שירות לאומי ואגודה אחת
האגודה להתנדבות (בשמה המקורי: "האגודה להתנדבות בעם") החלה לפעול במשרדים צנועים בירושלים, ברחוב שמאי 15, קומה שניה מעל מסעדת שה-סימון המיתולוגית.
משם ניהלה חבורה קטנה של פורצי דרך את מפעל השירות הלאומי בישראל.
הם היו שלושה:
דב פרומן, בן 42,ניצול שואה שעלה ארצה לבדו, למד בישיבת מרכז הרב ושירת כקצין בגולני.
פרומן, עורך דין ועובד סוציאלי, שימש פקיד בכיר במשרד הרווחה (אז נקרא: משרד הסעד) ויועצו של השר הממונה, מיכאל חזני.
במסגרת תפקידו הגה ושרטט את מתווה האגודה ודרך הפעלתה, וכשהוקמה, התמנה לעמוד בראשה. הוא היה הדומיננטי בין חברי הצוות, והרוח החיה מאחורי כל פעילות האגודה.
מרים מאיר, בת 44, עיתונאית ופעילה חברתית.
מרים, ילידת גרמניה היתה חברה בצוות ההקמה של היישוב הקהילתי "אלון שבות", ואחת ממקימי "מכון נהורה" להפקת סרטים העוסקים בעם היהודי.
במסגרת תפקידה באגודה עסקה בניהול משרדי האגודה.
היא נחשבה "אֵם הבנות" – האחראית על שיבוץ הבנות במקומות השירות, האוזן הקשבת, התומכת ומלווה אותן לאורך כל תקופת התנדבותן.
שאול יהלום, שהצית את להבת ההתנדבות בהיותו תלמיד תיכון בפרלמנט הנוער הדתי.
לאחר שירותו הצבאי סיים לימודי תואר ראשון בחינוך וכלכלה, והמשיך להיות פעיל במפלגה הדתית לאומית. שם קשר קשרים עם ראשי המשמרת הצעירה, קשרים שהניבו סיוע מפלגתי.
במסגרת תפקידו באגודה עסק בשיווק רעיון השירות הלאומי וגיוס בנות י"ב להתנדבות במסגרתה. הוא עבר בין התיכונים הדתיים והאולפנות בכל רחבי הארץ, הכיר לשמיניסטיות את המסלול ההולך וצומח, והציע להן אופציה שלא היתה קיימת להן עד הקמתה: להתנדב לשנת שירות לאומי.
זה היה צוות מנצח, שאליו צורפו שני עובדים סוציאליים, אברהם רענן וסולי זגורי, כל אחד מהם נשא בתפקיד בכיר.
לתפעול השוטף של הארגון גויסו עשרות רכזים ורכזות שהיו המקשרים בין הנהלת האגודה למתנדבות בשטח. במקביל – התמנה הרב צפניה דרורי, חבר הוועד המנהל, לשמש כרב מלווה ויועץ האגודה בענייני תורה והלכה ומפקח על תכניה הרוחניים.
מינויים אלה סימלו את דרכה בעשורים הראשונים שלה: מסגרת גג לבנות דתיות שאינן משרתות בצה"ל, מטעמי דת, ונושאות בנטל האזרחי מתוך רצון לתרום לחברה ולמדינה. הן שירתו במערכות הבריאות, החינוך והרווחה, בכל רחבי הארץ – מהגולן ועד אילת.
הרב צפניה דרורי
סולי זגורי
אברהם רענן
השמועה על המסלול החדש עברה במהירות בין "השמיניסטיות" של הציבור הדתי-לאומי.
בסניפי בני עקיבא, בתיכונים הדתיים, באולפנות, בהתנחלויות החדשות ובכל מקום בו התרכזו נערות המקפידות על אורח חיים דתי – שמעו על בנות שסיימו את התיכון ונעלמו מהנוף. בנות שיצאו למקומות רחוקים וחזרו הביתה לסופשבוע פעם בשלושה שבועות.
כמו חיילות בצבא, רק בלי מדים.
חזרו עייפות אך מרוצות, מבקשות לטעום לרגע את הטעם של בית ההורים, וביום ראשון כבר נעלמו שוב, עלו על האוטובוס שיקח אותן לתעסוקה המבצעית שלהן. ה"מורעלות" – לא הסתפקו בשנה אחת, והאריכו את השירות בשנה נוספת, לשנתיים. אף אחת מהבנות לא חשבה על תגמול הולם. לא מענק שחרור ולא הטבות כספיות. התעודה שקיבלו הספיקה להן, ויש כאלה המציגות אותן בגאווה גם ארבעה עשורים לאחר קבלתה.
בתוך עשור, זו כבר לא היתה שמועה על הרפתקה מרתקת ולא מרד נעורים. לא אופנה זמנית ולא אפיזודה חולפת.
זה היה מסלול לגיטימי שקיבל הכשר של רבנים, הכשר שהקל על הבנות לשכנע את הוריהן.
בחלוף השנים מותג השירות חלחל עמוק בתודעת המגזר הדתי-לאומי.
בעשור הראשון עמד מנין המתנדבות על 1,000 מדי שנה, וכעבור עוד עשור – נרשמו כ-4,000 מתנדבות מדי שנה, ביניהן כאלה שאינן מסתפקות בשנת שירות אחת אלא משרתות שנתיים. במקביל, נפתחו ערוצי התנדבות נוספים – בתי חולים, מרפאות, מגן דוד אדום, משטרת ישראל, בתי ספר וגני ילדים. המתנדבות הדתיות, בחצאית ולבוש צנוע, נראו בכל פינה ברחבי הארץ.
הצוות בראשותו של פרומן חולל את המהפך הראשון שנזקף לזכות האגודה:
רוב מוחלט של בנות המגזר הדתי-לאומי יצאו לשנת התנדבות אחת לפחות במסגרת השירות הלאומי. השירות הפך להיות ברירת מחדל של הבנות דתיות, שכבר אינן מצהירות ומשתמטות לגמרי מכל חובה אזרחית, כפי שהיה לפני הקמתה.
שנת השירות היתה עבורן חוויה מכוננת בחיים - תקופת מעבר מנעורים לבגרות, מסביבה מגוננת לעצמאות אישית, מעולם קטן לעולם גדול יותר, ממקום שבו רק קיבלו אל מקום שיכלו לקבל ולתת. את החוויה העצימה תחושת חלוציות ושותפות בתהליך שמשנה סדרי עולם בחברה הדתית בה גדלו.
כמו חיילות בשירות צבאי, אבל עושות זאת בדרך שלהן. במסלול בו היו חלק מיצירה חברתית ייחודית.
1972 - בנות השירות הלאומי בדירת מגוריהן בעיירת הפיתוח מעלות. מימין לשמאל: זהבה זינגר סעדון, רחל שיביאק, אסתר (גולדשטיין) גלנץ, רחל פרסנר
בתחילת שנות ה-90, בעקבות דו"ח ביקורת של מבקרת המדינה, מרים בן פורת, נאלץ פרומן לפרוש, ובמקומו נטל את הגה הניהול, הרב דרורי, שכיהן כיו"ר הוועד המנהל. מאז היה הרב למתווה דרכה של האגודה. הוא מינה את יצחק לנגה לכהן כמנכ"ל האגודה להתנדבות, ואת ירון לוץ כעוזרו.
צוות הניהול החדש העמיק את אחיזתה של האגודה בתחומי התעסוקה. הם הוסיפו למגוון הפעילויות של המתנדבות שירותי הביון, השב"כ והמוסד, וכן שורה ארוכה של משרדי ממשלה, בהן שירתו מתנדבות השירות הלאומי.
בתקופתם כבר היה השירות לאומי לעובדה קיימת.
השירות במסגרת האגודה לא היה תחת פיקוח ממשלתי, אבל ממשלות ישראל נתנו הסכמה שבשתיקה, והניחה למפעל להתקיים ללא התערבות. הממשלה אף הכירה בשירות של המתנדבות הכרה דה-פקטו, היכרות שהוסיפו להן כמה מהזכויות שהוענקו רק לחיילי צה"ל, כמו: נסיעה חינם באוטובוסים, וזכויות שונות בביטוח לאומי.
לא רק הממשלה - הממסד כולו הכיר בשירותן הלאומי.
אוניברסיטאות, מוסדות ציבוריים ומשרדי ממשלה התייחסו אל ההתנדבות שלהן כמו אל שירות צבאי, והעניקו להן עדיפויות וזכויות כמו לכל חייל/ת משוחרר/ת. גם התקשורת הישראלית פרגנה לשירות ולמתנדבות – תיק התקשורת בארכיון האגודה מלא וגדוש בכתבות עיתונאיות שפורסמו לאורך שלושת העשורים הראשונים לקיומה. הן הציגו את הפנים היפות של המגזר הדתי-לאומי, ואת התרומה של בנותיו לחברה הישראלית.
ואז, כשהשירות הלאומי היה לעובדה קיימת, חל מפנה ששינה את פניו ואת פניה של האגודה להתנדבות.
על כך, בפרק הבא: המפנה בשירות הלאומי (בלחיצה על הקישור).
בנות השירות הלאומי של האגודה להתנדבות בשנות ה-90, בחמ"ל גוש עציון
יצחק לנגה
מנכ"ל האגודה להתנדבות
1994-2010
ואלה תולדות השירות הלאומי, וסיפורה של האגודה להתנדבות ב-7 פרקים. כל פרק בקישור נפרד:
* מבוא
* השירות הלאומי והברית ההיסטורית
סיפור תולדות השירות הלאומי מבוסס על הספר:
"האגודה להתנדבות - חמישים שנות שירות לאומי"
בהוצאת האגודה להתנדבות (ע"ר). 2022.
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד
