תמונות ישראליות
הנה תמונה שמספרת סיפור ישראלי מבית היוצר של האגודה להתנדבות, מייסדת השירות הלאומי, בעשור החמישי לקיומה.
זהו סיפורן של שתי נשים שגדלו באותה ארץ על אותה אדמה. שתיהן אזרחיות ישראליות שבאו כל אחת מרקע אחר, שתיהן מצאו עצמן תחת קורת גג אחת, של האגודה, משלבות ידיים ונרתמות לחיזוק החוסן החברתי של המדינה באמצעות השירות הלאומי.
מימין, צופית אליצור, כיום (2022) בת 55 , תושבת מעלה אדומים נשואה ואם לחמישה.
נולדה בירושלים לאב שעלה ממרוקו ולאם ממשפחה ליטאית חרדית. בנעוריה למדה צופית בתיכון לבנות "חורב", שתלמידותיו השתייכו לזרם הדתי-לאומי. בסיימה את התיכון התנדבה לשירות לאומי של שנתיים במסגרת האגודה להתנדבות, כמרכזת (קומונרית) של סניף תנועת הנוער החצי-חרדית "עזרא".
את לימודיה האקדמאים סיימה עם תואר ראשון במחשבים, אבל מהר מאד נטשה את התחום, השתלבה בתפקידי ניהול בתחום החינוך המיוחד. במקביל, כיהנה גם כחברה במועצת העיר מעלה אדומים מטעם המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל).
באגודה החלה לעבוד ב 1999- כרכזת המתנדבות בעיר שלה. מאז ובמשך 17 שנים היתה מעורבת בתפקידי שיווק, גיוס וניהול במערכי האגודה. כשהחליטה לפרוש לעיסוקים פרטיים לא נפרדה מחבריה לעבודה, המשיכה לסייע ככל שיכלה. ובין הייתר, היא חברה באסיפה הכללית של האגודה להתנדבות, הפורום שממנה את חברי הוועד המנהל.
בהיותה רכזת מתנדבות החלה האגודה לקיים ערוצים ראשונים של מתנדבים ומתנדבות מהמגזר הערבי במסגרת האגודה. מהלך זה עורר מחלוקת קשה בקרב עובדים רבים שלא יכלו לעכל את הרעיון שמייצר אינטראקציה ממשית בין בנות ובנים יהודים וערבים. גם צופית נמנתה על המתנגדים, ובדיונים פנימיים של רכזים ואנשי הנהלה, הביעה דעה נחרצת נגד הרעיון.
דעתה השתנתה כשירדה בפעם הראשונה לנגב, לסיור במוקדי ההתנדבות הניסיוניים של האגודה. בעיירות הבדואיות לקייה וכסייפה ראתה מקרוב את המתנדבות בנות המגזר הבדואי שוחחה עימן ונפעמה מהתעצומות הגדולות שמעניקה לנפשן ההתנדבות, ומהכמיהה הבוערת בהן לצאת מהכפר ולהשתלב בחברה, כמו כל ישראלית.
המודל שלהן היתה הרכזת המקומית, חיאת.
חיאת חבשי (בתמונה: משמאל). כיום (2022) בת 37, נשואה ואם לשלושה.
נולדה בכפר יפיע בגליל, למשפחה מוסלמית, למדה והתחנכה בתיכון המקומי. כשסיימה כיתה י"ב, עברה ללימודים במסלול אקדמי: תואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל, תעודת הוראה בבית ברל, ותואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.
כל התארים אלה לא עזרו לה לפתוח דלתות במקומות עבודה. גם לא ניסיונה כרכזת סטודנטים בתוכנית הלאומית "פרוייקט חונכות" (פר"ח) ומשרות חלקיות בהן עבדה עם ילדי החינוך המיוחד. והיא, שרצתה רק להתפרנס בכבוד נאלצה לעבור עם משפחתה מהגליל בצפון לבאר שבע בדרום, כדי לקבל סוף סוף משרה פנויה של משרד החינוך בפזורה הבדואית.
במסגרת עבודתה בחינוך המיוחד הכירה את מי שיהיה בעלה הנוכחי, עותמאן אבו עג'ג', מהפעילים הבולטים במערכת החינוך בפזורה. עותמאן תמך בהתלהבות בשיתוף צעירות בדואיות במסגרות השירות הלאומי, ונרתם לסייע לאגודה להתנדבות בהקמת המערך הערבי באזור הדרום.
הוא הציע לחיאת להצטרף לפרויקט.
חיאת סירבה. גיוס בנות ערביות לשירות לאומי נחשב "טאבו" בקרב בני משפחתה, חברותיה, בכפר בו גדלה, ובחלקים גדולים במגזר שאליו היא משתייכת.
הסירוב התפוגג תוך כדי עבודתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כשנעזרה במתנדבות, אחיותיה למגזר. הסיוע שלהן כבש את ליבה, ושינה את דעתה. היא נענתה לבקשת עותמאן והחלה לעבוד כרכזת מתנדבות בפזורה. כעבור שנים אחדות כבר היתה למנהלת מחוז הדרום באגודה, שנכללות בו מתנדבות ערביות ממזרח ירושלים.
תמונתן המשותפת של צופית וחיאת, משקפת את פניה של האגודה להתנדבות בשלהי העשור החמישי לפעילותה.
שתי הנשים הללו, כל אחת בדרכה, הוכיחו כי אפשר להניח בצד מחלוקות פוליטיות וענייני דת ומדינה, להתעלם מסטריאוטיפים וסטיגמות, ולהתלכד יחד למען מטרה משותפת: בניית חברה שיש בה חמלה וצדק, חברה שמעניקה שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה באשר הם ללא הבדל דת, מגדר או מצב בריאותי.
המפגש ביניהן הוא נקודת יציאה מהתכנסות שבטית אל המרחב החברתי שאין בו דעות קדומות, ולא חששות. מרחב שבו לא מצביעים על הזולת ולא מדביקים אות קין על מצחו. מרחב שגבולותיו גמישים ונקבעים במשותף על ידי כל אלה שחיים בו. אף אחד לא מבקש מהשני "לבוא לקראתו", להמיר את דתו או לשנות את אורח חייו.
החיבוק שהן מחבקות אשה את רעותה, הוא החיבוק שמעניקות המתנדבות שלהן לילדים בעלי מוגבלויות, לחולים בבתי חולים, לקשישים במועדוניות, לנערים ונערות בפנימיות, לכל מי שנזקק לידיהן המושטות ולא איכפת לו מי מושיט את היד.
הידידות ביניהן היא החיבור בין עולמות שונים בחברה הישראלית, בין קבוצות שונות באוכלוסייה, בין מיטיבים ובין מוטבים, בין נותנים ומקבלים, בין הלב הרחב לעין הצרה.
ההיסטוריה הפרטית והמשותפת של שתיהן יחד, וכל אחת לחוד, סוגרות את הפרק האחרון בפרויקט שהועלה כאן לרגל מלאת יובל שנים לפעילות האגודה להתנדבות.
(בסוף העמוד הזה מרוכזים הקישורים לכל הפרקים)
* * * * * * * * * * * *
כך תם ולא נשלם סיפור תולדות השירות הלאומי לישראל, שהוא גם סיפורה של האגודה להתנדבות.
הפרויקט שעלה לאינטרנט, ב-7 פרקים, הוא תקציר המבוסס על ספר תולדות האגודה שיצא לאור ב-2022. הספר מתפרש על פני מאות עמודים, שנכתבו לאחר תחקיר מקיף שנמשך כמה שנים, וכולל עדויות, מסמכים ותמונות מההיסטוריה של השירות הלאומי.
צופית וחיאת יהיו בעתיד נקודת התחלה למי שיספר את הפרקים הבאים בהיסטוריה שלה.
תמונתן המשותפת ומה שהן מייצגות, זוהי תמצית מזוקקת של חזון האגודה, פורצת הדרכים של מסגרת השירות הלאומי, והמובילה אותו במשך למעלה מ-50 שנה.
