כִּיפָּה
חתיכת בד עגולה שמונחת על ראשם של גברים יהודים.
הכיפה היא הצהרת השתייכות חברתית.
מי שחובש כיפה על ראשו באופן קבוע, בבית או ברחוב, מעיד על עצמו שהוא גבר "דתי", המשתייך לאחד המגזרים הדתיים בחברה היהודית, ושומר על ארבעה ערכים בסיסיים, לפחות, בדת היהודית: ברית מילה, כשרות המזון, שמירת שבת, ותפילות קבועות פחות או יותר.
המגזרים הדתיים כולם מהווים כשליש מאזרחי ישראל.
בינם לבין עצמם, הם נחלקים לתת-מגזרים, וקבוצות, וזרמים, והגדרות אישיות כאלה ואחרות. לכל אחד מהם סגנון לבוש משלו, ואורח חיים שונה, ופוליטיקאים שמייצגים אותם, ורבנים שקובעים פסקי הלכה, ומנהיגים ומתווי דרך.
דקויות קטנות וגדולות מבדילות ביניהם, אבל לכולם יש כיפה על ראש הגבר, והיא המכנה המשותף והסמל החיצוני הבולט שלהם.
כל כיפה והסגנון שלה - סרוגה או רקומה, שחורה או לבנה, קטנה או גדולה.
הכיפה היא גם אבזר סמלי שיש לו תפקיד משמעותי בענייני מסורת.
אזרחי ישראל היהודים, שהם גברים שאינם דתיים אבל הם מסורתיים או חילונים מתונים, יחבשו כיפה מדי פעם - בשמחות או בלוויות, בסעודת ליל שבת או חג, ובכל טקס בעל אופי דתי או מסורתי. זהו ביטוי ליחס המכבד שלהם לכיפה, שהפכה לסמל דתי במאות השנים האחרונות.
בשלהי המאה ה-20, החברה בישראל נעה יותר ויותר לכיוון המסורתי והשמרני. הלאומיות הישראלית התחזקה ברוח הדת והמסורת, והכיפה נראית גם באירועים לאומיים, כמו: טקסי יום עצמאות וימי זיכרון.
למרות זאת,
יש עדיין קומץ קטן, יחסית, של חילונים אדוקים בחילוניותם (וגם אתאיסטים ו"אנטי דתיים"), שלעולם לא יחבשו כיפה ומתעקשים להישאר גלויי ראש גם בטקסים מכל סוג שהוא - דתי או לאומי. עבורם הכיפה מייצגת רעיון שנוגד את ערכיהם הבסיסיים. הם רואים עצמם כיהודים אבל אזרחים במדינה יהודית-דמוקרטית, והכיפה מהווה איום על החופש שלהם להיות כאלה.
מתחילת המאה ה-21, הכיפה כבר נפוצה מאד בנוף האנושי בישראל.
יש לה כל מיני צורות: סרוגה או רקומה, שחורה או צבעונית, עם כיתוב או בלי, זעירה כמו נקודת חן על השיער או ענקית כמו צלחת, מהודקת עם סיכה לשערות או מונחת עליהן יציבה - וכל אחת מאלה מכסה את הראש במשמעות אחרת.
אפשר לראות אותה כמעט בכל מקום עבודה, היא נראית בין עוברים ושבים בכל רחוב ישראלי, בכל פלוגה בצה"ל, בהפגנות בעד ובהפגנות נגד, על מסך הטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע, באוטובוס וברכבת, בבנייני מגורים, בכנסת ובמשרדי ממשלה.
במקומות המובנים מאליהם, כמו בית כנסת או אתר הנחשב קדוש ליהודים, חבישת כיפה מחייבת כל גבר שמגיע אליהם. גם חילונים מכבדים את המקום וחובשים אותה, וכך גם מבקר שאינו יהודי.
ואיך מניחים את הכיפה על הראש ?
תלוי בגודלה ותלוי במבנה הפיזי של הראש עליה היא מונחת.
כיפות גדולות מאד מונחות ללא צורך בסיוע חיצוני. הן יציבות על הראש כמו מכסה לסיר. כאלה הם הכיפות השחורות של גברים במגזר החרדי וכן של גברים המשתייכים לזרם הברסלבי.
ככל שהכיפה קטנה יותר, יציבותה מתערערת ונדרשת סיכה או קליפס שיהדקו אותה לשיער.
