לקריאת כל הפרקים - לחצו כאן
השירות הלאומי והברית ההיסטורית
"השירות הלאומי" בא לעולם קצת אחרי הכרזת העצמאות של ישראל.
אזרחיה הראשונים של המדינה הלכו לבחור את נציגיהם לכנסת ולממשלה, נבחרו המפלגות, והתכנסו חברי הכנסת הראשונה לחוקק חוקים ולקבוע הסדרים ותקנות שעל פיהם יתנהלו ענייני המדינה.
"חוק שירות ביטחון" היה אחד החשובים בספר החוקים שנכתב במדינה שנולדה זה עתה.
החוק הסדיר באופן רשמי את מתכונת הצבא הישראלי, "צבא העם" - שהוא חלק מהעם, והעם חלק ממנו. הסעיף המרכזי בחוק, קבע חובת גיוס לצבא לכל אזרח או אזרחית שהגיעו לגיל 18, והנוסח היה מפורש ואינו מותיר מקום לספק: חובה לגברים ונשים כאחד.
סעיף מפורש כזה נראה מובן מאליו בימיה של הכנסת הראשונה.
המחוקקים, מנסחי חוק שירות ביטחון, נהנו מרוב מוחלט בכנסת ובעם.
זה היה רוב חילוני. נציגיו בכנסת ובתרבות, נשאו עיניים אל הקידמה ואל השִוויון, והיללו את הרוח העברית החדשה, את אורחות חייה המתקדמים וערכיה הנאורים יחסית לשכנותיה במזרח התיכון. שילוב האשה בכל תחומי החיים, נחשב בעיניהם ייחודי ופורץ דרך, סמל ודוגמא לעמים אחרים.
מולם התייצבה חזית אחידה של הציבור הדתי על כל פלגיו וזרמיו.
חרדים שמרנים, חסידים וליטאים, יחד עם דתיים מהזרם המתון, אנשי הציונות הדתית שנקראו אז "דתיים לאומים" - כולם התנגדו לגיוס נשים בכלל, וגיוס בנות דתיות בפרט. כולם נחרדו מהרעיון שנערה בת שמונה עשרה, אחת משלהם, תעזוב את החממה המשפחתית המגוננת עליה ועל הערכים שחונכה על ברכיהם. תלבש מדים ותהיה כפופה למסגרות ממלכתיות שיכפו עליה אורח חיים שהוא זר לגמרי מאורחותיה הדתיות.
מנהיגי החרדים לא הסתפקו בנאומים בכנסת - כינסו אסיפות המוניות ויצאו לרחובות להפגין נגד החוק הנוגד את ערכיהם.
ההתנגדות הגוברת איימה לגלוש לאלימות חסרת רסן.
ראש הממשלה דוד בן גוריון, רצה מאד את הדתיים בקואליציה שלו, כשותפיו להנהגת המדינה, וחתר לפשרה פוליטית. הוא ויתר והם ויתרו. עיקרון השִוויון בחובת הגיוס לא השתנה, אבל לחוק נוסף סעיף הפוטר אשה מהחובה להתגייס אם היא מצהירה שהיא דתית, ובלשון החוק: "טעמים שבמצפון או שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות סדיר".
הסעיף הניח את דעתם של המתנגדים, שבנותיהם לא יגויסו. כשעלה חוק שירות ביטחון להצבעה בכנסת, הביעו את מחאתם בהימנעותם מהצבעה. לא התנגדו ולא הצביעו בעד.
עם הסעיף, בא לעולם טופס ה"הצהרה" - אולי השימושית והמפורסמת ביותר בחברה הישראלית. טופס שמסווג צעירות ישראליות בנות 18 לשני מחנות: אלה שמתגייסות לצה"ל, ואלה ש"מצהירות".
זהו טופס ההצהרה של בת 18 שניתנה בשנות ה-50 בבית הדין הרבני בתל אביב.
עמוד אחד שכותרתו:
"הצהרה בהן צדק".
בסעיפי החלק הראשון מצהירה הבת כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה להתגייס לשירות ביטחון.
בחלק השני מאשר הדיין בבית הדין כי הבת חתמה בפניו על ההצהרה לאחר שהוזהרה להצהיר אמת.
עם הטופס, התייצבה המצהירה בלישכת הגיוס וקיבלה פטור משירות צבאי.
