חמש שנים עברו מאז הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
המלחמה המשיכה לייצר גלי הדף שזרמו אל המציאות הישראלית - תיירים מכל רחבי העולם באו לראות את המדינה הקטנה שחוללה את הבלתי יאומן; יהודים מקהילות שונות החליטו לעלות לישראל, מדינת היהודים שהוכיחה לעולם את עוצמתה; תנופת בנייה נראתה בכל מקום ורמת החיים עלתה.
כל אלה נוספו אל התסיסה הקיימת בחברה הישראלית – על שולחנה הונחו שאלות אידיאולוגיות וחברתיות שעוררו שיח ציבורי ער בנושאי דת ומדינה, בנושאים פוליטיים בין ימין ושמאל ובנושאי זהות עדתית בין יוצאי מדינות אירופאיות (האשכנזים) לעולים מארצות האסלאם (המזרחים).
מעל כולם נישאר הצבא אי בודד בקונצנזוס כמעט מלא.
לובשי מדים התהלכו בגאווה ברחובות, וקיבלו הנחות וצ'ופרים בתחבורה ציבורית, בבתי עסק ובמופעי בידור; לוחמים מצטיינים הוזמנו לבית הנשיא, והאמיצים במיוחד קיבלו צל"שים על פעולות נועזות שפורסמו; הוועד למען החייל מכר כרטיסי הגרלה "שהכנסותיהן קודש לצה"ל", וארגונים ובעלי הון תרמו פריטים של יום יום לחיילים הפרושים בגבולות הרחוקים.
צה"ל ביצר את מעמדו כיסוד מרכזי בקיומה של ישראל.
שירות בטחוני ייחודי בצבא או בזרועות המודיעין והביון הבטיחו מעבר חלק לאזרחות - קצינים בכירים השתחררו מהשירות וחיכתה להם משרה מבטיחה בפוליטיקה או בתחום הכלכלי, עיתונאים ששירתו בגלי צה"ל עברו למסלול בטוח באחד מכלי התקשורת, זמרים יפים, מוכשרים וכריזמטים רק השתחררו מהשירות הצבאי וכבר חיכה להם תפקיד בתיאטרון או במופע בידורי.
העם כולו היה צבא.
רוב הישראלים מהזרם המרכזי בחברה הישראלית, בגילאי 18-60, הכירו את ההווי הצבאי משירות חובה, קבע או מילואים. כמעט כל אחד מהם נחשף להופעה אחת לפחות של להקה צבאית או צוות הווי כלשהו - לפעמים חויבו להשתתף בהופעה, בפקודה, לפעמים נהנו מהבידור הקל שהצבא מספק להם כדי להעביר שעות פנאי.
עבור חייל המשרת במוצב נידח בחצי האי סיני הרחוק, זו היתה הפתעה נעימה לראות את הסלבריטאים של הבידור הישראלי נותנים להם הופעה חינם. והם קרובים אליהם כל כך, מרחק נגיעה ממש.
להקת חיל התותחנים - פרחים בקנה
להאזנה ולצפייה ביוטיוב - לחצו כאן או על התמונה
בין השנים 1969-1972, להקות צה"ל ביססו את מעמדם הבלתי מעורער בתעשיית המוזיקה הישראלית.
שליש מהשירים שצעדו במצעדי הפזמונים העבריים היו שירי הלהקות הצבאיות וצוותי הווי צה"ליים. מאזינים שעקבו אחרי השירים והדירוגים, והיו מכורים לז'אנר, ידעו לזהות מי הלהקה שעומדת מאחורי השיר או הלהיט - להקת הנח"ל או להקת חיל הים או פיקוד מרכז, או אפילו אחד מצוותי ההווי.
מאזינים שרק נהנו מהשירים שליוו אותם ביום-יום, לא התעמקו בזיהוי מדויק והסתפקו במידע הברור להם מאליו: זוהי להקה צבאית ששרה את השיר. ובאמת, כבר אי אפשר היה לעקוב אחרי כל ההרכבים מוזיקליים שקמו בצבא בשנים ההן. וכבר לא היה משנה בדיוק באיזו להקה מדובר. הכותרת "להקה צבאית" הספיקה.
כל מי שהיה מעורב בהכנת התוכניות והמופעים של הלהקות, שידרג את המוניטין שלו - פזמונאים ומלחינים, מעבדים מוזיקליים, במאים וכוריאוגרפים.
מכירות התקליטים של כמה מהלהקות הפופולאריות, זינקו מ-2000 עותקים שנמכרו לפני המלחמה, עד ל-10,000 עותקים ויותר מזה, אחריה. אלו היו מספרים שכל אמן אחר יכול לקנא בהם.
הפקת התקליט נעשתה במכרזים שהוציא משרד הביטחון להתמודדות בין חברות התקליטים. חברה שזכתה במכרז, השקיעה בהקלטות מקצועיות ובשיווק מאסיבי, ובמהירות כיסתה את העלויות. השירים מוחזרו בתקליטי אוסף שהוצאו בעונות המכירה הבוערות, נרכשו על ידי המוני ישראלים – להאזנה בבית או להגשה כמתנת שי לחגים.
מתחריהם הגדולים של הלהקות, זמרים וזמרות, בעצמם יוצאי הלהקות וצוותי ההווי, נהיו כוכבים נערצים על צעירים ובני נוער ומבוקשים להופעות. אמרגנים גדולים החתימו את הזמרים הבולטים כשאלה לבשו עדיין מדים.
חברי להקות צה"ל המשיכו לקפוץ מהופעה להופעה - בין המוצבים לבסיסים, בין היכלי תרבות עירוניים להופעות תחת כיפת השמים בפארקים, בין חדר אוכל של הקיבוץ לבית העם של המושבים, בין טקס ממלכתי לבימת בידור של יום העצמאות. לוח ההופעות שלהן היה מובטח לאורך כל השנה - אלו תנאי-עבודה שכל אמן, בארץ ובעולם, יכול רק לקנא בהם.
הלהקות כיכבו בתוכניות רדיו וקיבלו שעות שידור מיוחדות בטלוויזיה הישראלית. בחסות הפטרונים הצבאיים, קצינים בכירים ביחידות השונות, נערכו "פרמיירות" לכל תוכנית חדשה שהעלו, ולכל פרמיירה הוזמנו עיתונים ואורחים חשובים מאד.
זה היה פלירטוט מתמשך בין צבא לאזרחות.
שיריהן וקטעי המעברים בין השירים, עסקו בהוויה הישראלית בלי לצאת לגמרי מהמסגרת הצבאית. מדי פעם שרו הלהקות שירים על יחידות שנחשבו סודיות, כמו: סיירת שקד או סיירת חרוב. הם שרו על שבחי המעוז הצה"לי, על היאחזות הנח"ל בסיני. הזכירו לישראלים את השיריונאים מהטנקים ואת הצנחנים ומקפלות המצנחים ואת טייסי חיל האוויר.
קל היה להזדהות עם המיתוסים הצבאיים. קל היה לזמזם את המנגינות הקליטות...
כל כך קל וקליט, כל כך לאומי ופטריוטי עד שהלהקות מיצו את התוצרת שהיה להן לספק לאוזן הישראלית.
.png)
ב-1973 הגיע מספר הלהקות לשיא של כל הזמנים – 17 הרכבים שונים שפעלו בו זמנית.
כמה מהן ניפקו תוכניות מושקעות בתקציבים בלתי מוגבלים, ונראה היה כי להקה מתחרה בלהקה על הכוריאוגרפיה, על הבימוי וכמובן על השירים שיגיעו למצעד הפזמונים.
בשנה זו נראה היה שהלהקות דורכות במקום.
כבר לא יכלו לספק סחורה מוזיקלית חדשה וטרייה.
תעשיית המוזיקה התפתחה לכיוונים שונים והמוזיקה הישראלית התעשרה בסגנונות רבים – כאלה שהושפעו מחו"ל וכאלה שנתנו ביטוי לעדות ולמגזרים שונים בחברה הישראלית. השינוי בא לידי ביטוי גם בתוכן של השירים – בעלי נופך אישי יותר, ופחות לאומי. עוד ועוד זמרים וזמרות וצמדים ושלישיות, הציגו סחורה מוזיקלית מעניינת בשוק המוזיקה.
ובאותו זמן, הלהקות המשיכו לשיר שירים של חיים חפר וחיים גורי, טשרניחובסקי ונתן אלתרמן. שירים על ארץ ישראל היפה ונופיה, על הפלמ"ח והבילויים ועל דמויות מהתנ"ך, על הרצל והקונגרס הציוני, על שריונר ותותחן ופקידה פלוגתית.
האוזן הישראלית שבעה מהפורמט שלא השתנה – אותו ביצוע עם אותם הרכבים של בנות ובנים.
לא עזרו ההפקות הגרנדיוזיות, לא העיבודים המודרניים והכלים החשמליים, לא המקצבים המיוחדים – הכל היה כל כך קל, וקליט, ופטריוטי ולאומי.
תעשיית המוזיקה כולה נשאה עיניה אל הצעירים ובני הנוער שחיפשו ריגושים חדשים ומצאו אותם בהערצה לכוכבים צעירים יפים ו"נכונים" – בוגרי הלהקות וגם כאלה שלא.