לבעלי שיער דליל במיוחד או קרחים ממש, ישנן שיטות מגוונות להדק את הכיפה לראש. הידועה שבהן היא דבק היפואלרגני דו-צדדי, שנקרא "שומר כיפה" (באנגלית זה יותר חמוד: "Kipa Keeper").
אחד מכל שלושה ישראלים חובש כיפה.
נוכחותה בהוויה הישראלית מלאה בסטריאוטיפים, בדקויות קטנות וגדולות, ברגעים ייחודיים, בסצנות של רגע, בתמונות מצב אופייניות שמוכרות היטב לישראלים.
הנה כמה מהם:
כיפת הנאשם – היא כיפה שנאשמים במשפט פלילי מניחים על ראשם. כיפות הנאשמים לא קשורות לערכים דתיים, ונחשבות כהעמדת פנים של עצורים העומדים לדין - הצגת חזות דתית שנועדה להרשים את השופטים. ואולי גם תקוות הנאשם לעזרה משמים וסיוע להיחלץ מהמצב.
מאוחר יותר, כשהעצור נשפט ונדון למאסר, יש סיכוי סביר שהכיפה תשכנע את שירות בתי הסוהר לסווג אותו באגף לדתיים בלבד.
כיפה רומנטית – בתנועת הנוער בני עקיבא מקובל לסרוג כיפה כמחווה רומנטית לנער. כך, באמצעות הסריגה, מביעה הנערה את אהבתה לנער שמוצא חן בעיניה. ולא רק. הסריגה יכולה להיות גם מחווה משפחתית לקרוב מדרגה ראשונה או שנייה - אבא, אח, בן דוד או אפילו שכן קרוב וידיד המשפחה.
כיפה חילונית - כיפה של חילוני שחובש אותה רק באירועים חד פעמיים. היא מונחת אצלו בכיס, מקופלת, וכשהיא מונחת על ראשו ניכרים עליה סימני הכיפול - פסים לאורך ולרוחב.
רפלקס הכיפה: הזזת כיפה על הראש בסגנון הפוליטיקאי אריה דרעי. אופיינית לאנשים תזזיתיים שמחפשים תעסוקה לידיהם כשהם מדברים, מקשיבים, נוסעים ברכב או סתם משועממים. הרפלקס קיים בעיקר בכיפות שאינן מהודקות בסיכה לראש.
"תשים כיפה" - הערה שנשמעת אצל שומרי מסורת חילונים כשהם לוקחים את הילד לטקס דתי או לבית של סבא דתי. כך, בחבישת הכיפה מזדהה הנכד עם המנהג המסורתי שהסבא מקפיד עליה, ונהיה שותף לרגע בחוויה מסורתית.
כיפה רפורמית - נשים יהודיות מהזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי, מתנגדות לפריבילגיה של חבישת כיפה על ידי גברים, והן חובשות כיפה כהתרסה שוויונית.
תדמית: חובשי הכיפה נחשבים לאנשים בעלי ערך מוסף, כאלה שאפשר לסמוך עליהם כי אמונתם הדתית מחייבת אותם להיות ישרים וטובים לחברה סביבם. הבעיה היא שיותר מדי פעמים התדמית מאכזבת ומאחוריה נחשפים נוכלים ושקרנים, עליהם אומרים הקורבנות שלהם, המאוכזבים : "איך הוא לא מתבייש לעשות את זה...יש לו כיפה על הראש".
ועוד:
שם חיבה: כֶּפָּלֶ'ה.
סטריאוטיפ של מתנחלים: כיפה סרוגה, מונחת בנטייה על צדי הראש.
פיקוח נפש: דתיים מסירים את הכיפה בחו"ל, כדי לא להיות מטרה אנטישמית.
מזכרת לתיירים מחו"ל: כיפה ו"מגן דוד".
חתיכות היסטוריה:
מעמדה של הכיפה הישראלית עבר תהפוכות עם השנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה, לא בלטה כל כך - הכיפה היתה אחידה, בצבע שחור, ונחה בצניעות, כמעט בהיחבא, על ראשיהם של יהודים שבאו מארצות אירופאיות. חבישתה היתה בעיקר בבית כנסת, לשם הגיעו גם חילונים פעם או פעמיים בשנה, חבשו אותה, והסירו אותה אחרי התפילה. אצל עולים מארצות האסלאם הכיפה היתה אבזר דתי ייעודי לטקסים דתיים.
