם מהר"ל, במועצה האזורית חוף הכרמל. התפאורה : אסיפת חברים. שגרתית. המושבניקים מתכנסים לדון בענייני יום יום מהסוג של: מצב הפלחה, רכישה מרוכזת של טרקטורים, הסכמים שנתיים עם תנובה על מחיר החלב, שיפוץ המשרד של הוועד, אישור קבלת חברים חדשים לאגודה השיתופית, וכיוצ"ב. אחד הסעיפים שעלו לדיון באסיפה: מועמדות של בני זוג צעירים כבני שלושים, שרוצים להתקבל למושב. קוראים להם בלהה (ביבה) ו עמי איילון . היא – עובדת סוציאלית מקיבוץ מרחביה. הוא – אלוף משנה, מפקד הקומנדו הימי, מקיבוץ מעגן. עמי איילון, הגיע לאולם, התיישב על כיסא בפינה וחיכה בסבלנות ובדריכות לסיום הדיונים בכל הסעיפים שעל סדר היום המושבי, עד שיגיע תורו. הוא ואשתו רכשו זה מכבר נחלה במושב, והגיע העת לקבל את הסכמת החברים, כפי שמקובל. בשעת לילה מאוחרת, קרוב לחצות, הגיעו סוף סוף לסעיף הדן במועמדותם של בני הזוג. רוב החברים היו נגד קבלתם. הדעה הכללית היתה: עמי איילון שרת אז כקצין בשרות סדיר, וספק אם יוכל להיות חקלאי, כפי שהם מצפים מחבר מושב בשנות ה-80, שרוכש נחלה חקלאית. לא עזרה לעמי העובדה שהיה מעוטר בעיטור הגבוה ביותר שניתן לחייל בצה"ל – "גיבור ישראל" – על מבצע נועז בו השתתף. גם היחידה המהוללת עליה פיקד, לא נרשמה לזכותו. ניסיונה רב השנים של ביבה, ברפת של קיבוץ מרחביה – אף היא לא סייעה לבני הזוג איילון. רק בחצות הלילה, לאחר ויכוח סוער, ובלחץ המזכיר, הסכימו החברים לתת צ'אנס לבני הזוג, שרכשו בכסף מלא את נחלתם, והסכימו לאשר את בקשתם להצטרף כחברים, תוך כדי התחייבות שיעמדו בקריטריונים של המושב. כדי למלא את חובתם, יצאה ביבה איילון לעבד את השדות של נחלתם, ועמי תרם לחקלאות המשפחתית בימים בהם הגיע לחופשה משירותו למען העם. גם כשהתמנה להיות אלוף בצה"ל, ראש השב"כ, ושר בממשלת ישראל. עד היום, עמי איילון חבר מהשורה באגודה השיתופית של מושב כרם מהר"ל, הוא משתתף באסיפות החברים ולפעמים דעתו מתקבלת ולפעמים לא, והוא מקבל בהכנעה את החלטת הרוב. 1980 - עמי איילון, גיבור ישראל, אשתו ביבה וילדיהם, עם קבלתם כחברים במושב לקריאת הספר על מושב כרם מהר"ל לחצו על הקישור: כרם מהר"ל - שישים שנות מושב

נוסטלגיה היא תופעה מתעתעת. מי שקורא או שומע זיכרונות נוסטלגיים צריך לקחת אותם בערבון מוגבל מאד. כי לא תמיד יש קשר בין המסופר לעובדות ההיסטוריות. מתערבבות בהם יחד - מציאות שהיתה עם מציאות שנראתה. והכל תלוי בפוזיציה של המספר או המספרת, אם הם רוצים לייפות את המציאות או לכער אותה. חשוב לומר: לא תמיד מדובר בבדיות. רוב האנשים, בין אם ירצו ובין אם לא, משועבדים לזיכרונות הקולקטיביים, אלו "זיכרונות מעוצבים" שנוגסים בחוויה המקורית ומשנים אותה. לפעמים החוויה אמיתית אבל חשוב לשמוע את הנסיבות והרקע, כי בלי להבין אותם אי אפשר להבין את הדיוק של הזיכרון. למשל: כשמישהו מספר על הוריו שהתגוררו בדירת 2 חדרים במרכז העיר, ומוסיף כמה היתה עלובה ואי אפשר היה לעשות בה כלום והחיים היו קשים וכו' – הוא לא נותן את התמונה המלאה. הוא לא מספר, למשל, כי דירת שני חדרים בלב העיר, בשנות החמישים, היתה דירה סטנדרטית. וכשמישהו אחר נזכר איך "כל החבר'ה יצאו לבלות כל ערב על הברזלים בקרן הרחוב" הוא שוכח לספר כי רוב ההורים לא הסכימו שילדיהם ישבו "על הברזלים" יחד עם כל ה"פּוּשטָקִים" (המונח המקביל ל"ערסים" בימינו). החבר'ה על הברזלים - התכנסות של צעירים בקרנות הרחוב בערים הגדולות. מי שהגיע לשם, בא לבלות עוד ערב משועמם, לפגוש חב'רה הזיכרון הקולקטיבי משתלט על הנוסטלגיה. הוא משפץ לישראלים את הנרטיב ויוצר מציאות אחידה, שכביכול היתה אבל אינה אלא מציאות חלופית. שמעתם על "מסיבות סלוניות" ? אלה שראו בסרטי אסקימו לימון, כשהחבר'ה התכנסו בדירה ורקדו לצלילי רוק אנד רול שהתנגן בתקליטים על פטיפון. "התופעה שכבשה את לב בני הנוער". אז באמת היו כמה כאלה. פה ושם, בעיקר בתל אביב וחיפה ואולי קצת בירושלים. וכתבו עליהם בעיתון, ובגללם אמרו על הנוער שהוא מושחת. אבל זו לא היתה "תופעה רווחת", בטח לא בממדים ארציים, וזה לא היה על בסיס יום יומי ולא על בסיס שבועי, מקסימום חודשי. והשתתפו בהם כמה אלפים מתוך מאות אלפי בני נוער וצעירים בגילאי צבא פלוס – תושבי ישראל הצעירים מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ או מעיירת הפיתוח. מי שנזכר בהם בגעגוע, ספק אם היה ביותר ממסיבה אחת כזאת. אולי שתיים, אבל זה תמיד נחמד לשאת עיניים לשמים ולספר בגעגועים "איך היינו הולכים למסיבות האלה". ואגב, גם המתחרים הגדולים של המסיבות הסלוניות – "תנועות הנוער", לא משכו אליהם יותר מאחוז קטן של בני נוער. בשנת 1960, למשל רק אחד מכל ארבעה נערים בכיתות ו'-יב' השתייך לתנועת נוער כלשהי, ומתוך אלה אחוז עוד יותר קטן, היה פעיל ממש באופן קבוע. מסיבות סלוניות - תופעת שוליים שזכתה לפרסום ללא פרופורציות הנוסטלגיה טוענת שתוכניות הערוץ הראשון בטלוויזיה, זכו ל-100 אחוז רייטינג. אבל היא לא מדייקת לגמרי. הטלוויזיה נכנס כמעט לכל בית רק בתחילת שנות ה-80. עד אז הסטטיסטיקה הראתה זחילה קבועה באחוזי המשפחות שמחזיקים מקלט טלוויזיה אחד – מ-40% בתחילת עשור שנות השבעים, ל-80% בתחילת שנות השמונים. ה"סקרים" שפרסמה רשות השידור, נתנו רייטינג גבוה לתוכניות כמו "מבט לחדשות" או "כלבוטק", אבל היו אלה סקרים "מטעם", שנועדו להשיג מטרות אחרות. אחוזי הצפייה שפורסמו בעיתונות היומית התייחסו לאלה שהיה להם טלוויזיה והדליקו אותה בשעה היעודה. מי שלא יכול היה להיצמד לטלוויזיה כל ערב ובכל שעה – פשוט לא צפה. והיו רבים כאלה – עובדי משמרות ערב, חיילים בצבא, בליינים, ערבים, סטודנטים, ועוד. קבוצות שלמות באוכלוסייה הישראלית, כמו חרדים למשל, לא החזיקו בכלל את "המכשיר הטמא". בעידן ההוא לא יכלו להקליט תוכנית או לצפות בה בשעה מאוחרת יותר. אם פספסת תוכנית מסוימת, לא היה לך סיכוי לראות אותה שוב. "הארץ היתה קטנה וכולם הכירו את כולם" ? לא ממש. הכירו מקסימום את אלה מהשכונה. אלה שפגשו במכולת או בחנות הירקות. השכנים בבניין - לא כולם הכירו את כולם. לא תמיד אמרו שלום במדרגות. ממש כמו היום. מתגעגעים לתמימות של פעם ? שום דבר לא היה תמים. החנווני מהמכולת רצה להרוויח עוד כמה גרושים והקפיץ מחירים, ומוכר הבגדים אמר לגברת "שהשמלה מתאימה לה" גם כשהיא לא כל כך. היו סכסוכי שכנים, ותאונות דרכים, וראש העיר סידר עבודה לאחיין שלו וקיבל שוחד מהקבלנים, עצים נכרתו ושטחי טבע הצטמצמו לטובת בנייה חדשה, המורים שבתו אחת לכמה שנים, וחבר הכנסת עבר ממפלגה למפלגה, השר הבכיר נאף עם אשה נשואה, ובתי הסוהר היו מלאים, ממש כמו היום. הכל היה אותו דבר רק התפאורה השתנתה. שיא הקידמה היה מכשיר טלפון עם חוגה, שחולל פלאים, כמו היום הסמארטפון. ומי שהיה לו עט פארקר התהדר בו כמו שמתהדרים היום בגאדג'טים. נסעו לבית הבראה לחופש עם הילדים כמו שהיום נוסעים לחו"ל. שלחו גלויות למצעד הפזמונים כמו שהיום מקליקים על סרטון ביו-טיוב, צחקו מהמערכונים של הגשש או הלהקות הצבאיות כמו שהיום צוחקים מהסטנדאפיסטים. וכמובן...הלכו לשירותים לעשות פיפי, הסתפרו במספרה, אכלו גלידה או סנדוויץ'. עמדו בתור לפלאפל ואכלו את המנה כשהטחינה נוזלת על הבגדים. ממש כמו היום. לא מזמן שמעתי מישהו שאומר כי בשנותיה הראשונות של המדינה, לא היה זמן לנוסטלגיה. כולם עבדו קשה, והתמודדו עם בעיות קיום של מהגרים במדינה חדשה שזה עתה קמה. טוב...נו... גם זו הגזמה. היתה נוסטלגיה, אבל אז קראו לזה "צ'יזבאטים", וסיפרו אותם מסביב למדורה. דן בן אמוץ וחיים חפר עשו מזה קריירה בשנות ה-50. הם הוציאו לאור ספר מיתולוגי ובו ליקטו הרבה מאד צ'יזבאטים מהווי הפלמ"ח וההגנה. רק מה ? הם ידעו בדיוק מה הם מספרים, ובגלל זה הספר נקרא: "ילקוט הכזבים".

