בשנות ה-70 כבר אפשר היה להרגיש את השינוי באווירה.

הכסף שידרג את מעמדו בחברה הישראלית והנוער החליף את החאקי במכנסי ג'ינס, את המוסיקה הישראלית בשירי פופ ורוק, את השיער הקצר בשיער ארוך. אווירת החופש של הסיקסטיז באמריקה הגיעה קצת באיחור, נסחפת על גלי המחאה ששטפו את הארץ אחרי מלחמת יום כיפור, אחרי מהומות הפנתרים השחורים.

דור חדש של בני נוער הגיע בקיץ אל גני התערוכה - קולני יותר, דורש יותר, חצוף יותר.

הביתנים המשיכו לספק את התכנים הקבועים ואפילו הגדילו את ההיצע. נפתחו קורסים לצילום, ביתן מיוחד נפתח "לנשים בלבד" ובו למדו את סודות האיפור, בתחרות מיוחדת נבחרה הנערה היפה "חביבת הקהל", והדיסקוטקים שפעם הוחבאו בשולי המתחם, עברו למרכז.

האיזון בין "ערכים חברתיים" לבין ערכים מסחריים הופר לטובת המסחרי.

עם או בלי קשר, משרד החינוך קיצץ בתקציב שנהג להעביר לאירוע. לעומת זאת גברו הוצאות האבטחה והסדרנות, ומשטרת תל אביב תגברה את כוחותיה כדי להוריד את תופעות הבריונות והפרעות-סדר שהתחוללו בעיר.

ב-1976 נרשמו תקריות שיא של אלימות. כנופיות שהסתובבו ברחבי המתחם הציקו לכל מי שנקרה על דרכם – בנות שהוטרדו ובנים שחטפו מכות סתם ככה. המשטרה והסדרנים המקומיים הצליחו לשמור על הסדר, לעצור את האלימות, אבל מה שנתפס כאירועים נקודתיים השתלבו ברעש הכללי שבקע מהרמקולים, בקצב ההולך וגובר של הצעקות ההיסטריות עם בואם של האמנים מתחום הבידור הקל.

הבידור הלך והסתמן כמוקד המשיכה העיקרי של עיר הנוער.

ברחבי המתחם הוקמו יותר ויותר במות בידור וכל אמן שכיבד את עצמו, בא למצוא את קהל מעריציו ולשמור על מקומו במצעד הפזמונים. עיר הנוער היתה קיסריה של הימים ההם, והמארגנים בחרו את זמר השנה ולהקת השנה, את סרט השנה ואת כוכב הקולנוע של השנה.

הדרישות של האמנים חייבו תאורה מחשמלת ואמצעי השמעה מתקדמים. הקהל המחושמל לא ישב על הכסא. הוא התנועע, צרח ורקד באקסטזה. אלה לא היו רק תיכוניסטים. מי שבא לשמוע ולראות את צביקה פיק ואת בנזין ואת אבי טולדנו ואת גלי עטרי - הכוכבים הגדולים של התקופה - היו גם חיילים משוחררים וסטודנטים.

הנוער והעיר כבר לא היו מקשה אחת.

ההפנינג ההמוני היה חלק מסדרת אירועי קיץ שהתנהלו ברחבי תל אביב. ובכל זאת שנת השיא של עיר הנוער היתה ב-1979, אז הגיעו כ-600 אלף איש לגני התערוכה. למרות הפיגוע שהתרחש בלונה פארק, ומטען חבלה שגרם לפציעתם של שלושה אנשים.

ב-1980 הודיעה עיריית תל אביב כי "אילוצים כלכליים" מחייבים אותה לגבות תשלום דמי כניסה. ארגון האירוע נמסר לחברה פרטית שלא תכננה להפסיד, ומלבד הכספים שאספה בכניסה, דאגה להציב בכל שטחי המתחם – חסויות של בנקים וחברות מסחריות.

מספר המבקרים צנח דרמטית - רק 200 אלף איש.