באותן שנים החברה הישראלית נשלטה על ידי ממסד שהנחיל תרבות וחינוך חילוניים. מתווי הדרך החילונית שאפו ליצור יהדות חדשה ונאורה וליברלית. כמו באירופה. כמו באמריקה. בלי כיפה, שהיתה בעיניהם אחד מהסממנים של היהודי הגלותי שלא מתאים לאידיאולוגיה הציונית שביקשה לברוא "יהודי חדש".
כדי לא להתנתק לגמרי מהמסורת היהודית בת אלפי שנים, כרתו ברית פוליטית עם חובשי כיפה מהמגזר הציוני דתי, שקראו לעצמם: דתיים לאומיים. אלה היו אז מיעוט צנוע, לא משפיע, אבל שותפים לרעיון הציוני. במסגרת השותפות, הדתיים לאומיים קיבלו לידיהם תפקידי מפתח ממשלתיים, תפקידים ששמרו בעזרתם על הגחלת המסורתית, כשהיא על אש קטנה. המתחרים שלהם במגזר הדתי, החרדים, לא התערבו, הסתגרו בתוך "שמורות טבע" אנושיות וכמעט לא נראו.
גם החרדים וגם הדתיים לאומיים המשיכו לחבוש כיפה שחורה (ירמולקה), כמו בקהילות היהודיות באירופה. פה ושם אפשר היה גם לראות בחורים צעירים שניסו לשלב אופנה חילונית ודתית, וחבשו מצחיה (קסקט) או כובע בארט - שהוא גם סמל דתי אבל גם אופנתי.
בתחילת שנות ה-50 צצה הכיפה הסרוגה.
הכיפה הסרוגה נולדה בקיבוצים הדתיים שהוקמו על ידי הזרם הדתי-לאומי בישראל.
חברי הקיבוצים האלה, כמו חברי הקיבוצים החילוניים, ראו בעבודת כפיים ובהתיישבות - ערכים ציוניים נעלים שמקדמים את היהודי החדש ממעמדו הנחות בגולה.
הקיבוצניקים הדתיים הבדילו את עצמם מהקיבוצניקים החילונים. הם, הדתיים, שמרו מצוות וקיימו אורח חיים מסורתי על פי ההלכה היהודית, וחבשו כיפה. אבל הכיפה השחורה, הירמולקה, הציקה להם. היא היתה סממן אופייני לקהילות היהודיות בגלות אירופה, וגברים צעירים שצמחו אל תוך הישראליות החדשה, הרגישו לא נוח בחבישתה. כדי להתאים לעצמם סמל יהודי ההולם את החזון הציוני, הקיבוצניקים האלה הניחו על ראשם את הכיפה החדשה - קטנה יותר, צבעונית, נוחה לאקלים המקומי ומותאמת לנופי תכלת ושמש, וסרוגה בעבודת יד ישראלית.
מהקיבוץ הדתי זלגה הכיפה לתנועת הנוער הדתית לאומית - "בני עקיבא", שאימצה חלקים גדולים באידיאולוגיה ההתיישבותית בתוספת המימד הדתי שלה. באמצע שנות ה-50, הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הראה, החליף את הכיפה השחורה על ראשו בכיפה סרוגה, וסייע לקדם את המותג הייחודי אצל תלמידיו בישיבה ובישיבות בני עקיבא האחרות.
בשנות ה-60 הכיפה הסרוגה השתלטה על סניפי "בני עקיבא" בערים הגדולות. היא נסרגה על ידי הנערות לחבריהן החניכים בתנועת הנוער, ולבני משפחותיהן. גם חניכים שלא זכו למחווה הרומנטית מצאו לעצמם כיפה סרוגה בחנויות לתשמישי קדושה, קנו אותה והניחו על ראשם. כך עשו גם חבריהם הנערים מבתי ספר תיכון של הזרם הממלכתי דתי, כאלה שלא הלכו לתנועת הנוער.
כל הנערים האלה התבגרו, והשאירו על ראשיהם את הכיפה הסרוגה - בצבא ובאוניברסיטה, כשהם מצהירים כך על השתייכותם לשבט הגדל ומתפתח במהירות של דתיים לאומיים. תוך שנים ספורות היתה חבישת המותג הסרוג לחלק משמעותי בקוד הלבוש של גברים מהמגזר הדתי לאומי בכל רחבי הארץ.