לפני שבוע חגג העולם את היום הבינלאומי ללא עישון מה עשה הפָּייפֶּר ביום הזה ? הסתגר עם מקטרת בחדר העבודה וכתב פוסט בבלוג שלו עוד " יום בינלאומי ללא עישון " נגמר. תם המצור. הפָּייפֶּר יכול להוציא את הראש מבעד לחלון, לשלוף את המקטרת מהפה, ולנשוף זרמי עשן בשלל צורות וכמה שבא לו. כמדי שנה ב-31 במאי, הוא משתבלל ומניח לחובבי הבריאות לחגוג את היום הקבוע שלהם בליווי מסע יחסי ציבור תקשורתי. הפייפר לא משתתף בהילולה השנתית אבל מכבד את הסביבה ולא עושה דווקא. כזה הוא מטבעו: כשיש סערה הוא נותן לרוחות להשתולל, לכלבים לנבוח, להמונים לשאוג, למטיפים לזעוק. גם ביום הזה הוא מסתגר בחדרו ומניח לעשן הפרטי שלו להתפזר סביב עצמו. הפייפר חבר במועדון מצומצם של מעשני מקטרת - פָּייפִּ בעברית לא מדוברת. זהו מועדון של אחווה. כזה שעובר מלב אל לב, כי מועדון רציני של פייפרים - אין בישראל, רק כמה מאות חברים קבועים בקבוצת פייסבוק או קומץ פריקים שמתכנסים פה ושם בקבוצות קטנות או כאלה שרשומים במועדונים פעילים בחו"ל. לכבודו, כלומר לכבודי, ולכבוד קומץ הפייפרים שנותרו בעולם, הנה כמה מילים על הסקטור המצומצם הזה אליו משתייכים אנשים מכל השכבות החברתיות בלי הבדל גזע ודת. מין – דווקא כן. כי תכל'ס, זהו עיסוק גברי, ששומר על המועדון הסגור. בינתיים לפחות, עד אשר תגיע גם אליו הדרישה לפתוח את המועדון גם בלי הבדל מין, ואז נאלץ לקיים דיון בינלאומי האם לצרף גם נשים. גבירותי ורבותי: הפייפרים. ממשיכי המסורת העתיקה שלא נס ליחה, שומרי הגחלת הלוחשת בכל מקטרת - נחבאים מאחורי מסך עשן מיתולוגי, ויש להם סיבה טובה. זהו עניין פרטי של כל אחד מהם, בינו לבין עצמו. אחד מהם, התנדב לכתוב על עצמו בגוף שלישי, כדי לספר לעולם על הפולחן הממלא את ימיו ולילותיו. בכל יום מוצא הפייפר את שעת החסד בה הוא מתייחד עם מקטרתו. על שולחן העבודה שלו מונחת שרשרת של כָּנים עליהם יושבות כמה עשרות מקטרות. הוא מתיישב קרוב לשולחן, שולף מקטרת אחת מהערימה, מפטם אותה בפתיתי טבק ריחני, דוחס אותם פנימה אל תוך הגביע, מצית בזווית הנכונה, שואף אל פיו את העשן ומפיץ אותו בניחוח המעודן בין ארבע הקירות. ריאותיו מתחננות לקצת חומרי בעירה, אבל הוא זורק להם פירורי עשן ואת השאר - מקפיד להשאיר בחלל הפה, ולנשפן החוצה. מידי כמה דקות נכבית בעירת הטבק, והוא מצית שוב, משתעל כהלכה, ושב אל הניחוח הממכר, מעביר את קנה המקטרת מזווית הפה הימנית אל השמאלית, שואף ונושף בקצב מתאים, עד שאפר הניקוטין דומם ואין עוד מה לשאוף. אז הוא מניח את המקטרת על כנה, ולא יגע בה שוב במשך כמה ימים. מקטרת שביצעה את המשימה, חייבת לנוח ולהתייבש, ולפנות מקום לבאה בתור. הפייפר מכיר היטב כל מקטרת באוסף שלו, וזוכר בדיוק איפה קנה אותה, ומתי, ומהם כישוריה לספק לו את חמצן חייו – האם הגביע שלה מכיל כמות גדולה של טבק, כזו שתאפשר לו עישון רצוף של חצי שעה ויותר, או שיש לה גביע צר שיספיק לעישון מהיר של כמה דקות, רגע לפני שממהרים לפגישה או לארוחת ערב. יש מחיר להתמדה, והפייפר משלם. איכות העץ ממנו ייצרו את המקטרת, והעמל שהשקיעו בחיתוך ועיצוב, עושים את מחירה. מקטרת טובה ופשוטה, לשימוש יומיומי, עולה בין 300 ל-500 שקל. המשובחים יכולים להגיע למחיר של 1000 דולר ומעלה - תלוי באיכות העץ, בהשקעה בפיתוחים, בהוספת טבעות כסף, בעיקום הזרוע, בשיגעונות הפרטיים של המזמין, וכמו תמיד תלוי במילת הקסם: "מותג" - Savinelli האיטלקיה או Peterson האירית. יש מקטרות עם קנה מעוגל ויש עם קנה שטוח, יש ארוכות ויש קצרות, יש חלקות ויש מחוספסות, ויש מצועצעות ומעוטרות בפיתוחים – כל אחת ויתרונותיה, כל אחת וחסרונותיה. כאלה שמרחיקות את העשן מהעיניים וכאלה שמטיחות אותו הישר לפנים. כאלה שנוח להחזיקן ביד תוך כדי העישון, וכאלה שיושבות היטב בפה ומחזיקות מעמד בין השיניים הלוחצות אותן בעדינות. אחת לכמה שבועות, יקדיש הפייפר זמן ממושך לטיפול תקופתי: יחטא כל מקטרת בנוזל אלכוהולי כדי לגרש את החיידקים, יגרד בעדינות את שיירי הטבק שנדבקו לגביע המקטרת, יעביר מברשות-חוטר לגרף את הליחה שנצברה בקנה. המהדרים, יפרקו את הקנה מהגביע ויניחו להם להתאוורר. האסתטיקה מקשה על חייו של הפייפר, אבל הוא הרי נחוש ומיושב בדעתו. הוא נאבק מדי יום עם גרגרי ניקוטין ופיסות אפר שהרוח העיפה מהמקטרת ומהמאפרה, ופיזרה ברחבי חדר העבודה. הוא מצחצח את שיניו פעמיים ושלוש ביממה, מחליף בתדירות גבוהה את הבגדים שצברו עשן כבד. אחרי כל אלה, יש לו סיבה טובה לחוש כאחד האדם, מקובל על גברים ונשים. להישאר מאחורי מסך עשן בלי לחשוש מאימפוטנציה, בלי להרגיש שונה, בלי להתבלט יותר מדי. אם יש לך חבר פייפר, לא מומלץ לקנות לו במתנה מקטרת. מדובר בכלי אינטימי שמתחבר אל מאוויים ואל הרגלים, ונקשרים אליו בכל נימי הנפש. אם הפתעת אותו במקטרת לכבוד יום ההולדת, יש סיכוי סביר שהוא לא יתחבר אל השי. גם אם מדובר במקטרת שעלתה לך הרבה כסף, היא לא תעשה לו את זה, והוא עלול להניחה למנוחת עולמים במעמקי ארונו. מה שכן, אפשר לפנק אותו עם טבק. הטבק הוא חלק בלתי נפרד מעולמו של הפייפר. הסוגים מגוונים, ואין סוף לטעמים. יש טבק יבש ויש לח, יש בעלי ארומה חזקה או חלשה, יש בעלי טעם נלווה - דובדבנים, וניל, וויסקי. בסופו של דבר, הכל ענין של טעם אישי, וגם תלוי בחשבון הבנק של הפייפר. חפיסת טבק ממוצעת, מחירה נע בין 40-50 ₪. פייפר עם חשבון הוצאות פתוח, לא יקנה חפיסה רגילה אלא ילך ישר אל המדפים של 100 ₪ ומעלה. מי שאין לו משכורת חודשית של מנכ"ל חברה, אבל הוא אנין טעם טבקי, יפנק את עצמו עם טבק איכותי רק פעם ב... בשוטף, יסתפק בטבק שהוא אוהב, או שיגוון במיקס שהכין בעצמו מכמה סוגים. הפייפר האמיתי לא אוהב לעשן בציבור. אם ראית בפרהסיה איש ובפיו המקטרת, ראית שילוב של עישון ופוזה. ידועני המקטרת, סטייל אריה דרעי , אלה שאוהבים להצטלם עם פייפ בין השיניים, משקיעים את מיטב זמנם וכספם ב"מסביב" של העישון ולא בעישון עצמו. ספק אם יציתו את המקטרת, שהם מציגים לראווה, בהיותם לבד עם עצמם. מי שאוהב ליהנות מהחוויה ומקדיש לה את מיטב זמנו, לא מתחבר אל הפוזה. מקסימום הוא ישוויץ באוסף המקטרות שלו. וגם אז, יעדיף לספר על כך רק באוזני המבינים ואלה שיודעים להעריך. יספר להם על המקטרת שקנה בהזמנה אישית אצל בעל מקצוע הולנדי בכפר קטן, או המקטרת שבשבילה נסע למפעל אירי כי לא מצא דומה לה בשום מקום אחר בעולם. למרות התדמית, הפייפר, מעשן המקטרת האמיתי, אינו רק סופר או בלש בסגנון שרלוק הולמס. הוא יכול להיות איש מחשבים, נהג משאית, ספרן באוניברסיטה, מנהל סניף בנק או פועל ייצור, קופירייטר במשרד פרסום או עיתונאי. אם התחבר לריטואל – הוא מוצא את הזמן המתאים להירגע בחברת מקטרתו, להיות שעה קלה עם עצמו, רגע לפני שיתחיל יום עבודה, או בתום יום עמל מפרך. עם מסך המחשב שמולו, עם תכנית הטלוויזיה האהובה עליו, עם הספר שהוא כותב, עם הפוסט הבא שיעלה בבלוג שלו, או סתם בישיבה על כיסא במרפסת, שקוע בהרהורים. כוס הקפה נמצאת בהישג יד, אבל גם כוסית יין אדום יכולה לתרום לאווירה הנינוחה ברגעי ההתייחדות. כמה פייפרים מעשני מקטרת יש בארץ ? אין שום סטטיסטיקה בעניין, אבל עובדה: בכל עיר בארץ יש כמה חנויות מקצועיות לחובבי הפולחן, ויש להן פרנסה טובה. אגב, מאז שנפתח האינטרנט לציבור הרחב, מיהרו לשם הפייפרים והחלו להזמין ישירות את הטבק ואת המקטרות מחנויות און-ליין. זה חוסך להם