שבעים שנה אחרי לידת הטופס, הוא עודנו קיים, במתכונת שונה עם שינויים קלים.
לחצו על התמונה להגדלה
הפשרה החזיקה מעמד שנתיים.
אז, החל מאבק נגדי, של חברי כנסת חילונים שדרשו שוויון בנטל הלאומי לכל אזרחית ישראלית. הלחץ שלהם הוביל לחקיקת חוק נפרד שעוסק בצעירות דתיות ומחייב אותן בשירות לאומי.
"חוק שירות לאומי" הראשון התקבל בכנסת בחודש אוגוסט 1953 ברוב גדול.
סעיפיו העיקריים: אשה שפטורה משירות צבאי חייבת בשירות לאומי שיימשך שנתיים, בתחומי הבריאות, הרווחה, החקלאות או בכל עיסוק אחר שהמדינה תקבע. אופי השירות יאפשר לבת דתית לשמור על אורח חייה.
כדי לפייס את הציבור הדתי, הגדירו המחוקקים את יעדי השירות הלאומי כיעדים נבדלים משירות צבאי. למעשה, חברי הכנסת נקראו להצביע על חוק שאין לו קשר עם משרד הביטחון וצרכיה הביטחוניים של המדינה אלא בחובה אזרחית הקשורה ל"משרד העבודה".
בדיונים שקדמו להצבעה נשמעו במליאת הכנסת, נאומים נרגשים בעד ונגד.
גולדה מאיר, שכיהנה אז שֹרת העבודה, היתה הדוברת הראשית.
גולדה מנתה את תחומי השירותים המשוועים לכוח אדם, באותן שנים שבהן היתה קליטת עלייה המונית וצנע כלכלי. גולדה העלתה את נימוקי האפליה בין בת לבת, ודיברה על פגיעה בכבודן העצמי של בנות דתיות המעוניינות לשרת את המדינה ואין להן כל דרך למלא את החובה. היא הזכירה את פועלן של נשים בהיסטוריה של העם היהודי – מדבורה הנביאה ויעֵָל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּיניִ עד חנה סנש וברכה פולד, הצביעה על נשים דתיות המכהנות בכנסת ובתפקידים ציבוריים, ובנות צעירות דתיות שעובדות במגוון תפקידים בשירות הפרטי.
פרוטוקול הכנסת מביא גם את דבריהם של המתנגדים.
מלבד החרדים, שהתנגדותם היתה מובנת, הביעו התנגדות גם נציגים מסיעות אחרות - חברי כנסת מהימין טענו שהעלאת החוק נועדה להעניש את המפלגות החרדיות על פרישתן מהקואליציה. חברי כנסת מהשמאל טענו כי מדובר בחוק אנטי סוציאלי, שכל מטרתו לאפשר למדינה להעסיק כוח עבודה בחינם ולנצל את הבנות התמימות.
הדיון הסוער והטעון לקראת ההצבעה, התקיים לצרכי הפרוטוקול בלבד.
סופו היה צפוי, וכל המשתתפים בו ידעו מה תהיה תוצאת ההצבעה: רוב מכריע בעדו, כולל אצבעותיהם של חברי הכנסת מהמפלגות הדתיות לאומיות. ח"כים אלה היו שותפים לניסוח החוק, והצביעו בעדו, רק אחרי שהיו בטוחים כי מדובר בחוק למראית עין בלבד. חוק שאין כוונה ליישמו ככתבו וכלשונו, וכבר ביום שנחקק, ידעו כל המחוקקים כי תכסיס פוליטי ירוקן את סעיפיו מתוכנם.
התכסיס היה "סידור טכני", פשוט וקל לביצוע: כדי ליישם חוק, נדרש השר הממונה להתקין תקנות שיאפשרו את מימושו. מאחורי הקלעים, השותפים לקואליציה הסכימו ביניהם שלא יהיו תקנות. נציגי הדתיים לא הסתפקו בהבטחה ש"יהיה בסדר" ו"תסמכו עלינו", וליתר ביטחון גם הוכרז על כך מעל בימת הכנסת, בהצהרות שרי הממשלה, שלא הותירו ספקות למה שיהיה בעתיד.
ההבטחה קוימה.
לא הותקנו תקנות, ו"חוק שירות לאומי" נכתב בספר החוקים כחוק ריק מתוכן. חוק שנכנס להקפאה עמוקה מאז ובמשך כמה שנים לאחר מכן.