הדמוגרפיה עשתה את שלה, והמגזר התרחב. עם הכיפה הייחודית על ראשם הגברים הדתיים לאומיים כבר החלו לבלוט בשטח, במעורבות פעילה בכל תחומי החיים.
מלחמת ששת הימים, ב-1967, שיפרה את מקומה של המסורת היהודית בחברה הישראלית.
הניצחון ההירואי של צה"ל במלחמה, הביא גאווה לישראלים וסחף אופוריה כללית בעם היהודי. להצלחה הצבאית נוספו פרשנויות מיסטיות ואמוניות הקשורות לניסים וגאולה, והמושג "עם ישראל" קיבל משמעות יותר דתית.
זה בא לידי ביטוי מיידי: חילונים גמורים נהרו עם ההמונים אל הכותל המערבי, ולמקומות הקדושים בבית לחם וחברון, ששוחררו והיו בריבונות ישראלית. בבואם חבשו כיפה והרגישו התרוממות רוח; אנשי ציבור מכל המגזרים ציטטו פסוקים ופתגמים מהתנ"ך והתלמוד; התקשורת החילונית כיוונה זרקורים אל המגזר הדתי-לאומי, אל בניו חובשי הכיפה הסרוגה, שלחמו במלחמה והלכו להתנחל בשטחים הכבושים, ואל בנותיו הסורגות את הכיפה.
ב-1977, הכיפה יצאה לגמרי מהפינה הצנועה שלה.
הממסד החילוני הישן הודח בבחירות דרמטיות, והשלטון בישראל עבר למפלגות ימניות שמרניות שמיהרו לקרב אליהן את כל המגזרים הדתיים, חובשי הכיפות השחורות והסרוגות.
מיד לאחר שהוכרז המהפך הדרמטי, ניצב ראש הממשלה המיועד מנחם בגין, מול המצלמות והמיקרופונים של אמצעי התקשורת מהארץ ומהעולם. שלף מהכיס כיפה שחורה גדולה, הניח על ראשו וברך ברכה יהודית מסורתית: "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה". למחרת נסע עם אותה כיפה לומר תפילה בכותל המערבי, לעיני מצלמות הטלוויזיה.
אלה היו רגעים מכוננים עבור כל חובשי הכיפה, ועבור החברה הישראלית כולה - בפעם הראשונה, מנהיג ישראלי עשה שימוש פומבי כל כך בכיפה ובפסוקי תפילה וברכה.
מנחם בגין בכותל המערבי בירושלים - 1977
מאז הלך והתחזק מעמדן של המסורת והדת.
בגין כרת ברית היסטורית עם כל המגזרים הדתיים, וראה בהם חלק חשוב בהוויה הישראלית. כך נהגו ממשיכי דרכו. תחת הנהגתם צמח מגזר חדש שקרא לעצמו: מסורתי - כאלה שאינם חובשים כיפה באופן קבוע, אבל מקיימים סמלי מסורת אחרים של הדת היהודית, ומשלבים בה את הכיפה. נהוג לחשוב כי רובם משתייכים לזרם המזרחי בחברה הישראלית.
בינתיים גם הדמוגרפיה המשיכה לעשות את שלה.
אוכלוסיית המגזרים הדתיים הכפילה את עצמה. אמנם הם נשארו מיעוט לעומת החילונים והמסורתיים, אבל מיעוט בולט שיש לו השפעה על תהליכים בחברה הישראלית. יש להם נציגות בכלכלה ובמשפט, בתעשייה ובבריאות. מספרם של חברי כנסת חובשי הכיפה עלה, וכך גם מספרם של השרים בממשלה.
ב-2022 כיהן ראש הממשלה הישראלי הראשון חובש כיפה, נפתלי בנט.
במלאת למדינה 75 שנים, כשליש מאזרחי ישראל היהודים נמנים על המגזרים הדתיים, ועוד כשליש מגדירים עצמם: מסורתיים.
שילוב השמרנות עם הדת והמסורת שינה את התודעה הישראלית והביאה את הכיפה אל מרכז הבמה גם בטקסים לאומיים. כך, בעשורים האחרונים נראים יותר ויותר מנהיגים חובשים אותה בטקסים אלה גם כשאין קשר בין הטקס למסורת יהודית. בדרך כלל זוהי כיפה סרוגה, שנעשתה הפופולארית ביותר בקרב כל החובשים, בכל מצב.
נפתלי בנט, ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון בישראל 2022
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