את המכס הכבד המוטל על כל גרם של טבק, וגם מאפשר להם לטעום ממבחר מגוון יותר. ועוד עובדה: בכל פיצוצייה שמכבדת את עצמה יש כמה פאקטים של טבק למקטרת, ואלה נעלמים מהמדף. מישהו קונה אותם. ולא אחד ולא שניים. אז נכון, הממשלה לוחמת בהם בכל הגזרות - מדביקים תווי אזהרה, מעלים את המכס במאה אחוזים, אוסרת עליהם לעשן בפרהסיה מתקינה תקנות וגזירות שירתיעו מעשנים - אבל כל זה לא מרתיע אותם. אף אחד לא יוציא להם את המקטרת מהפה. קשה לקבוע מה קודם למה: הפייפר ותכונותיו האישיות או הפולחן אליו התמכר. בכל מקרה הוא מחוץ לקליקה המוּכֶּרֶת של המעשנים. אלה מהנרגילות, אלה מהסמים הקלים והקשים, ובמיוחד אלה מהסיגריות. הכי קרובים אליו הם מעשני סיגר, אבל מי שחי בעולם העישון יודע אין מה להשוות. הסיגר הוא בסך הכל סיגריה יוקרתית. המרצדס של הסיגריות. הסיגר טוב לפוזה ולהנאה מתמשכת יותר, אבל בסוף זה נגמר. האש מלחכת את בדלי הסיגרים, אחרי כחצי שעה פלוס מינוס, הם מושלכים למאפרה ובזה תם הטקס. עישון המקטרת אינו מתאים למי שאצה לו דרכו. זוהי תעסוקה של "פול טיים ג`וב", וההמונים חסרי הסבלנות, שאהבו אותה כל כך בימי הביניים, נטשו ועברו אל הסיגריות. בתודעה של הפייפר - סיגריות הן אינסטנט של הנאת עישון, מהיר וחסר טעם. ואפרופו סיגריות... עד עכשיו לא נכתבה אף מילה על בריאות. אז הנה דעתו המלומדת של פייפר המעשן 45 שנים - כמובן דעה אישית בלבד שיש בה גם הרבה מן הרגש: בין טבק המקטרת לטבק הסיגריות, מפרידים פחמימנים קארצינוגניים. בין הסיגריה לבין המקטרת - מפרידה המסורת והפולחן. מחקרים שמכיר כל פייפר, מנחמים אותו כי נזקי העישון שלו אינם גבוהים כנזקי עישון הסיגריה. הפייפר יכול להתנחם גם במחקרים שקבעו כי בין חולי פרקינסון יש מיעוט בולט של מעשנים בעבר או בהווה . וכשהחלה מגפת הקורונה בעולם, אורו עיניו למקרא הידיעה כי מחקר נוסף מצא: מעשנים נדבקים פחות בקורונה. ( לחיצה על הקישורים, יבהירו שיש דברים בגו ). חוץ מזה, כל פייפר מקצועי מחזיק במעמקי זיכרונותיו – דמות מיתולוגית שעישנה מקטרת עד גיל 90 והלכה לעולמה מזיקנה רגילה, בלי סרטנים וחולי רע אחר. כך הוא מגרש את נביאי הזעם המפחידים אותו מפעם לפעם. לייתר ביטחון הוא יכול למלא את תפריט המזון שלו בירקות נוגדי חמצון ובמאכלים דוחקי סרטן. הפייפר גם אינו סובל במיוחד מ"משמרות העישון" – סיירת הלוחמים בניקוטין ובעשן ודורשים להוציאם אל מחוץ לחוק. בסופו של דבר, כנראה שיש להם סימפטיה אל הטבק וניחוחותיו. הנסיבות מקלות, והתדמית המיתולוגית עובדת, ומצילה אותו מהגיהינום של ציבור המעשנים. אופס... שמעתי רחש חשוד. נראה שאנשי "משמרות העישון" כבר מפטרלים סביבי. הם משתכרים מניחוח הטבק המעודן שבחרתי בו ללוות את כתיבת הפוסט, אבל הם נראים לי מה-זה אלימים. הם מזהירים אותי לא לעודד אזרחים תמימים לעשן. טוב...בסדר...תרגעו...אני לא מיסיונר של עישון מקטרות. בסך הכל כתבתי פוסט. הלו... מה אתה סוגר לי את הדלת...הלו...זו מדינה חופשית ומותר לכתוב על מה שרוצים. סליחה אדוני, אתה מוכן בבקשה להוריד את היד מהמקטרת שלי ? זו מקטרת פטרסון שקניתי באירלנד. היא נדירה והיא חלק מקולקצייה ממוספרת. גִיבֶרֶת, תעזבי את הטבק. הוא עלה לי 120 דולר בחנות באמסטרדם. מה את זורקת אותו לפח, מה...זה של אמא שלך ? תריחי אותו קודם לפני שאת עושה עם זה משהו... וואלה יופי...כל אחד נהיה לי פה פקח עשן...רבותי, אני מבקש מכם לעוף מכאן לפני שאני קורא למשטרה. אוףףףףףףףףףף.... תודה לאל, עזבו. גם כן אלה... גמרו עם מעשני הסיגריות, עכשיו רוצים להתחיל גם איתנו. כאילו שאנחנו מציפים את המדינה. בסך הכל קומץ קטן של חברים, שמתחבאים בין קירות החדר ומסרבים לצאת החוצה. לא יושבים במסעדה ומעשנים, לא באים עם זה לעבודה. קונים את הסחורה בשקט בחנויות נידחות בקצה העיר, ממהרים הביתה ויושבים בבית להתמכר לחמצן המעניק את שעות החסד הקטנות שלנו. המקטרת היא טעם חיים. מי שלא פייפר, לא יבין מהו הטעם מאחורי מסך העשן. הפייפר שכותב על עצמו בגוף שלישי, כשהיה צעיר ויפה

אם הייתי משקיע את זמני בעבודות דוקטורט במקום להשקיע את אותו הזמן בכתיבת ספרים, היו תלויים אצלי על הקיר 15 תארי דוקטור. במקום זה מונחים על המדף בחדר העבודה שלי 15 ספרים - כל אחד מהם קיבל השקעה של עבודת דוקטורט. כל אחד מהם הוא בייבי שלי, מקור לתחושת גאווה וסיפוק ש...הנה...תרמתי עוד פיסת מידע להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל, שימחתי משפחות, הנצחתי את פועלם של אנשים ומקומות, ותרמתי למוניטין של ארגון או חברה. (טוב נו...גם הרווחתי מזה קצת כסף, אבל זה לפוסט אחר). כל אחד מהספרים בא לעולם אחרי חודשי הריון קשים שנמשכו שנה וגם שנתיים ויותר. כולל: נסיעות ברחבי הארץ לפגישות וראיונות, חיפוש אחרי מסמכים ותמונות, ונבירה סיזיפית בספריות וארכיונים. לפעמים עזבתי את הבית כדי להכין תחקירים מעמיקים. נסעתי למקומות בהם התגוררו גיבורי ספריי כדי לחוש את אווירת המקום, תחושה שתיתן לי השראה מתאימה. כך היה כשכתבתי את הספר על דודו אפל ז"ל, מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ המאוחד, קיבוצניק מ"מעוז חיים". משפחתו סידרה לי דירה בקיבוץ, שבעמק בית שאן, ובו התגוררתי כמה ימים. פסעתי על השבילים, ישבתי בארכיון וקראתי פרוטוקולים סוערים מהשנים שעברו, אכלתי עם חברים בחדר האוכל של הקיבוץ, שכשכתי רגליי בבריכות הדגים, ונשאתי עיניי אל הרי הגלעד והגלבוע. כך היה גם כשכתבתי את הספר על מושב כרם מהר"ל, התגוררתי במושב במשך שבועיים. במהלכם פגשתי מאה משפחות, נשמתי את ניחוח הרפת והחציר, טיילתי בין מטעי הזיתים, עליתי על הגבעות מסביב ומיששתי סלעי טוף של הר געש קדום. שעתיים ביום הקדשתי לעיון בחומרי הארכיון והייתי הראשון שנגע בפרוטוקולים של המושב השמורים מאז שנות ה-50, וקראתי מילה במילה. נכס ארכיוני: פרוטוקול מ-1957 ישיבת ועד המושב כרם מהר"ל שמצאתי בארכיון המושב פרוטוקולים, תעודות ואלבומי תמונות הם אוצרות שאני יכול לעלעל בהם שעות ארוכות, במסגרת הכנת התחקירים לספר. התחקיר לקראת הכתיבה יכול להימשך חודשים רבים, אותם בהם מבלה בספריות ובארכיונים, במשרדים או בבתים פרטיים, ורק לאחר שאספתי מספיק חומר להתחיל, אני ניגש לכתיבה. הכתיבה עצמה צורכת את הזמן שלה - חצי שנה או יותר. זוהי כתיבה מקורית בסגנון ייחודי שלי, ונדרשת לה השראה שלא תמיד מגיעה לפי הזמנה. ימים שלמים יכולים לעבור עלי בישיבה מול המחשב, כשבסופו של יום יוצאת לי בקושי פיסקה של כמה שורות, שצפויות להשתנות אולי למחרת ואולי אחרי כמה ימים. כשמגיעה לעולם הטיוטה הראשונית, היא תעבור שינויים, על ידי מזמיני הספר, ויעברו עוד חודשים של עבודה עד שתהיה הסכמה לנוסח הסופי. ואז מגיע שלב העיצוב הגרפי. סגנון הכתיבה מכתיב את הצורך שלי להיות מעורב בעיצוב הגרפי. מעצבים שעבדתי איתם מכירים היטב את הירידה שלי לפרטים – בבחירת הפונט שבו ייכתב הספר, העימוד, וכמובן מיקום התמונות. התמזל מזלי וכולם מקצוענים ומקצועיות שיכלו להיכנס לראש שלי ולהתאים תמונה לתוכן שכתבתי, בעמוד המתאים ובהקשר הנכון. כולם הגישו לבית הדפוס את הקובץ המושלם להדפסה. ההדפסה עצמה, היא החלק הקל של הוצאת הספר. היא גם לא תלויה בי ובעבודתי. היא התוצר הסופי שמגיח מהמכונות בבית הדפוס, חדר הלידה של הספר. בספר הראשון שכתבתי, הלכתי בשעת לילה מאוחרת לבית הדפוס, לראות את גיליונות הנייר יוצאים ממכונות הדפוס ועליהם התוכן שילדתי. מאז, כל ספר שיוצא, אני ממתין בבית לקבלו בציפייה דרוכה. כשהספר יוצא לאור, אני מחזיק אותו ביד, נושם את ריח הדפוס הטרי, שואף רסיסים של נחת ושביעות רצון ואומר בליבי: הנה בא לעולם עוד ספר שישמח לבבות אנוש, ושיהיה מונח על מדפים של הרבה מאד אנשים. הספרים שכתבתי יוצאים במהדורות מצומצמות, בדרך כלל, רק כמה מאות. למעט כמה שיוצאים במהדורות של אלפים. אבל יש להם ערך ייחודי: אלו ספרים שיעברו מדור לדור, ולא יושלכו לפח. כל מי שכתבתי עליו, ילדיו, נכדיו וניניו, יעבירו את הספר מדור לדור. כי זו הנצחה ייחודית של אנשים, מקומות וארגונים. הספרים שלי הם הדוקטורטים הצנועים שלי. הנה כמה מהם:

