עיר הנוער הוסיפה מימד ייחודי וחדשני לאופי הבילוי של הנוער הישראלי.

מראשית פעילותה היא קמה בעיר, עבור הצעירים העירוניים, והיא סטתה מהנתיב של מתווי הדרך - דור המנהיגים שתכנן עבור הנוער הישראלי, ארץ נהדרת עם ערכים של חלוציות והגשמה, ספרא וסיפא, חכמה ודעת.

עם כל הכבוד לשומריה של השומר הצעיר, לג'ימבורי של הצופים, למחנות הקיץ של הנוער העובד – הנוער הצביע ברגליו ובא ליהנות מהחיים, בלי ייסורי מצפון ובלי לחשוב על ציונות ומולדת. הניח לרגע את הספרים שציוו עליו לקרוא, שכח את הפעילות בסניפי תנועת הנוער, עלה על האוטובוס ובא אל התרחשות פורקת עול. לבד, בלי ההורים, בלי מורים או מדריכים.

מארגני עיר הנוער לא חסכו מאמצים לבשר לנוער, ולהוריהם היקרים, כי יש שם הייד-פארק והרצאות וחוגי שחמט, והבליטו את הביתנים הערכיים והמאתגרים. היה מי שדילג על כל אלה והיה מי שלא, אבל בסופו של דבר, הרייטינג הגבוה ביותר של המבקרים במיתחם גני התערוכה נרשם במקומות בהם הפאן היה נטו, בלי תוספת ערכים חינוכיים. בעיקר בשנים האחרונות, אבל לא רק – ב-1966 הגיעו שחקנים ומרצים ל"ערב תיאטרון" וגילו להפתעתם כי השורות מדולדלות ומספר המשתתפים מועט. הם קיפלו את הרגליים והערב בוטל, לא בלי קולות מחאה שנשמעו בעיתונות על "חוצפתם של בני הנוער".

​

ממרחק השנים קשה לדעת האם עיר הנוער יצרה מציאות או הלכה בעקבותיה, וסיפקה לנוער את מה שהוא באמת רצה.

כך או כך, עיריית תל אביב, שהיתה המפיקה והכוח המניע את ההתרחשות, יכולה לקבל עוד שורה בהיסטוריה של התרבות הישראלית.