תמונות כאלה היו לנגד עיניו של ירון לוץ, מנכ"ל האגודה, כשהחל לרקום את החזון. כדי להמחיש אותן הקים צוותי חשיבה וצוותים מתכללים, ונעזר ביועצים חיצוניים שמתמחים בסיוע לארגונים, וריכז את כל העובדים לימי עיון שבהם הופק החזון והיה לדגל האגודה.
שילוב כל הכוחות יחד הניב תרבות ארגונית שמובילה שינוי חברתי בשלושה מעגלים:
במעגל הראשון: המתנדבים לשירות לאומי. כל אחד וכל אחת מהם מקבלת את המעטפת האיכותית לממש את שאיפותיה בתרומה לחברה. תרומה זו תעניק להם גאוות יחידה וסיפוק אישי, ומציידת אותם בכלים המתאימים להשתלב בחברה האזרחית - בין אם הם יהודים או ערבים, דתיים או חילונים, דרוזים או נוצרים, נערה במצוקה או נער עם צרכים מיוחדים.
(בתמונה: ירון לוץ, המנכ"ל, עם מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים)
במעגל השני: מוטבי האגודה.
הפעוטות בגני ילדים, תלמידים בבתי הספר, ילדי משפחתונים וכפרי נוער, חולים במרפאות ובבתי חולים, נפגעי תאונות דרכים, קשישים במועדוני יום, אימהות בהתנחלויות מבודדות ביהודה ושומרון, אבות קשי יום ופרנסה, משרדי ממשלה ומוסדות ציבור, עולים חדשים, תנועות נוער בערים הגדולות ובמקומות יישוב בפריפריה.
(בתמונה: בנות השירות הלאומי עם ילדי גן בקרית שמונה.)
במעגל השלישי: החברה והמשק הישראלים שיפיקו תועלת מהמגע בין המעגלים.
אלפי מתנדבים ומתנדבות מצטרפים לשוק העבודה, מקימים משפחות, מתפרנסים ותורמים לשוק היצרני, למערכות החינוך, לשירותי הביטחון וכוחות ההצלה.
כל אחד וכל אחת מהם שקיבלו הזדמנות שווה נגרעים מרשימת הנזקקים לביטוח לאומי ולשירותי רווחה.
בתמונה: מתנדבות האגודה המשרתות במשטרת ישראל
הטוב, המיטיב והמוטב, מבית היוצר של האגודה להתנדבות, נפגשים בכל רגע נתון במהלך היממה הישראלית, ומרכיבים פסיפס ייחודי של שירות לאומי:
בתו של העשיר מטפלת בבנו של העני, העולה מאתיופיה "עושה משמרת" עם עולה מחבר העמים, מדריכה מהתנחלות בשומרון מדריכה בחור ישיבה חרדי וצעיר דרוזי שעוברים הכשרה טכנולוגית, צעיר על הרצף האוטיסטי מסייע לילדה כבדת ראייה, ערביה נוצרית סועדת חולה מוסלמית, ועוד אלפי חיבורים שכאלה מתרחשים יום יום, שעה שעה בכל רחבי ישראל.
כולם יחד, וכל אחד מהם לחוד, מפילים חומות, מסירים כתמים של סטיגמות ומשנים מציאות חברתית - פרט אחד מתחבר עם פרט אחר, יחידה מתערבבת עם יחידה, ונוצרת סגסוגת אנושית רבת עוצמה שמעניקה לחברה הישראלית עוד ועוד חיזוקים בדרך לגיבושה ולהיותה חברת מופת.
* * * * * ** *
זהו הפרק האחרון בסיפור תולדות השירות הלאומי בישראל, וסיפורה של האגודה להתנדבות, המובילה אותו.
7 פרקים לסיפור עלו לאינטרנט, מבוססים על ספר תולדות האגודה.
הנה כל פרק בקישור נפרד:
* מבוא
* השירות הלאומי והברית ההיסטורית
סיפור תולדות השירות הלאומי מבוסס על הספר:
"האגודה להתנדבות - חמישים שנות שירות לאומי"
בהוצאת האגודה להתנדבות (ע"ר). 2022.
תחקיר כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד
