חמש שנים עברו.

להקות צה"ל המשיכו להתקיים בכוח האינרציה - קלטו מחזורים חדשים של חיילים וחיילות, ויצאו עם תוכניות חדשות. כמה מהן מחזרו שירים ומערכונים ישנים, אחרות ניסו לקדם סגנונות מוזיקליים של עמים אחרים. מדי כמה חודשים הצליחו להשחיל שיר או שניים למצעד הפזמונים, אבל כל אלה לא החזירו את הלהקות הצבאיות לקדמת הבמה. עורכי המצעדים ושדרים ברדיו התייחסו אליהן בכבוד, כמו אל זקני השבט, ושיבצו שירים חדשים שלהם – לטובת הצעירים של פעם שהתבגרו והתברגנו וזכרו ללהקות את חסד נעוריהן, לטובת השמירה על האתוס הלאומי, ולטובת כל מי שעבורם לא נס ליחם של שירי הלהקות הנוסטלגיות.

צעירים ובני נוער התייחסו אליהן כדינוזאורים מתקופה אחרת שאין לה קשר למוזיקה המתנגנת ברדיו ובמועדונים. תקליטיהן נבלעו במדפי החנויות, בתחתית הערימות הגדולות של תקליטים, מתחת לכל הזמרים האחרים מהארץ ומחו"ל.

חיילים, הקהל הבטוח של הלהקות, קיבלו בפקודה או באדישות את ההרכבים המזמרים האלה שבאים לבדר אותם בכל מקום בו מילאו את חובתם לשרת בצה"ל. שרים שירים בסגנון ישן ומנסים להצחיק במערכונים על הרס"ר ועל המשאית שנתקעת במדבר. אבק הכוכבים התפזר מעליהם כמו מעל צה"ל כולו, והסחורה הבידורית שלהם התקבלה בחינם כחלק מהחבילה הכוללת שהצבא מספק לחייליו. כמו האוכל, כמו התובלה והשינוע, כמו התחמושת, כמו הקיטבג.

 

בשנים האלה התחולל מהפך פוליטי בישראל.

בבחירות שהתקיימו ב-1977 הוחלף השלטון - ההגמוניה הוותיקה של מקימי המדינה פינתה את מקומה להנהגה חדשה בהובלת מנהיגים מהצד הימני של המפה הפוליטית. מנהיגים אלה לא היו מחויבים לאידיאולוגיה של קודמיהם בתחומי הכלכלה והחברה, ושינו את סדרי העדיפויות בתחומים רבים.

החלפת השלטון חתמה פרק בהיסטוריה הישראלית. את המעבר לפרק החדש ליווה פסקול מוזיקלי שהלך והתבסס עוד מתחילת שנות ה-70: פסקול מעורב של שירי רוק ופופ, מוזיקה חסידית, מזרחית, ושלל שירים ישראליים, בהפקות אולפן מושקעות.

בסצנה המוזיקלית הזו, שמבקשת להתחדש כל הזמן, ושואבת השראה מהסצנות הסוערות של ארצות המערב - הלך ונדחק עוד יותר מקומן של הלהקות הצבאיות.

ואז, כשהרלוונטיות שלהן פקעה לגמרי, אפשר היה לקבל את ההחלטה המתבקשת.

 

ב-1978 מונה לצה"ל רמטכ"ל חדש, רפאל איתן ("רפול").

אחת ההחלטות הראשונות שקיבל, מיד לאחר מינויו, היתה לבטל את המתכונת הקיימת של  הלהקות הצבאיות.

ההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים בציבור הישראלי.

היה מי שברך עליה, וכנגדם, רבים שלא יכלו להשלים עימה - במיוחד אנשי הזרם המרכזי בחברה. אלה שראו בשיר העברי חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, מהתרבות שלה. אלה שגדלו לאור המורשת הציונית, החילונית, המהללת את הקיבוץ ואת המושב, את הנופים הישראליים, את החלוצים שבאו מרוסיה ופולניה, את ביאליק ואת אלתרמן. הם לא השלימו עם המהפך הפוליטי וראו ברמטכ"ל שליח של ההנהגה השלטת המבקשת לנפץ עוד אתוס ישראלי שהם כה אהבו להתרפק עליו.

על אף הביקורת הציבורית, רפול לא נסוג.

הרמטכ"ל החדש, שהיה ידוע כעקשן, שמרן, סגפן, ענייני, תכליתי, שלא מעניינים אותו פרסום ויחסי ציבור, והזוהר של הבידור לא עושה עליו רושם. הוא כבר החליט על צעדים בעלי משמעות סמלית, כמו: ההוראה לחזור לחבוש את הכומתה על הראש, או ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי - הוראות שנועדו "להוציא את המפקדים מההלם ולהחזיר את החיילים לתלם", להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא, שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. 

פירוק הלהקות היה עוד צעד סמלי ומשמעותי בעיניו.

הפירוק בוצע בלי סנטימנטים - במקום הרכבים הגדולים עם תזמורות כלי נגינה, הוקמו הרכבים קטנים שהופיעו במתכונת צנועה ונקראו "חבורות זמר". בלי תוכניות חדשות, בלי שירים מקוריים, בלי יחסי ציבור, בלי תקליטים למכירה - סתם חבר'ה צעירים, לובשי מדים, שמתגייסים לצבא כדי לשיר ולעשות שמח לחיילים בכל מקום בו הם נמצאים.

כמו שהיה פעם, לפני שקמה המדינה.