מלחמת ששת הימים
הלהקות הצבאיות בעקבות הניצחון המזהיר
חלק א'
מלחמת ששת הימים ב-1967 היתה מלחמת בזק שהציתה את הדמיון בישראל ובעולם כולו.
קדמה לה "תקופת ההמתנה" של חודש אחד, במהלכה נערכו כוחות צבא משני צדי הגבול הארוך של ישראל עם שכנותיה. בציבור הישראלי שררה חרדה - זיכרון השואה היה עוד טרי, ואיומי האויבים מסביב החזירו בבת אחת את החשש מפני אפשרות להשמדה של העם היהודי, שוב.
ואז...
בתוך שישה ימים בלבד, צה"ל יצא להתקפה. הביס שלושה צבאות גדולים וכבש שטחי ארץ ענקיים שהכפילו ושילשו את גודלה של מדינת ישראל – רמת הגולן בצפון, חצי האי-סיני בדרום, ויהודה ושומרון במרכז. עוד במהלך המלחמה התבשרו אזרחי ישראל כי הכותל המערבי וקבר רחל ומערת המכפלה בחברון שבו לידי העם היהודי ובבת אחת התגשמו חלומות ותקוות של אלפיים שנות גלות.
הניצחון המהיר הפיג בבת אחת את החששות. החרדות התחלפו בהתרוממות רוח סוחפת. יוקרתו של צה"ל, מחולל האירועים, עלתה לרמות שיא, ומיד אחרי הפסקת האש וסיום המלחמה פרצה אופוריה שהורגשה בכל בית בישראל במשך חודשים ארוכים.
החברה הישראלית כולה עמדה כחולמת מול המציאות שחוללו גיבורי ישראל החדשים. שפתיים מלמלו תפילות, הלב והנשמה התחברו אל האידיאלים שנדמה היה כי נשכחו - אל תקומת העם היהודי בארצו, אל המסורת בת אלפיים שנה, אל המקורות התנכיים.
האופוריה באה לידי ביטוי גם בתרבות.
עיתונים יומיים ושבועונים התמלאו בכתבות צבע ומוספים מיוחדים לתיאורי מהלכי הקרבות; מו"לים זריזים הפיקו אלבומי ניצחון עמוסים בתמונות וסיפורי גבורה; ספרי מלחמה נכתבו, ויחד איתם רומנים שעלילותיהם נרקמות על רקע המלחמה; משחקי הילדים הותאמו לחגיגות הניצחון ונמכרו בהמוניהם; וסרטי קולנוע עסקו במלחמה ותוצאותיה; לכל אלה נוספו מוצרים חזותיים ברוח התקופה: גלויות, כרזות, "שנות טובות", קישוטים ליום העצמאות, מחזיקי מפתחות ושפע של מוצרים חזותיים שהציפו את החברה הישראלית המתמוגגת מנחת.
את האופוריה ליוו שירים עבריים שהיו לפסקול מתנגן ברדיו ועל גבי תקליטים.
כוכבי הבידור הקל, זמרים ושחקנים, נרתמו לעיצוב הפסקול בשירים אקטואליים, בעלי גוון פטריוטי שמח ועליז, ובבת אחת המוזיקה הישראלית הסתדרה בהתאם למצב הרוח הלאומי. שירי פופ ורוק שהסתננו קודם לכן למצעדי הפזמונים, נדחקו הצידה, ו"להקות הקצב" שניגנו מוזיקה רועשת במועדונים ובדיסקוטקים - הנמיכו את הווליום. אפילו השירים הסאטיריים יצאו למנוחה.
יזמים זריזים הפיקו את האלבום המוזיקלי "ירושלים של זהב", כשמו של השיר הפופולארי ביותר בעת ההיא, שהתמקם ברצועה הראשונה של התקליט, נצרב בזיכרון לדורי דורות והיה מאז להמנון וסמל של תקופה. ברצועות האחרות של התקליט התנגנו שירי גבורה וניצחון - על הכותל המערבי ועל קבל רחל, על שארם א-שייך ומיצרי טיראן. שירים על פגישה במילואים, ועל געגועים של נערה לחייל שלה בשדה הקרב.
התקליט, העשוי מחומרים של אופוריה, נמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים ושבר את שיאי המכירות של תקליטים בתקופה ההיא. ערוצי הרדיו שידרו את שירי האלבום ללא הרף, מצעדי הפזמונים מיהרו לשלב אותם ב"פינה לשיפוטכם", וכל אמן שהשתתף באלבום, מעמדו זינק והיה לכוכב מבוקש.
בלטו בהיעדרן - הלהקות הצבאיות, שלא נטלו חלק בתקליט הנפוץ ביותר.
הלהקות לא היה שותפות לחגיגה הספונטנית. לכל אחת מהן היה מופע על פי תוכנית מסודרת משלה, תוכנית שהכינו עוד בימים שלפני המלחמה, כשמדינת ישראל היתה קטנה ומוקפת בגבולות "הקו הירוק". הן הסתפקו בהופעות בפני הלוחמים עם השירים והמערכונים הקיימים, והרימו עוד קצת את המוראל, שהיה כבר גבוה ממילא.
שתי להקות צבאיות הספיקו לשתול בתוכניותיהן כמה שירים שעוסקים במלחמה:
להקת הנח"ל הביאה את "הייתי נער", ולהקת גייסות השריון את השיר "מי שחלם".
להקת גייסות השריון בשיר "מי שחלם"
להאזנה ולצפייה ביוטיוב הקליקו כאן או בתמונה
להקת הנחל בשיר "הייתי נער"
להאזנה ולצפייה ביוטיוב הקליקו כאן או בתמונה
שני השירים הביאו, כל אחד, מבט קצת שונה על המלחמה.
דווקא להקות צבאיות, סמל צבאי מובהק של צה"ל הבלתי מנוצח, דווקא הן חרגו מההתלהבות הכללית. במקום להצטרף לאופוריה ולהריע בשמחה, הזכירו לישראלים את המחיר הכבד של ניצחון במלחמה – את אלה שהלכו ולא ישובו לעולם, ואת אלה שחזרו משם בחיים אבל נשארו הלומי קרב.
שנתיים מאוחר יותר, השיר של להקת הנח"ל נכלל בסדרת קליפים שהפיקה הטלוויזיה הישראלית. כל פריים בסרטון וכל דמות בו הציגו שלל סטריאוטיפים ישראליים תואמים את רוח הימים ההם. במרכזם: לוחם מאצ'ו, קיבוצניק עם בלורית מתנופפת ברוח, ונערתו היפה עם שיער גולש מקבלת את פניו בשערי הקיבוץ.
"הייתי נער", היה שיר חריג לא רק במילותיו.
הוא היה ייחודי גם בלחן - שילוב של ואלס אירופאי ובוסה נובה דרום אמריקאי.
וגם בעיבוד המוזיקלי - שהבליט קטעי סולו של אורגן החשמלי, מחליפו המודרני של האקורדיון הישן.
שילוב כל אלה עם המילים, השביח את השיר והוסיף לו מימד דרמטי.
ממרחק השנים אפשר לראות בשיר, ציון דרך חשוב בהפקות המוזיקליות של הלהקות הצבאיות: עליית מדרגה בהרמוניה ובקצב.
כלי נגינה מודרניים כבר חדרו ללהקות, בהרכביהן השונים לפני מלחמת ששת הימים, אבל עד אז, המעבדים המוזיקליים הצניעו אותם והשאירו אותם כליווי שמוסיף עוד קצת גוונים. באה להקת הנח"ל, עם המוזיקאי יאיר רוזנבלום והקפיצו את ההפקה המוזיקלית בכמה דרגות. העיבוד העשיר היה חלק בלתי נפרד מהשיר כולו. זה קרה גם בשירים אחרים של הלהקה מאותה תכנית, כמו השיר: "הללויה". (להאזנה ביוטיוב כאן)
הנח"ל פרץ את הסכר המוזיקלי, ומיד אחריה פרצו כל הלהקות הצבאיות שהגישו למאזיניהם הפקה מוזיקלית משובחת ומגוונת.
חצי שנה לאחר שהסתיימה מלחמת ששת הימים, כשנדמה היה כי האופוריה המוזיקלית שוככת, ואפשר לשוב אל השיגרה - הלהקות הצבאיות החלו להפגיז את מצעדי הפזמונים.
להקה אחרי להקה - פיקוד מרכז, פיקוד דרום, פיקוד צפון, גייסות השיריון. אליהם התווסף הרכב צבאי החדש/ישן: להקת חיל הים.
שיר אחרי שיר, להיט אחרי להיט.
.png)
בשלהי עשור שנות ה-60, הרייטינג של מצעדי הפזמונים צבר תאוצה ומילא תפקיד מרכזי בתעשיית הבידור.
דירוג השירים בטבלת המצעד נקבע באמצעות משאל בין המאזינים ששלחו לרדיו, בכל שבוע, גלויות בדואר עם דירוג אישי. עורכי המצעדים קיבלו את הגלויות עם הדירוגים, שיקללו את התוצאות של כולן והציגו את התוצאה בדירוג סופי לכל שבוע.
מיקום השירים במצעד לא היה הוכחה לאיכותו של האמן או הלהקה ששרו אותם.
שיריהם הוצעו למאזינים על פי החלטות שרירותיות של עורכי המצעדים, ודורגו על ידי צעירים ובני נוער, המאזינים הנאמנים והפעילים ביותר. אבל היתה להם השפעה מכרעת בקביעת הפופולאריות שלהם בכלל הציבור הישראלי. הדירוג השפיע גם על שילוב השירים בתוכניות אחרות ששודרו ברדיו, על מכירת התקליטים, ועל הזמנת האמנים לבמות בידור ולהופעות ברחבי הארץ.
המצעד הפופולארי והמואזן ביותר באותן שנים, שודר בתחנת השידור הצבאית "גלי צה"ל", שתוכניותיה היו מכוונות בעיקר לחיילים. עובדי התחנה ומפקדיה, חלקם לובשי מדים וחלקם אזרחים עובדי צה"ל, היו כפופים להירארכיה הצבאית, ביניהם: שדרנים ועורכי תוכניות. הקשר המיוחד הזה העניק לכל שיר של להקה צבאית סיכוי גדול יותר להיכנס לרשימת השירים החדשים בפינה שנקראה: "הפינה לשיפוטכם", ומשם התקצרה הדרך לדירוג הכללי.
במצעד המתחרה של הערוץ האזרחי, "קול ישראל", לא יכלו או לא רצו לוותר על הכוכבים מהצבא שכבר נהיו סלבריטאים בפני עצמם, והעורכים התיישרו עם האופוריה הישראלית והכבוד לצה"ל, ושאבו גם הם את המים מאותו מעיין מוזיקלי פורה.
הפופולאריות הגואה של הלהקות בציבור הישראלי הרשימה במיוחד קצינים בכירים בצה"ל, עטורי תהילה מהניצחון הכביר.
כל מפקד בכיר, מקציני חינוך ועד אלופי פיקוד, טיפחו את הלהקות מהיחידה "שלהם" - הקצו להן משאבים ואפילו היו מעורבים בתכנים של השירים והמערכונים. במפקדות של יחידות ללא להקה, כמו חיל תותחנים וחיל הנדסה התקנאו ביחידות האחרות והקימו להקות משלהן.
ריבוי הלהקות לא הדביק את קצב ההופעות שהכתיבה המציאות בשטח.
בעקבות המלחמה, ולאחר שנוספו למדינה שטחים גדולים, התארכו גבולותיה מרמת הגולן בצפון ועד תעלת סואץ בדרום, וכל שטחי יהודה ושומרון, ממזרח. צה"ל נאלץ לתגבר כוחות שנפרשו על פני שטחים עצומים ובהם שירתו חיילים בבסיסים, במוצבים ובמתקנים צבאיים שונים לצרכי ביטחון שוטף.
קהל הבית של הלהקות צמח למימדים שלא היו מוכרים עד אז. לחיילים הפזורים בשטחים החדשים נוספו שעות פנאי רבות, והדרישה לבידור הגיע מכל רחבי הארץ הגדולה.
במפקדת "ענף הווי ובידור" התגבר העומס, ומפקדיו לא יכלו לשלוח להקה גדולה עם כלי נגינה ואבזרי כוריאוגרפיה ותאורה לכל מוצב קטן או מתקן אימונים. כדי לספק את הביקוש הוחלט על פיצול הלהקות לחוליות קטנות שהסתובבו בין היחידות ובידרו את החיילים במקומות הנידחים ביותר.
כשגם זה לא הספיק, הוקמו "צוותי הווי" - סוג של להקה צבאית במתכונת מצומצמת, בה שירתו מספר קטן של חיילים וחיילות עם מעט כלי נגינה. כך יצאו לדרך צוות הווי של הנח"ל, של גולני, של הנדסה קרבית, של הצנחנים וחיל האוויר.
צוותי ההווי לא קופחו במצעדי הפזמונים, ותרמו שירים משלהם לפסקול הישראלי של הימים ההם.
.png)
זה נמשך שנה ועוד שנה.
בתחילת שנות ה-70 הפסקול הישראלי התרחב, ונוספו לו גוונים חדשים בהשפעת סגנונות מוזיקליים שהגיעו מאמריקה ואירופה, בליווי גיטרות חשמליות, אורגן חשמלי, תופים רועשים, ותזמורות כלי נשיפה. על במות הבידור הישראליות עלו הפקות ססגוניות, זמרים וזמרות הקליטו שירים שהופקו באולפנים משוכללים, והתחרו על מקום טוב במצעדי הפזמונים וברחבות הריקודים.
הלהקות הצבאיות לא נשארו מאחור.
מצוידים במפיקים מוזיקליים מהדור החדש, הוסיפו צבע וצליל לכל תכנית חדשה, וגיוונו את שירי הלהקות במגוון סגנונות חדשים וישנים – פופ אירופאי, רוק אמריקאי, סירטקי יווני, טרנטלה איטלקי, רומבה דרום אמריקאי, ולכל אלה נוספו שירים ישנים בטעם של פעם עם עיבודים במקצב מודרני. וכמובן, שירים הקשורים להווי הצבאי שהוא בעצם חלק מההווי הישראלי שבו כל העם צבא.
לרשותם עמדו משאבים כמעט בלתי מוגבלים עם גיבוי מלא של מפקדת ענף הווי ובידור בצה"ל, וקצינים בכירים עוד יותר בדרגי הפיקוד העליון, וכל מפיק יכול היה לעשות עם החומרים שהיו בידו ככל העולה על רוחו.
.png)