top of page

מלחמת יום כיפור
והשנים הבאות

מלחמת יום כיפור, ב-1973, היתה קשה מכל קודמותיה, וגבתה מחיר גבוה מאד של הרוגים, פצועים ושבויים, במספרים שהישראלים לא הכירו.

המלחמה החלה בהפתעה מוחלטת בפלישה של כוחות אויב מצפון הארץ ומדרום, בלי שצה"ל נערך לה. אחרי ההלם הראשוני החלה התארגנות של הצבא לבלום את המתקפה, והעם בישראל היה צריך לתת לו דחיפה קטנה, שהצדיקה את שמו וייחודו כ"צבא העם" - מיד בתחילתה המלחמה החל גיוס המוני ובהול של חיילי מילואים מהארץ ומהעולם. אלפי ישראלים מכל קצווי תבל נהרו בהמוניהם, עם צו 8  או בלי, כדי להיכנס מתחת לאלונקה. לבשו מדים ותגברו את הצבא שכל אזרח הוא חלק ממנו.

הקרבות עצמם הסתיימו אחרי שלושה שבועות ללא ניצחון אבל גם ללא הפסד של אף אחד מהצדדים הלוחמים אך מצב המלחמה נמשך כחצי שנה. במהלכה, החברה הישראלית התכנסה לתוך עצמה באווירה קודרת. ברדיו לא שידרו שירי ניצחון ולא שירי הלל. את הקדרות ליווה פסקול שירים בעלי נופך עצוב, מהורהר, נושא תקוות לימים טובים יותר.

 

מתחילת המלחמה ולאורך כל החודשים הארוכים שאחריה, התרבות כולה נכנסה למתכונת חירום, והתגייסה.

כוכבי הבידור הקל התכנסו שוב תחת כנפי הפטריוטיות וליוו את הלוחמים, בהתנדבות או בצווי-מילואים. כמו במלחמה שקדמה לה. אלא שהפעם - בהזדהות מאופקת שהתחייבה מהמציאות הקשה אליה נחשפו. מול קהל עייף ומאובק, מול פלוגות וגדודים שעברו קרבות קשים, מול חיילים שאיבדו את חבריהם.

הקהל שלהם, חיילים בסדיר ומילואימניקים, היו זקוקים מאד להרמת מוראל, ואת זה עשו ה"כוכבים" האזרחים בלי גינונים מיותרים. עזבו את המעריצים שלהם, את הפינוקים שהתרגלו אליהם, ונתנו הופעות יחיד או בצוותים שהורכבו בחיפזון – צמדים ושלישיות והרכבים מאולתרים.

ככה באו להקת כוורת הפופולארית, אריק איינשטיין ושלום חנוך, ירדנה ארזי ומירי אלוני, אבי טולדנו ויגאל בשן, מתי כספי וכל יוצאי הלהקות הצבאיות – עשרות רבות זמרים וזמרות, "אלילי נוער" ששיריהם חרכו את מצעדי הפזמונים, תמונותיהם מילאו את שבועוני הבידור ופוסטרים שלהם נתלו על קירות.

 

גם הלהקות הצבאיות נטלו חלק בהרמת המוראל.

החלק שלהן היה משני. 

חברי הלהקות פוצלו לחוליות קטנות שנשלחו לשטח. בלי הציוד הכבד, בלי התפאורה המסורבלת, בלי תאורה משוכללת וכלי נגינה מרובים – באו בהרכבים מצומצמים, נתנו את ה"נאמבר" שלהם עם שירים ומערכונים שהתיימרו להצחיק, והמשיכו אל היעד הבא. מחויבים ללוח זמנים צבאי צפוף, לפקודות, להירארכיה, למטרה שלשמה גויסו לצה"ל.

גם אותם המלחמה תפסה לא מוכנים, ובלי להיטים חדשים במיוחד הם נאלצו למחזר חומרים ישנים, ולהישמע ארכאים ולא רלוונטיים - לצעירים הלא מנוסים האלה בגיל 20, פלוס מינוס, לא היה סיכוי בתחרות על לב הקהל מול הכוכבים המגויסים שבאו מהאזרחות לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי. לעומת הבוגרים המנוסים, נראו החיילים מהצבא הסדיר כמו טירונים שלא צברו קילומטראז' מספיק כדי להיות אטרקטיביים. חסר להם את זוהר הסלבריטאות. את אבק הכוכבים. את מה שפעם היה גם לחברי הלהקות בשנות האופוריה אחרי המלחמות הקודמות.

אמני ישראל במלחמת יום כיפור.jpg
Copy of E044_color (1).png

אמני ישראל במלחמת יום כיפור
סרטון בכתבה של ערוץ מאקו

מלחמת יום כיפור גדעה לחברה הישראלית של הישראלים בכל תחומי החיים.

רק בסיומה, לאחר שהתברר המחיר הגבוה של אבדות בנפש, ולאחר שצה"ל נאלץ לסגת מתעלת סואץ שנכבשה במלחמה הקודמת, החלו להפנים את תוצאותיה ואת המחיר הכבד: אלפי חיילים הרוגים ופצועים. החברה הישראלית כולה היטלטלה אל תוך סערות חברתיות ופוליטיות. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שעסקה בשאלת האחראים למחדל שגרם לאסון הלאומי, ומסקנותיה הפנו אצבע מאשימה לצבא ולקציניו הבכירים.

מעל האתוס המקודש ביותר בישראל ריחפה עננה כבדה שטלטלה אותו מבפנים.

צה"ל לא הובס במלחמה אבל גם לא ניצח, הוא המשיך להיות קונצנזוס שאין לערער על קיומו אבל יוקרתו נפגעה, ונדרש בדק בית יסודי בכל שדרות הפיקוד - בכל פיקודיו, בכל חילותיו, בכל מערכיו.

כשהגיעה הבדיקה אל ענף הווי ובידור, ונבחנו דרכי פעילות הלהקות הצבאיות, המסקנות היו ברורות: הלהקות אינן ממלאות את תפקידיהן המקוריים ומתקיימות בתוך בועה שהתנפחה לממדים גדולים מדי.

 

ועדיין, לא העזו לחתוך בבשר החי.

הלהקות הצבאיות היו סמל ישראלי קרוב לליבם של ראשי מערכת הביטחון, והקצונה הבכירה במטכ"ל. מותג "צברי" שיש לו חלק מרכזי בתרבות הישראלית. שמורת טבע שצריך לשמר לדורות הבאים.

ההמלצות לשינוי במתכונת הלהקות נכתבו, ולא נעשה איתן כלום.

הלהקות נותרו חלק בלתי נפרד מהמערכת הצבאית כמו התת-מקלע "עוזי", כמו קופסת השימורים "לוף". כמו אוהל סיירים. כמו מסע אלונקות. כמו אחוות הלוחמים שלא התפוגגה והשירים הישנים מלווים אותה.

 

"מוכרחים להמשיך לנגן" שרו צוות הווי חיל האוויר, ורבים שרו יחד איתם וצירפו את השיר לפסקול הישראלי הייחודי שהלך והתבסס, ונקרא: "שירים עבריים".

"מוכרחים להמשיך לנגן" בביצוע להקת חיל האוויר, 1974
לצפייה והאזנה ביוטיוב הקליקו כאן או על התמונה

חמש שנים עברו.

להקות צה"ל המשיכו להתקיים בכוח האינרציה - קלטו מחזורים חדשים של חיילים וחיילות, ויצאו עם תוכניות חדשות. כמה מהן מחזרו שירים ומערכונים ישנים, אחרות ניסו לקדם סגנונות מוזיקליים של עמים אחרים. מדי כמה חודשים הצליחו להשחיל שיר או שניים למצעד הפזמונים, אבל כל אלה לא החזירו את הלהקות הצבאיות לקדמת הבמה. עורכי המצעדים ושדרים ברדיו התייחסו אליהן בכבוד, כמו אל זקני השבט, ושיבצו שירים חדשים שלהם – לטובת הצעירים של פעם שהתבגרו והתברגנו וזכרו ללהקות את חסד נעוריהן, לטובת השמירה על האתוס הלאומי, ולטובת כל מי שעבורם לא נס ליחם של שירי הלהקות הנוסטלגיות.

צעירים ובני נוער התייחסו אליהן כדינוזאורים מתקופה אחרת שאין לה קשר למוזיקה המתנגנת ברדיו ובמועדונים. תקליטיהן נבלעו במדפי החנויות, בתחתית הערימות הגדולות של תקליטים, מתחת לכל הזמרים האחרים מהארץ ומחו"ל.

חיילים, הקהל הבטוח של הלהקות, קיבלו בפקודה או באדישות את ההרכבים המזמרים האלה שבאים לבדר אותם בכל מקום בו מילאו את חובתם לשרת בצה"ל. שרים שירים בסגנון ישן ומנסים להצחיק במערכונים על הרס"ר ועל המשאית שנתקעת במדבר. אבק הכוכבים התפזר מעליהם כמו מעל צה"ל כולו, והסחורה הבידורית שלהם התקבלה בחינם כחלק מהחבילה הכוללת שהצבא מספק לחייליו. כמו האוכל, כמו התובלה והשינוע, כמו התחמושת, כמו הקיטבג.

 

בשנים האלה התחולל מהפך פוליטי בישראל.

בבחירות שהתקיימו ב-1977 הוחלף השלטון - ההגמוניה הוותיקה של מקימי המדינה פינתה את מקומה להנהגה חדשה בהובלת מנהיגים מהצד הימני של המפה הפוליטית. מנהיגים אלה לא היו מחויבים לאידיאולוגיה של קודמיהם בתחומי הכלכלה והחברה, ושינו את סדרי העדיפויות בתחומים רבים.

החלפת השלטון חתמה פרק בהיסטוריה הישראלית. את המעבר לפרק החדש ליווה פסקול מוזיקלי שהלך והתבסס עוד מתחילת שנות ה-70: פסקול מעורב של שירי רוק ופופ, מוזיקה חסידית, מזרחית, ושלל שירים ישראליים, בהפקות אולפן מושקעות.

בסצנה המוזיקלית הזו, שמבקשת להתחדש כל הזמן, ושואבת השראה מהסצנות הסוערות של ארצות המערב - הלך ונדחק עוד יותר מקומן של הלהקות הצבאיות.

ואז, כשהרלוונטיות שלהן פקעה לגמרי, אפשר היה לקבל את ההחלטה המתבקשת.

 

ב-1978 מונה לצה"ל רמטכ"ל חדש, רפאל איתן ("רפול").

אחת ההחלטות הראשונות שקיבל, מיד לאחר מינויו, היתה לבטל את המתכונת הקיימת של  הלהקות הצבאיות.

ההחלטה התקבלה ברגשות מעורבים בציבור הישראלי.

היה מי שברך עליה, וכנגדם, רבים שלא יכלו להשלים עימה - במיוחד אנשי הזרם המרכזי בחברה. אלה שראו בשיר העברי חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, מהתרבות שלה. אלה שגדלו לאור המורשת הציונית, החילונית, המהללת את הקיבוץ ואת המושב, את הנופים הישראליים, את החלוצים שבאו מרוסיה ופולניה, את ביאליק ואת אלתרמן. הם לא השלימו עם המהפך הפוליטי וראו ברמטכ"ל שליח של ההנהגה השלטת המבקשת לנפץ עוד אתוס ישראלי שהם כה אהבו להתרפק עליו.

על אף הביקורת הציבורית, רפול לא נסוג.

הרמטכ"ל החדש, שהיה ידוע כעקשן, שמרן, סגפן, ענייני, תכליתי, שלא מעניינים אותו פרסום ויחסי ציבור, והזוהר של הבידור לא עושה עליו רושם. הוא כבר החליט על צעדים בעלי משמעות סמלית, כמו: ההוראה לחזור לחבוש את הכומתה על הראש, או ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי - הוראות שנועדו "להוציא את המפקדים מההלם ולהחזיר את החיילים לתלם", להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא, שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. 

פירוק הלהקות היה עוד צעד סמלי ומשמעותי בעיניו.

הפירוק בוצע בלי סנטימנטים - במקום הרכבים הגדולים עם תזמורות כלי נגינה, הוקמו הרכבים קטנים שהופיעו במתכונת צנועה ונקראו "חבורות זמר". בלי תוכניות חדשות, בלי שירים מקוריים, בלי יחסי ציבור, בלי תקליטים למכירה - סתם חבר'ה צעירים, לובשי מדים, שמתגייסים לצבא כדי לשיר ולעשות שמח לחיילים בכל מקום בו הם נמצאים.

כמו שהיה פעם, לפני שקמה המדינה.

"מאה שנות התיישבות" מתוך מקהלת צה"ל (1982).
להאזנה וצפייה ביוטיוב לחצו כאן או על התמונה

"הלהקות הצבאיות הגיעו לסוף דרכן" - בישרו כלי התקשורת, וציטטו קינות והספדים של זקני הדור על מה שהיה חלק מהתרבות שלהם, ולא יהיה עוד.

אף אחד לא העלה בדעתו כי ההספדים מוקדמים מדי.

על כך ועוד, בפרק הבא:

זהו פרק שישי במונוגרפיה המוזיקלית על הלהקות הצבאיות, תופעה ייחודית שהתקיימה בין המלחמות השפיעה על המוזיקה והתרבות של ישראל במשך למעלה מ-40 שנה.
הלהקות הצבאיות הן חלק מ"הסיפור הישראלי" שנרקם מאז קום המדינה, ועלה לאוויר במסגרת כמוסת זמן ישראל 1948-2023.
המונוגרפיה מתפרסת על פני 8 פרקים נפרדים כולל מבוא, תקציר ותוכן העניינים. כולם ניתנים לעיון בלחיצה על הקישור הבא:

תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד

bottom of page