הבנות הדתיות, כולל אלה מהמגזר הדתי-לאומי, מילאו טופס "הצהרה", קיבלו פטור משירות צבאי והמשיכו אל הפרק הבא בחייהן.
כך עבדה השיטה שאִפשרה את המשך שיתוף הפעולה בין נציגי הציבור הדתי-לאומי לבין נציגי הממסד החילוני הוותיק. בין הציונות הדתית לציונות החילונית.
בהיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל, שותפות זו מוּכֶּרֶת בשם: "הברית ההיסטורית". זו היתה שותפות עמוסה באינטרסים של שני הצדדים, בדרך להגשמת החזון של שיבת עם ישראל לארצו. שני בעלי הברית הבינו את גודל האחריות המוטלת עליהם כדי לממש את החזון הציוני אחרי אלפיים שנות גלות, והשכילו לשלב אידיאולוגיה ופוליטיקה, חזון ומעשה.
במסגרת השותפות, שנמשכה עשרות שנים, נרקמו עסקות פוליטיות בין השותפים, עסקות אלה היו לפעמים פשרות מכובדות ו"קומבינות" שעקפו בעיות וריבעו מעגלים. אחת מהקומבינות היתה החוק הזה, "חוק שירות לאומי" - שמחוקקיו, אלה שניסחו אותו, התכוונו מראש להקפיאו, בלי יכולת ליישם אותו.
מנהיגי הברית ההיסטורית בשנות ה-50. משמאל לימין:
בן גוריון, יוסף בורג, משה שפירא, גולדה מאיר, פנחס לבון
שני עשורים עברו.
חוק שירות לאומי 1953 המשיך להיות מוקפא. מדי פעם הוא שימש כלי ניגוח – או בידיהם של חילונים שדרשו שוויון בין בנות דתיות לבנות חילוניות, או בידיהם של מנהיגי הציבור החרדי שהזהירו כי עצם קיומו של החוק היא "גזירת שמד" לערכים היהודיים וכי על הכנסת לבטלו.
ובינתיים, המגזר הדתי-לאומי העמיק את אחיזתו בחברה הישראלית.
מפלגת הבית שלו, המפד"ל, השיגה הישגים פוליטיים וחברתיים, צברה נכסי נדל"ן ונכסי רוח. מנהיגיה הקימו "משמרת צעירה" – עתודה של צעירים וצעירות, דתיים לאומיים, שיובילו משימות של התיישבות ופיתוח ברוח האידיאולוגיה הציונית-דתית.
בשנות ה-60, מספרם של הצעירים האלה נאמד בעשרות אלפים.
צעירי המפד"ל היו פזורים בכל מקום – בצבא ובאוניברסיטה, בקולנוע ובגנים הציבוריים, במכולת ובבית הקפה, בשכונת מגורים במרכזים עירוניים ובפרברים. כולם נשאו את תג הזיהוי הדתי לאומי: בנים – עם כיפות סרוגות, בנות – בלבוש מאופק בצניעותו, חצאית או שמלה וחולצה עם שרוול קצר או ארוך. הבנים הציעו לבנות חְַבֵרוּת רומנטית, והן סרגו להם את הכיפה במחווה רומנטית. בהגיעם לגיל 18 - הבנים הלכו לצבא והבנות חתמו על ה"הצהרה" והמשיכו לאוניברסיטה או לעבודה.
וכשישבו הבנים והבנות ביחד ודנו בעניינים העומדים ברומו של עולם - גם הם וגם הן התחילו להרהר בקול רם על הדרך שבה יוכלו גם הבנות למלא חובה אזרחית.
שירות לאומי למשל.
זה קרה באולם כנסים תל אביבי באחד מלילות החורף של 1965.
ועל כך בפרק הבא (בלחיצה על הקישור):
ואלה תולדות השירות הלאומי, וסיפורה של האגודה להתנדבות ב-7 פרקים. כל פרק בקישור נפרד:
* מבוא
* השירות הלאומי והברית ההיסטורית (עמוד זה)
סיפור תולדות השירות הלאומי מבוסס על הספר:
"האגודה להתנדבות - חמישים שנות שירות לאומי"
בהוצאת האגודה להתנדבות (ע"ר). 2022.
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד
