הפשרה החזיקה מעמד שנתיים.

אז, החל מאבק נגדי, של חברי כנסת חילונים שדרשו שוויון בנטל הלאומי לכל אזרחית ישראלית. הלחץ שלהם הוביל לחקיקת חוק נפרד שעוסק בצעירות דתיות ומחייב אותן בשירות לאומי.

​​

"חוק שירות לאומי" הראשון התקבל בכנסת בחודש אוגוסט 1953 ברוב גדול.

סעיפיו העיקריים: אשה שפטורה משירות צבאי חייבת בשירות לאומי שיימשך שנתיים, בתחומי הבריאות, הרווחה, החקלאות או בכל עיסוק אחר שהמדינה תקבע. אופי השירות יאפשר לבת דתית לשמור על אורח חייה.

כדי לפייס את הציבור הדתי, הגדירו המחוקקים את יעדי השירות הלאומי כיעדים נבדלים שאינם קשורים לשירות צבאי. למעשה, חברי הכנסת נקראו להצביע על חוק שאין לו קשר עם משרד הביטחון וצרכיה הביטחוניים של המדינה אלא בחובה אזרחית הקשורה ל"משרד העבודה".

 

בדיונים שקדמו להצבעה נשמעו במליאת הכנסת, נאומים נרגשים בעד ונגד.

גולדה מאיר, שכיהנה אז שֹרת העבודה, היתה הדוברת הראשית. היא מנתה את תחומי השירותים המשוועים לכוח אדם, באותן שנים שבהן היתה קליטת עלייה המונית וצנע כלכלי.

גולדה העלתה את נימוקי האפליה בין בת לבת, ודיברה על פגיעה בכבודן העצמי של בנות דתיות המעוניינות לשרת את המדינה ואין להן כל דרך למלא את החובה. היא הזכירה את פועלן של נשים בהיסטוריה של העם היהודי – מדבורה הנביאה ויעֵָל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּיניִ עד חנה סנש וברכה פולד, הצביעה על נשים דתיות המכהנות בכנסת ובתפקידים ציבוריים, ובנות צעירות דתיות שעובדות במגוון תפקידים בשירות הפרטי.

פרוטוקול הכנסת מביא גם את דבריהם של המתנגדים.

מלבד החרדים, שהתנגדותם היתה מובנת, הביעו התנגדות גם נציגים מסיעות אחרות - חברי כנסת מהימין טענו שהעלאת החוק נועדה להעניש את המפלגות החרדיות על פרישתן מהקואליציה. חברי כנסת מהשמאל טענו כי מדובר בחוק אנטי סוציאלי, שכל מטרתו לאפשר למדינה להעסיק כוח עבודה בחינם ולנצל את הבנות התמימות.

​​

בסופו של דבר, הדיון הסוער והטעון לקראת ההצבעה, התקיים לצרכי הפרוטוקול בלבד.

סיכומו ותוצאותיו היו צפויים וכל המשתתפים בו ידעו מה תהיה התוצאה בהצבעה: רוב מכריע בעדו, כולל אצבעותיהם של חברי הכנסת מהמפלגות הדתיות לאומיות. ח"כים אלה היו שותפים לניסוח החוק, והצביעו בעדו, רק אחרי שהיו בטוחים כי מדובר בחוק למראית עין בלבד. חוק שאין כוונה ליישמו ככתבו וכלשונו, וכבר ביום שנחקק, ידעו כל המחוקקים כי תכסיס פוליטי ירוקן את סעיפיו מתוכנם.

התכסיס היה "סידור טכני", פשוט וקל לביצוע: כדי ליישם חוק, נדרש השר הממונה להתקין תקנות שיאפשרו את מימושו. מאחורי הקלעים, השותפים לקואליציה הסכימו ביניהם שלא יהיו תקנות. נציגי הדתיים לא הסתפקו בהבטחה ש"יהיה בסדר" ו"תסמכו עלינו", וליתר ביטחון גם הוכרז על כך מעל בימת הכנסת, בהצהרות שרי הממשלה, שלא הותירו ספקות למה שיהיה בעתיד.

ההבטחה קוימה.

לא הותקנו תקנות, ו"חוק שירות לאומי" נכתב בספר החוקים כחוק ריק מתוכן. חוק שנכנס להקפאה עמוקה מאז ובמשך כמה שנים  לאחר מכן.

הבנות הדתיות, כולל אלה מהמגזר הדתי-לאומי, מילאו טופס "הצהרה", קיבלו פטור משירות צבאי והמשיכו אל הפרק הבא בחייהן.