סיפורה של "האגודה להתנדבות" הוא סיפור ישראלי על אנשים שעשו היסטוריה והציבו את השירות הלאומי על מפת החברה הישראלית. הוא נכתב במשך למעלה מחמישים שנה, פרק אחר פרק, וממשיך להיכתב תוך כדי תנועה אל השנים הבאות. האגודה החלה לפעול ממשרד קטן וצנוע בירושלים, בשמה המקורי: "האגודה להתנדבות בעם". למשרד הגיעו כמאה צעירות דתיות בנות 18 , שקיבלו פטור משירות צבאי, ונשלחו להתנדב ביישובי ספר, בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה בערים גדולות. בתוך שנים ספורות גבר מאד הביקוש על ההיצע. המאות היו לאלפים, ולעשרות ומאות אלפים שתרמו שנה או שנתיים של שירות בבתי חולים ומד"א, במשרדי ממשלה ובארגוני הביון, במוסדות חינוך ובמועדוני יום לקשישים ובכל פינה שאליה יכלו להושיט יד תומכת. עשורים חלפו, ועוד עשורים. מיזם ההתנדבות צמח לממדים חובקי ארץ וחובקי עולם. המאגר האנושי התרחב ונוספו גוונים חדשים: נקלטו בנות חילוניות ובנים צעירים בוגרי תיכון שנמנע מהם להתגייס לצה"ל. והצטרפו גם תלמידי ישיבות ובנות מהמגזר החרדי שביקשו לתרום שנה של התנדבות, והגיעו צעירים דרוזים, וצעירים מהמגזר הערבי... ...וכל השאר, היסטוריה. היסטוריה של "השירות הלאומי" – המיזם החברתי הגדול ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל, ופתח את שערי השירות לצעירים מכל שכבות החברה. היסטוריה של האגודה להתנדבות - שהקימה את המיזם וחוגגת חמישים שנות פעילות לחיזוק חוסנה החברתי של ישראל. כך נכתב על הכריכה האחורית של הספר שכתבתי לכבוד חגיגות היובל של "האגודה להתנדבות" – מייסדת השירות הלאומי בישראל, והמובילה אותו עד היום. מפעל השירות הלאומי הוא המיזם החברתי הגדול ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל. המיזם החל לפעול לפני קצת יותר מחמישים שנה, ומאז ועד היום טרם נכתבו תולדותיו בצורה מסודרת. לא באקדמיה, לא בספרים, לא בעיתונות ובכלל אמצעי התקשורת. הספר עושה את זה בצורה יסודית ומקיפה. בפעם הראשונה מאז ומעולם. בין 274 הדפים שלו, נרקם סיפור היסטורי מרתק, שזור בדרמות קטנות וגדולות, על תהליכים שהניעו את הקמת השירות הלאומי, יש מאין. ועל ישראלים וישראליות חלוצים וחלוצות שחוללו מהפך דרמטי בחייהם של מאות אלפי צעירים וצעירות שלא יכלו לשרת בצבא וקיבלו הזדמנות שווה לחיילי צה"ל. הספר יוצא לאור בימים אלה, במסגרת חגיגות יובל, והוא יוזמה שהוביל ירון לוץ, המנכ"ל האגדי של האגודה להתנדבות - איש חזון ומעשים, שהבין בחושיו המחודדים כי זוהי העת לתת להיסטוריה לומר את דברה. סיפור השירות הלאומי נרקם מעבודת תחקיר שנמשכה שלוש שנים. במהלכן חרשתי את הארץ, מקריית שמונה בצפון ועד המועצה המקומית כְּסֵיפָה‎ בפזורה הבדואית שבדרום. נפגשתי ושוחחתי עם מאות אנשים – בוגרות השירות הלאומי, רכזים ורכזות, פעילים חברתיים, אנשי ציבור, חברי כנסת ושרי ממשלה בעבר ובהווה, ונעזרתי בצוות הבכיר של הנהלת האגודה עם ראש המטה שלה, יגאל ויינר. למעלה מ-10,000 קבצים נצברו בתיקיות המחשב שלי - חומרים שמהם עושים תחקיר ענק ומקיף. כולל: מסמכים וצילומים, ספרים ועיתונים, מצגות וסרטונים, קבצי קול וקבצי גרפיקה, תמלילי שיחות ופרוטוקולים של ישיבות, בלוגים באינטרנט וטבלאות סטטיסטיים. כל אלה נאספו במפגשים אישיים ובשיחות זום, בספריות ומכוני מחקר, ובישיבה אינסופית מול המחשב. הקרדיטים להפקת הספר, רבים ואין סיכוי שאצליח למנות את כל מי שתרם לי תרומה קטנה או גדולה לתחקיר הענק. ובכל זאת אי אפשר בלי להזכיר את אלה שסייעו לי באופן ממשי: ירון לוץ, מנכ"ל האגודה להתנדבות, הכוח המניע של הפרויקט. יגאל ויינר, ראש המטה. עדי צור, מנהלת סטודיו עדי צור, העורכת הגרפית של הספר. אסתי ברוכי, עורכת משנה של הספר. הרב צפניה דרורי, יו"ר הוועד המנהל ומתווה דרכה של האגודה ואשתו הרבנית שרי דרורי. יצחק לנגה, המנכ"ל לשעבר של האגודה. ראובן פינסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי-אזרחי. שאול יהלום, חבר הכנסת ושר לשעבר בממשלת ישראל. יהודית כץ, הבת הראשונה של השירות הלאומי בישראל. עו"ד דניאלה קלכהיים, בתו של דב פרומן ז"ל, מייסד האגודה, ואִמָהּ: הגב' יונה פרומן, אלמנתו של דב. מיכאל ביטון, חבר כנסת בהווה ושר לשעבר בממשלת ישראל. שאול מייזליש, עיתונאי, מנחה ומגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה. שר שלום ג'רבי, לשעבר ראש הרשות השירות לאומי-אזרחי. חברי הוועד המנהל: הרב איתן אייזמן, ד"ר מתי ארליכמן, שרה מלצר, יהודית (ג'ודי) ברויאר, הרב ד"ר ראובן טבול. אברהם מועלם, מוותיקי העובדים באגודה, ובנו עופר. הרבנית ויטל ציוני, העובדת הוותיקה ביותר באגודה להתנדבות. בכירות האגודה בעבר: סולי זגורי, נאוה ליבוביץ', קרן פרדו, צופית אליצור, תחיה ברוך. בכירי האגודה בעבר: אלי וימפהיימר, מתן בראל, אלעד שמיר, אסף גרנות. חיאט חבשי, מנהלת מחוז הדרום וירושלים המזרחית במערך הערבי של האגודה. עותמאן אבו עג'ג' – ממקימי המערך הערבי באגודה. היועצים המקצועיים: אייל לינור, עובד יחזקאל. הצוות הבכיר של האגודה: הסמנכ"לים אבי וייצמן ועופר מועלם, גלית (אזולאי) קורן, אורית רוזנברג, נעה ברג, עודד וייס, אורלי קליין. אילן כהן, מפיק הדפוס בחברת 2 מפיקים בע"מ. וכן: חיים רז, שרה זמיר, ריקי זאדה, לובנה גאנם, אליענה יום-טוב, ענאן קטיש, אסתר גלנץ, שרה פריד, חיים בומש, ציפי אפרתי, הדסה (רוט) סבן, זוהר לביא, יערב שפירא, בתיה וייס, נמרוד בן מנחם, מנחם קריסטל. וכל מתנדבת, מתנדב, רכזות ורכזים, מנהלים ומנהלות, פעילים ופעילות ואנשי ציבור – עשרות רבות של אנשים שנפגשתי איתם במהלך העבודה ושמם נפקד מהרשימה הנ"ל (ועימם הסליחה). ספרים ששמשו לי מקורות לעבודה: התנדבות וציונות הלכה למעשה - מאת דב פרומן. באמונה בחרתי – קווים לדמותה של טובה סנהדראי, בעריכת שאול מייזליש. דור הכיפות הסרוגות - יהודה עזריאלי. המהפכה הסרוגה - דניאל ורמוס. מיכאל חזני - סיפור חייו מאת שאול מייזליש. קוד המצפון – סיפורה של עמותת שלומית – חנן עזרן. מקורות אחרים: ארכיון האגודה להתנדבות, לוד. ארכיון הכנסת. אתר הצילומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית. מתנדבון – ביטאון האגודה להתנדבות בשנות ה-70 וה-80. מראות - מגזין ארצי לבנות השירות הלאומי. קובץ הציונות הדתית – בעריכת שמחה רז, תשנ"ט. עבודות מחקר אקדמיות של יעקב שנרב, גלית נייגר. עת לתת – ביטאון בנות השירות הלאומי במערכת החינוך. עלי משמרת – בטאון המשמרת הצעירה של המפד"ל, תשכ"ה, תשכ"ו, תשל"א. עיתון ידיעות אחרונות. אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית של ישראל. אתרי האינטרנט: דף הבית של עו"ד דב פרומן ז"ל. ויקיפדיה, יוטיוב, פייסבוק.

טעויות קורות לכל מי שעובד ועמל קשה על מלאכתו. בעבודה שלי, כל טעות יכולה להיות פספוס ענק, ועלולה לסבך אותי באי-נעימות. אם טעיתי בשמו של מישהו, אפילו טעות של אות אחת, יש מצב שבעל השם, או בני משפחתו, יכעסו עלי מאד וינטרו לי טינה למשך דורות. אם כתבתי "שני מילים" במקום "שתי מילים", יקפצו שומרי הלשון העברית וינזפו בי. ואם טעיתי בעובדות ותאריכים – זו בכלל מכה למוניטין המקצועי שלי. אחרי 20 ספרים שכתבתי או הייתי מעורב בכתיבתם, אני יכול להעיד שזה קרה גם לי, וכנראה עוד יקרה. חלק ניכר מהספרים מכילים בין 50,000 ל-70,000 מילים, ויותר. כל מילה בהם חשובה בפני עצמה וחשובה לסיפור כולו, וטעות אחת יכולה לקלקל. בדרך כלל הספרים שלי יוצאים לאור במהדורה אחת, ואין הזדמנות שנייה לתקן. לכן, כדי להימנע מטעויות, ככל האפשר, יש לי את אסתי ברוכי, זוגתי, העורכת שעוברת על כל טקסט שנכתב ומעירה את הערותיה. לפעמים נכנסת לתמונה גם עורכת לשונית, מקצוענית שמקבלת שכר על עבודת ההגהה. בנוסף לאלה יש את העיניים הקוראות של האנשים המזמינים את הספר. גם הם מעירים פה ושם הערה בונה שמונעת פרסום טעויות קשות או קלות. עד הרגע האחרון, ממש לפני מסירת החומר לדפוס, אני עובר שוב ושוב, לוודא שאין טעויות, ומתפלל שצלחתי את הנהר הסואן. אוי ואבוי אם לא. התגובות לא יאחרו לבוא - יש את אלה שיעירו לי בעדינות ובנימוס, ויש כאלה שיבואו להתנגח ויכתבו על "הבּוֹרוּת שלי" והעבודה הרשלנית. אם חלילה קרתה טעות, אני לא ישן כמה לילות, עד שהטראומה עוברת מאליה. זה קרה רק לאחרונה, בספר שכתבתי על "האגודה להתנדבות" וסיפור השרות הלאומי בישראל. כתיבתו ארכה כשלוש שנים, ובסיומן יצא לאור ספר המכיל 65,000 מילים, שנכתבו על 275 עמודים ועוד כ-100 תמונות עם כיתובים. במהלך הכתיבה התייחסתי לאירוע "הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים", שהתרחש ב-1970, ובלי לשים לב כתבתי 1971. פספוס של שנה וטעות בספרה אחת (1 במקום 0). עליתי על הטעות שעה קלה אחרי שהמעצבת הגרפית סיימה את העריכה והעבירה לדפוס את הקובץ הסגור. צלצלתי אליה נואשות, וביקשתי לתקן, היא צלצלה למפיק הדפוס, וזה סיפר ש"כבר הכינו לוחות (אופסט), ואוטוטו מכינים את המכונות להדפסה". מה עושים עכשיו ? הספר הולך להיות מודפס ב-1,000 עותקים, ולהגיע לעיניהם של אלפי קוראים, ויהיה מקור היסטורי בארכיונים ומכוני מחקר חשובים. מיואש, הבטתי שוב על הטקסט, וקראתי את השורה כולה, ואז התברר לי כי הטעות לא נוראית כל כך. הפרק שבו הוזכר האסון עסק כולו באירועים שהתרחשו ב-1970, וההקשר של האירוע היה לאותה שנה, כך שאפשר לתרץ ולהסביר ולהתנחם. לעצמי לא סלחתי ואני מייחל להוצאת המהדורה השנייה של הספר, בה יתוקן המעוות. סליחה טעיתי...הפיגוע אירע ב-1970 ולא כמו שנכתב . במקרה אחר, יצא לאור ספר משפחתי במהדורה אחת, מצומצמת מאד. רק 100 עותקים. הכל בו נכתב כמו שצריך, על פי הכללים והסגנון האישי שלי, אלא מה ? גם שם נפלתי על מילה אחת. יותר נכון מספר אחד – תאריך מאד מאד חשוב וטעות שהיא בלתי נסלחת. הספר עסק בסיפור חייהם של זוג ניצולי שואה. כדי לתת את הרקע לסיפור, הוספתי קטעי היסטוריה שישמשו תפאורה מתאימה לסיפור, כפי שאני נוהג בכל ספריי. והנה באחת השורות כתבתי ש מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1938. המלחמה, כידוע, פרצה ב-1939, ואני גיליתי את הטעות חודשים אחדים אחרי שהספר כבר הודפס. זה היה ממש נורא. מתסכל ומייאש, ומעכיר את מצב הרוח. טעות כזו לא יכולה לקרות לסטודנט מתחיל במחלקה להיסטוריה, אפילו לא לתלמיד תיכון שלומד על אירועי הימים ההם. בטח לא למי שכותב על אירועים היסטוריים, וספריו מונחים על המדפים המשפחתיים לדורי דורות. אף אחד לא דיבר איתי מעולם על כך. המשפחה אולי לא שמה לב, וגם הקוראים. או שאולי בכל זאת גילו את הטעות אבל לא היה נעים להעיר לי. כך או כך, את העלבון הצורב אני נושא עימי כבר 10 שנים מאז שהספר יצא לאור. כיוון שאני עוסק בהיסטוריה – כל טעות שלי היא טעות היסטורית. ולא תמיד באשמתי - לפעמים זו טעות רווחת או שמדובר בעובדה שגויה שהשתרשה במשך שנים רבות, ואני רק הבאתי אותה בתום לב. לפני הרבה שנים כתבתי את סיפורה של הגימנסיה העברית בירושלים, במלאת לה מאה שנים. העבודה נמשכה למעלה משנה, ובמהלכה פגשתי מאות בוגרים, מורים ואנשי מנהלה שעברו בין כתלי הגימנסיה. וכמובן שהתנחלתי ימים רבים בארכיונים השונים – הספרייה הלאומית, יד בן צבי, ארכיון העיר ירושלים ועוד. תוך כדי הכנת התחקיר נתקלתי ברשימת הנופלים, בוגרי הגימנסיה, שזכו לציון שמם בחדר זיכרון מיוחד שנבנה בקומה השנייה שבמבנה בית הספר. בין הנופלים מצאתי את שמו של האלוף במיל' רחבעם זאבי, גנדי, שנהרג בפיגוע התנקשות על ידי מחבלים שארבו לו בהיותו שר בממשלה. הסתבר שהגנרל המפורסם גנדי למד בגימנסיה בשנות ה-40, ועוד בהיותו תלמיד התגייס למחתרת ההגנה שפעלה ביישוב העברי. כמה מהתלמידים באותה התקופה, שאותם פגשתי, הזכירו את העובדה הזו, וביניהם אחד שסיפר לי בגאווה כי "גנדי היה בכיתה שלי, מהיסודי ועד התיכון". עוד אחת, תלמידה בוגרת שזכרה בבירור את רחבעם, הצעיר החסון והיפה, וראתה בין מסדרונות הגימנסיה ושיחק כדורגל עם חבריו לכיתה. כמובן, שאיזכור גנדי כאחד מבוגרי בית הספר, היה חשוב להיסטוריה של המוסד החינוכי הוותיק והמפורסם, כמו איזכור כל האנשים החשובים שלמדו שם. זה היה "ניים דרופינג" מושלם, ואכן עשיתי בו שימוש. רק אחרי שהספר יצא לאור, מישהו הסב את תשומת ליבי כי למעשה, גנדי שהה בגימנסיה לתקופה קצרה בכיתה ח' (אז היתה הגימנסיה במסגרת רחבה של 12 שנות לימוד, מכיתה א' עד יב'), וספק אם המשיך לכיתות הגבוהות יותר. ניסיון להעמיק בבירור העובדה לא העלה חרס, אך ברור שהגימנסיה היתה עבורו תחנה קצרה בין תחנות חייו הסוערים. ואגב, הוא עצמו אמר פעם שאין לו בגרות ולא השכלה מסודרת ואין לו שום תעודה מלבד תעודת "בי-ג'י" – בוגר ג'וארה, בית ספר לקצינים של ההגנה. זה מה שכתבתי על האלוף רחבעם זאבי - איפה טעיתי ? אז מי שמעלעל באחד מספריי, ומוצא טעות עובדתית, טעות לשונית, או כל טעות אחרת, נא לזכור: מי שלא עושה לא טועה. גם ג'יין אוסטין היתה עילגת שכתבה ספרים נהדרים בתחביר שגוי. ספרי לימוד של משרד החינוך מלאים טעויות. בספרי המתמטיקה של יואל גבע הטעויות נפוצות והוא מתקן רק באמצעות אתר האינטרנט שלו . סופרי סת"ם טועים, האתאיסט ריצ'רד דוקינס טעה בספרו האחרון לשמחת מתנגדיו . רופאים יכולים לטעות. גם שופטים ובנקאים ופוליטיקאים ומהנדסים. ובקיצור: טעות לעולם חוזרת.

בתחילת שנות ה-2000, כשהאינטרנט היה עוד בחיתוליו, עלו לאוויר מגזינים ביוזמות מקומיות. עוד לפני שנכנסו העיתונים הגדולים וערוצי הטלוויזיה, כבר היה אפשר לקרוא ברשת האינטרנט כתבות מגזיניות שניסו להיות הדבר הבא בתקשורת. ואז באו YNET ומאקו ו"הארץ" וואלה פייסבוק וטוויטר, הזיזו הצידה את היזמים החולמים אחרי השמש והשתלטו על צריכת המידע. זו היתה תקופה מרתקת של בריאה ויצירה ותחושה שמי שנמצא באינטרנט מגלה יבשת חדשה. העתיד היה שם. ברשת התינוקת שבקעה לאוויר העולם. ואני הייתי שם. העליתי לאוויר אתר תוכן, מגזין אינטרנט בשם "ארשת", שהופק בין השנים 1999-2000. ארשת סיפק תוכן דיגיטלי, חדשני במונחי הימים ההם - כזה שניתן היה להגיע אליו בלחיצה על המקש, ולצפות בו במסך קופסתי גדול שתפס נפח רחב מאד על השולחן, אבל מי שהתחבר אליו התמכר מיד. למרות שהיה צריך להמתין חצי דקה עד שהתוכן יעלה. אלו היו ימים אחרים. לא היה את "הפס הרחב", לא סיבים ולא וואי פיי. התקשורת עם האינטרנט התנהלה באמצעות קווי הטלפון של בזק, ומחיר הגלישה היה בשמים והחישוב שלה נערך לפי דקות - כל דקה באינטרנט היתה שווה הרבה מאד כסף. חשבון הטלפון שלי באותם ימים נסק לאלפי שקלים מדי חודש, כי אני גם צרכתי תוכן וגם העליתי. ארשת עסק במגוון נושאים על סדר היום. כולל חדשות ואקטואליה. האקטואליה חיבקה אותי מהר מאד. עוזריהם של חברי כנסת ושרי ממשלה זיהו מיד את הנישה החדשה המגיעה מארצות הברית, וכל מי שנכנס אליה קיבל יחס מיוחד. כך יכולתי לראיין את השרה יולי תמיר, בלישכתה, את חבר הכנסת מיכאל איתן, את רפאל איתן (רפול) ואפילו את יושב ראש הכנסת אברהם בורג, שקיבל אותי בלשכתו והעניק ראיון ל"נציג האינטרנט" היחידי שהצליח להשתחל אל סדר יומו הצפוף. הרייטינג של ארשת היה בשמים שהיו אז הגבול: בין 500 ל-1000 גולשים בכל יום, והסיפוק היה אדיר. תחושה מדהימה שיש 1000 איש שקוראים את התוכן שלי. הם בארץ והם באירופה או בארצות הברית. ונא לא לשכוח: עד אז, הדרך היחידה לפרסם תוכן היתה באמצעות הדפוס (ספר, עיתון וכו') או באמצעים אלקטרוניים (רדיו, טלוויזיה, דיסקים וקלטות). בכתבה שפורסמה במוסף השבועי של עיתון הארץ, (31.3.2000), סיקרה העיתונאית דפנה לוי ינוביץ', בזמן אמת, את המגזינים הנחשבים באותם ימים בהם גלשו רק כמה עשרות אלפי אנשים באינטרנט, וכל אלף צפיות בכתבה היתה שווה ל-100 אלף כיום. זו היתה הצצה אל מה שנקרא אז: "תרבות דיגיטלית" - עולם של תוכן המוגש בהגשה חדשנית ויוצאת דופן: מהצג של המחשב. המרואיינים שלה ערכו והוציאו לאור מגזינים דיגיטליים, שנראו אז חידוש עולמי. ביניהם היו: ארשת – יומן עברי מקוון, יצא לאור על ידי שלומי (שלום) רוזנפלד מירושלים. כותב הבלוג הזה. האייל הקורא - יצא לאור על ידי דובי קננגיסר במקום - יצא לאור על ידי עורכים שבחרו להישאר אנונימיים. הממותה - יצא לאור על ידי צבי יוליס. שחורדיני - יצא לאור על ידי אלון לוי. היו גם כותבים אחרים שהפיקו תוכן דיגיטלי: אורי ברוכין, ירדן לוינסקי, ענת סרגוסטי, קובי מרנקו ואחרים. הנה קטעים מהראיון ההוא במוסף הארץ (בתמונה: שלומי (שלום) רוזנפלד, כותב הבלוג הזה): את "ארשת" הקים לפני כשנה, שלום רוזנפלד, שהגיע לאינטרנט מתחום הכלכלה. רוזנפלד הוא דמות יוצאת דופן בעולם הכתיבה המקוונת, לא רק משום שהוא ירושלמי ובן 43, אלא גם משום שאת המגזין שלו הוא בונה ומתחזק להיות "המגזין העברי האמיתי הראשון ברשת". הקו המנחה הזה מביא אותו להתחרות בכל הרצינות במגזינים המושקעים שמעלות לרשת חברות האינטרנט הגדולות, ובניגוד לעמיתיו החובבים גם להשקיע הרבה מאד כסף ושעות עבודה. חדר שלם בביתו של רוזנפלד הפך למשרד, ו-1,000 הקוראים שהוא מצליח למשוך לארשת מדי יום קוראים על הצג שלהם את פרי עבודתו שנמשכת כדבריו "25 שעות ביממה". השנה הראשונה של ארשת כבר תבעה ממנו עשרות אלפי דולרים. "במונחים של אינטרנט זה כלום. אני עובד בכוחותי הדלים" הוא אומר. "במיליון דולר הייתי יכול לגלות את אמריקה, אבל לי מספיק שאני שם ואפילו מצוטט על ידי עיתונים אחרים". ב"ארשת" אפשר היה לקרוא כתבות מקיפות על לבנון ותולדות המעורבות הישראלית שם, מאמר על מכחיש השואה דייויד אירווינג, שיטוט נוסטלגי באתרים המוקדשים לשנות השישים ("כתמי זיכרון בקולטורה"), מאמר העוסק באמנים שמתו בנסיבות לא נעימות, משוברט ועד עופרה חזה, ניתוח של תקנון שירות המדינה וגם שיפוט ביקורתי מאד של מאמרים בעיתונות העברית. "ארשת נולד כצירוף דחוף ועמוק שלי להתבטא" אומר רוזנפלד. "כתבתי בעבר במגזין של וואלה!, אבל מצאתי את עצמי שם בין צעירים מדי, שכתבו בלי פיקוח ואתיקה והתוצאה לא היתה מעניינת. אני התמסרתי לרשת ברגע שהיא קמה, ואני מניח שיבוא יום שבו אנשים יחזרו מהעבודה וילכו לאינטרנט כדי לקרוא עיתון. האינטרנט יגיע בטלפון, בטלוויזיה, בכל מקום, ובין ערוץ 2 לערוץ הספורט אנשים יחפשו את המגזין שלהם, ואני רוצה להיות שם כשכל זה יקרה". התשוקה להתבטא לא מנעה מרוזנפלד לגייס לעזרתו חברים, "אבל הרעיון היה שלי, ואחרים רק מדי פעם עוזרים במלאכה", הוא מדגיש, "בגילי ובשלב הזה של חיי קשה מאד להשתלב בעיתונות ובתקשורת הממוסדת, ויחד עם זה האינטרנט מרתק אותי. בימים הראשונים זה היה כמו לנחות על הירח, התלהבות כללית ותחושה שיוצרים משהו חדש, כמו איזו מחתרת שאנשים מבחוץ לא מבינים מה היא עושה". האווירה המיוחדת הזו כבר לא ממש קיימת באינטרנט, הוא אומר בצער, אבל ההתלהבות שלו מיצירה ותקשורת עם מחוברים אחרים לא דעכה. "כשעיתונים כמו 'הארץ' עולים לרשת הם מנצלים רק מעט מהכלים שאפשר לנצל ברשת. כשאני מביא תחקיר אני מצרף את התמונות והמסמכים שעליהם הוא נשען, למשל". למרות ההשקעה הגדולה, גם רוזנפלד, ממש כמו הקולגות שלו, שאת המגזינים שלהם בנו בהשקעה של כמה עשרות דולרים בלבד, לא מרוויח עדיין מכל הסיפור. אבל גם הוא, כמו האחרים, לא מציב את ההכנסה בראש סולם העדיפויות. הוא רוצה להשמיע קול, והוא גאה בעובדה שאין לו בעיה להתקבל כעיתונאי בכנסת, למשל, ובמשרדי ממשלה. אברום בורג, רפאל איתן ויולי תמיר כבר התראיינו אצלו בשמחה רבה. "הגבולות שלי הם גבולות השכל הישר" הוא עונה לשאלה אילו כללי אתיקה מיישמים עיתונים כשלו, שאינם פועלים תחת פיקוח כלשהו. "יש ברשת הרבה צעירים חסרי ניסיון, אבל אני כבר לא בן 25 ואני מאמין שאני יודע איפה לשים את הגבול". והנה הראיון המלא במגזין הארץ, 31 במרץ 2000, עמודים 88-92.

תמר אשל מצוידת בביוגרפיה עשירה. היא מוּכֶּרֶת בציבור הישראלי כחברת כנסת, שגרירה ודיפלומטית, יו"ר נעמת ופעילה לקידום מעמד האשה. מוּכָּרים פחות הן פעילויותיה החשאיות בשרות העם היהודי, ומדינת ישראל. כשקיבלתי לידיי את יומנה, יצאתי למסע מרתק בעקבות הביוגרפיה של חייה - המתחילים עם מותו של דודה, אבשלום פיינברג "המרגל הישראלי הראשון", ולא סיימתי עד שיצא הספר לאור בחודש יולי 2021, במלאת לה 101 שנים. המסע לכתיבת סיפור חייה של תמר אשל, החל ב-1995 עת רצתה לספר לנכדיה על קורותיה עד אז. תמר ניהלה שיחות ארוכות עם עורכת לשון שתמללה את השיחות וסייעה לה להדפיסן במכונת כתיבה, במתכונת שהתאימה לימים ההם. ברצונה לכלול כמה שיותר אירועים להם היתה שותפה, חסכה בתיאורים של מקומות, דמויות והלכי רוח. היא סיפרה על פעילויות שלהן מכנה משותף: פעילות מגוונת ומתמשכת למען הכלל. מטרתה המקורית היתה ונשארה: לספר לנכדיה על קורות חייה. לא כדי להאדיר את פועלה, כי מעולם לא דרשה זאת, אלא לספר על דברים כהווייתם. עברו 25 שנים. מניין שנות חייה של תמר הגיע לנקודת ציון חשובה: יום הולדתה המאה. נצברו עוד פיסות חיים, נוספו נכדים ונינים, התרחשויות ופעילויות, מחשבות וסיכומים. לכל אלה נדרשה מלאכה ביוגרפית מקיפה – עיבוד החומרים, עריכתם, והתאמתם לרוח התקופה, תוך שמירה על סגנונה האישי ועל הסיפור המשפחתי, שהוא המניע העיקרי לכתיבת הספר. המלאכה הופקדה בידיו כותב שורות אלה. הוא עלה לקומה ה-14 בבית הדיור המוגן "נופי ירושלים". שם, בדירה צנועה, פגש אשה צלולה וחדת מחשבה, נערצת ואהובה על בני משפחתה וכל מי שנקרה על דרכה. אשה מפוכחת הצופה מחלון פנורמי אל נופיה המדהימים של ירושלים, בירת מדינת ישראל. ממרום גילה משקיפה על ההיסטוריה של העיר והמדינה. זוכרת פרטים ומדייקת בסיפור השנים שעברו מאז נולדה. סקרן ונלהב צלל הביוגרף בתוך ים חומרים שמהם נרקמת היסטוריה של עם ומדינה, ותמר אשל היא חלק ממנה – מתחילת המאה ה-20, זמן קצר אחרי הצהרת בלפור, ועד העשורים הראשונים של המאה ה-21. השקת הספר תוכננה להיות חלק מחגיגה רבת-משתתפים לכבוד יום הולדתה המאה. אבל אז, פרצה מגפת הקורונה, שחוללה את אחת הדרמות הגדולות ביותר שידעה האנושות. העולם כולו עצר מלֶכֶת. אומות ועמים סגרו את שעריהם בפני זרים והנחילו ריחוק חברתי שיעצור וימנע את המגיפה. גם אזרחי ישראל נדרשו להימנע מהתקהלויות וכינוסים, נכנסו למחזורי עוצר וסגרים מקומיים שנמשכו חודשים ארוכים. תכניות השתבשו ולוחות זמנים השתנו, ולא נותרה ברירה אלא לקיים חגיגת יום הולדת צנועה באחת מן ההפוגות בין סֶגֶר לסגר, בהשתתפות בני המשפחה הגרעינית בלבד. תהליך הפקת הספר הואט אך לא נעצר. תמר, שכבר ראתה מקרוב כמה וכמה אירועים דרמטיים בסדרי גודל כאלה, לא ויתרה על רצונה העז לספר לנכדיה וניניה את קורות חייה, גם בנסיבות שנוצרו. בדירתה המוגנת, המשיכה לסייע לביוגרף במרץ, ככל שיכלה - הוא כתב וערך ועיבד, ושלח לה את מאות עמודים בתוך מעטפות תוך כדי עוצר וסגרים בדרכים עוקפות ונפתלות. כשהחומר הגיע לידיה, עברה בעין בוחנת על כל שורה, על כל מילה או משפט. תיקנה או מחקה והוסיפה ושינתה. וכשהסתיימה עבודת הכתיבה והעיבוד, שלפה תמר את אלבומי תמונות השמורים בארונה, ובחרה מתוך מאות רבות, את אלה הראויות לשיבוץ מתוך מאות רבות. כל תמונה עם איזכור מדוייק של תאריך הצילום ושמות המצולמים ותפקידם ומעמדם, כפי שזכרה וכפי שהיה, גם אם עברו שמונים שנה. ואם השמות השתנו - היא אפילו טרחה להזכיר את השם המקורי. כשהיה הספר מוכן וערוך לדפוס, כבר חצתה תמר את גיל המאה, ובמלאת לה 101 שנים, יצא לאור הספר: "מאה שנות חיי" המגולל את קורותיה. וכך נכתב על גב הכריכה:

על סולמות נמוכים ורומנטיקה מוסיקלית תזכורת לקול הגברי ששקע במרתפי ההיסטוריה ואיזה מהפך התחולל בקול התקופה. מוסיקה זה עניין של טעם. כל אחד וכל אחת אוהבים את המוסיקה שמתנגנת באוזניהם לפי האישיות שלהם, החוויות והזיכרונות, הבית בו גדלו, המוצא העדתי, ועוד גורמים שעושים לאחד את המוסיקה הקלאסית כזו המועדפת, ולאחר - את קצב ה"ראפ". לאחת את אדית פיאף, ולשנייה את עדי זקן. לאלה את הביטלס ולאחרים את החזנות. אופנה מוסיקלית באה והולכת, כמו כל אופנה תרבותית אחרת, ולא רק במקצב ובעיבודים המוסיקליים. גם בקולו של הזמר. בקול הזמרים התחוללה מהפיכה ממש. מעטים זוכרים אבל פעם נתנו כבוד לזמרים בעלי קול בס ובריטון. הקול העבה, העמוק, שזימר באוקטבות נמוכות. זה היה קול שהמיס לבבות ועורר התרגשות. פרנק סינטרה, נט קינג קול, לואי ארמסטרונג ואחרים סימלו את הגבריות שמעורבים בה קשיחות וגם רומנטיות, מילים רכות ומילים נחושות שעטפו את המאזינים באהבה, בעיקר את המאזינות. הקול הגברי הזה הלך ונדחק לפינה של הטרובדורים וזמרי הפולק. זמרי הדור הבא כבר לא התאמצו לעשות "קולות גבריים". רק לאונרד כהן, עם קול הבריטון שהיה סמלו המסחרי, נשאר שריד אחרון לקול הישן והטוב. קול שמאזינים לו בגלל המילים, בגלל הלחן, ובגלל ההגשה הקולית. קול הבריטון היה גם הקול הבולט של ישראל הישנה, בשנות החמישים והשישים. זמרי העשור הרשימו את הקהל הישראלי בקול הגברי – כמו: אברהם פררה, ושמשון בר נוי ומאוחר יותר גם שמעון ישראלי וחיים טופול. שירי הבוקרים (הו...הו...) העצימו את הקול המיוחד ואחר כך באו הלהקות הצבאיות שבהן היה בולט קולם הנמוך של הצעירים גברברי הלהקה. בשנות השישים הפציע כוכב זמר בעולם הבידור: אריק איינשטיין, שהיה לא רק חתיך רזה וגבוה, אלא זמר ששר בקול בריטון מעורר התרגשות. אריק איינשטיין היה חבר בשלישיית גשר הירקון, שבה היה חבר גם בני אמדורסקי, עוד זמר עם קול בריטון. אליהם הצטרף גם יהורם גאון עם הקול הקטיפתי הרך, שנע בין אוקטבות נמוכות וגבוהות. השילוב בין קולות גבוהים לנמוכים היה לנורמה – כך "צמד הדודאים", הגשש החיוור, הצמד קובי רכט וקובי אושרת, החלונות הגבוהים, שלישית המעפיל, השלושרים, הנשמות הטהורות, ועוד. המהפך הושלם בשנות ה-80, כשהזמרים הישראלים הלכו בעקבות זמרי חו"ל, והפסיקו להתאמץ להיות "גבריים" במובן הישן. משלמה ארצי ועד אייל גולן – לא חשוב מה המנעד הקולי שלך, חשובה יותר הכריזמה, הלחן עם המילים, העיבוד וההפקה המוסיקלית. בני אמדורסקי - בין הגלים נשאר עוד זמר אחד, אריק סיני, שהצליח לכבוש את הקהל עם הקול ההוא של פעם. במשך עשרות שנים, עד תחילת שנות 2000, הוא טיפח את דמות ה"גבר גבר" מהזן הישן, וליווה את דמותו בהופעה חיצונית מתאימה ובפרסומות בהן שימש פרזנטור. אריק סיני התבגר, ועימו התבגרו קהל מעריציו, בני ובנות הדור שקולו עשה להם משהו בלב. לאחרונה התפרסם כי הביקוש להופעותיו הולך ודועך וכמעט שאין לו ביקוש, וכך הולך ונעלם השריד האחרון של הזמרים עם קולות הבס והבריטון. לכבודו, ולכבוד הגברים הזמרים מהתקופה הישנה והטובה הנה אחד משיריו היפים, שמזכיר, איך לא, את הגדול מכולם: לאונרד כהן.

איך נראית היסטוריה בשלוש שורות ? ומה יגידו על זה בעוד 1,000 שנים ? הנה רסיסים של קפסולת זמן החיים כידוע אינם נעצרים אפילו לא לרגע. מה שהיום – נכון. מה שאתמול – היסטוריה. ומה היא ההיסטוריה ? סיכומים ופרקים קצרים עמוסים בתאריכים. שרשרת התרחשויות דרמטיות יכולות לבוא באזכור של שורה, ותהליך מדיני ארוך או מלחמת עולם יכולה להיות שאלה קצרה לנבחן בבגרות עם 4 תשובות אופציונאליות. קצב ההיסטוריה מכתיב את השינוי המתבקש מהמסע קדימה, אל המחר המתקדם והטוב יותר - דרך חיים שנחשבה מקובלת נראית לנו היום כאמונה טפלה, אִמְרָה של מדען חשוב מתבררת כשגיאה מדעית גסה, ותרבויות שלמות נמחו מעל פני האדמה ומשמשות נושא למחקר אנתרופולוגי המנסה לפענח מה בדיוק התרחש אז לפני כך וכך שנים. אלופי השינויים הם המדענים, המגלים כל יום משהו חדש הסותר את האתמול. הנה רק אתמול לפני אלפי שנים האמינו החכמים הכי גדולים בעולם כי כדור הארץ שטוח. לשכנע אותם אחרת פרושו היה להסתכן באצבע מסובבת ברקה לאמר: מישהו משתגע. לעיתים זה היה גם מסוכן וקשור בחיים או מוות – גלילאו גליליי, למשל. האתמול הוא ישן, פרימיטיבי, ולא רלוונטי. אנחנו האתמול של המחר. האנשים שיחיו בעוד אלפי שנים, יתייחס אלינו בהתאם, ומן הסתם יקראו את השטויות שאנחנו כותבים ויתייחס בסלחנות ל"גילויים" ול"המצאות" ולכל התאוריות "החדשניות" הקובעות את חיינו, ואת הנורמות הבסיסיות של עולמנו. בניסיון להתחקות אחר העתיד החכם יותר וה"מתקדם" יותר, הנה כמה פנינים אשר יעסיקו, אולי, את חובבי ההיסטוריה והארכאולוגיה של תחילת המילניום הבא, בערך בשנת 3022. ונא לקחת בחשבון כמה טעויות מובנות בתוך השורות עצמן: התיארוך יהיה מן הסתם שונה ותהיה ספירה אחרת, ההיסטוריה והארכיאולוגיה עצמן יבואו בצורה לגמרי שונה, וגם ההתבוננות לשנת 2000 תהיה משהו שאיננו מכירים בכלל. לא ככה כמו שאתם רואים עכשיו באינטרנט. אז הנה העתיד האפשרי – לא נגענו. איכות הסביבה בראשית המילניום שעבר, האמינו כי אריזות ניילון וקופסאות מתכת גורמות נזק ל"אטמוספירה" – כך קראו אז לשכבת האוויר סביב כדור הארץ. מדענים קבעו כי ה"אוזון" מצוי בתוך מה שהם כינו "אטמוספירה" – היינו: שכבת מעטפת לכדור הארץ. והסבירו כי חומרים שונים הנוצרים על פני הכדור – גורמים להידלדלות האוזון עד כדי יצירת חור. "החור באוזון" – כך הוא נקרא בפיהם. קבצי אינטרנט שהשתמרו מאותה התקופה מתארים גיוס גלובאלי של מדענים ממדינות שונות כדי לעצור את אותה התופעה שהם קראו לה חור באוזון ( קטע מתוך הספר : "אנקדוטות היסטוריות" בשנת 3018 ). המזרח התיכון בשלהי המאה ה-19 הגיעו ל"מזרח התיכון" ( האזור המזרחי של הים התיכון ) פליטים מגזע שנקרא "יהודים" שנדדו מרחבי אירופה וניסו להקים כאן מדינה שתהיה מושתתת על בסיס דתי-לאומי. המדינה שהוקמה בשנת 1948 נקראה "מדינת ישראל". אופי המשטר בה היה מה שנקרא אז "דמוקרטי" והורכב מקבוצות שונות שנקראו "מפלגות". אגב, לאורך כל תקופת קיומה, סבלה המדינה ממלחמות עם בני העמים סביבה, בעיקר אלה אשר דגלו באמונת האיסלם ( "ערבים" ). ( מתוך: ספר היסטוריה של בית ספר גבוה להסטוריה בשנת 3003 ). מוסיקה עד לפני 1,000 שנים התנגנה מוסיקה המורכבת משירים בני 3-4 דקות. אמני התקופה סגדו למבנה המוסיקלי הקצר ושיווקו אותו בכל מיני צורות הקלטה – היו אז "תקליטים", לאחר מכן "קלטות" וגם "דיסקים". לא מזמן מצאו ארכיאולוגים דיסק אחד כזה שנשמר משנת 2004, וניסו לפענח ללא הצלחה את המוסיקה המוקלטת עליה. במוזיאון חשוב באירופה השתמרו עד היום כלי נגינה מאותה תקופה, ובהם: גיטרה חשמלית, פסנתר וכינור. ( מתוך: אתר המוסיקה 3011) טכנולוגיה חובבי ענתיקות ישמחו לשמוע כי באחד המוזיאונים הגדולים בעולם, מחזיקים מכשיר קטן ועליו שורת מספרים ועליהן צג צבעוני. מדריכי המוזיאון יסבירו למבקרים כי מדובר ב"טלפון סלולארי". כך כונה אותו "פלא" שכבש את האנושות בשלהי המאה ה-20. קבצי HTML ישנים ודהויים, מציגים תמונות של ילידי המאה ההיא, מחזיקים את המכשיר קרוב לאוזניהם ומדברים אל תוך חלקו התחתון. המכשיר עצמו עורר התנגדות רבה בקרב שוחרי הסביבה שטענו כי הקירבה של המכשיר למוח מסבה לו נזקים בלתי הפיכים עד כדי גרימת מוות ממחלה ממארת. ההמונים נטו לזלזל בהמלצות אך לא חדלו מלקיים דיונים נרחבים אודותן. ( מתוך: "אתרי תיירות בינלאומיים" ). תחבורה בסוף המאה ה-20, נסעו תושבי כדור הארץ בכלי רכב ממונעים באמצעות מנוע בעירה שעבד על בסיס נפט מעובד אשר כינו אותו "דלק". הנפט הופק מקידוחים שבוצעו ברחבי העולם, ושימש חומר בסיסי בתעשייה העולמית. כיום, נותרו מספר מקומות נידחים בערבה הצפונית אשר מתיישביהן מפיקים את הנפט ממעבה האדמה ומשתמשים בו לטכנולוגיות פרימיטיביות כמו: הולכת חשמל בכבלי נחושת להדלקת נורות מאירות. אגב, המכוניות עצמן נעו על גלגלים, וזו היתה אחת ההמצאות החשובות ביותר מאז המצאת הגלגל, אלפי שנים קודם לכן. ( קטע מסרט תעודה בערוץ תרבותי בשנת 3022 ). רפואה המחלות שהעסיקו את תחילת המילניום נגעו לאורח החיים של אותם ימים. קבוצת מחלות שכונתה "סרטן" גרמה למותם של מיליונים בכל שנה, ורופאי התקופה האמינו כי הסרטן נגרם כתוצאה משימוש מוגזם בחומרים תעשייתיים וכן מעישון "סיגריות" שהיה נפוץ בימים ההם. "מדריך בריאות" שהשתמר במלואו על דפים מנייר, מגלה כמה עצות שנתנו מומחי הרפואה למי שמעוניינים לשמור את חייהם מבעיות בלב: "להימנע מלהרבות באכילת כולסטרול", למשל. המומחה מסביר לקוראיו כי הצטברות כולסטרול בעורקים יכולה לגרום לסתימתם. הדוקטורים המלומדים של תחילת המילניום עסקו בחקר החיידקים, מעין יצורים קטנים השוכנים בכל חומר אורגני, והמציאו תרופות שנועדו לחסום את אותם חיידקים שהיו בחלקם טובים ובחלקם רעים. ( מתוך: הרצאה של מלומד לפני תלמידיו המרותקים בשנת 3022 ). ואם זה מה שיגידו עלינו בעוד 1000 שנים, מה שווים החיים, אם הם כל כך מהירים, וכל כך לא רלוונטיים לעתיד ?