עולים
ישראל היא מדינה שיהודי עולה אליה כדי לגור בה. לכן יהודים שעזבו ארץ אחרת ובאו להתגורר בה נקראים "עולים".
כך נקבע בנרטיב הישראלי.
בשיח היהודי העולמי, בכל השפות, זה נקרא: "לעשות עלייה". מי שעשה עלייה מימש אופציה שיש לכל יהודי ויהודיה בכל מקום על פני הגלובוס: לקבל אזרחות ישראלית על פי "חוק השבות" - חוק יסוד שנחקק עם הקמת המדינה, מבוסס על ערך בסיסי שחקוק במגילת העצמאות שלה.
איך עולים ?
תהליך העלייה נעשה על פי נהלים שגובשו במהלך השנים, ומתחיל עוד בחו"ל, בארץ המוצא של העולה. בארץ מוצאם פוגשים העולים אנשי קשר של הסוכנות היהודית, ושל מדינת ישראל. אלה דואגים לכל ההליכים הבירוקרטים עד שיעלו על מטוס שינחית אותם בנמל התעופה בן גוריון.
בנתב"ג מחכה להם קבלת פנים לבבית - נציגים רשמיים מטעם המדינה עושים הכל כדי שתהיה להם נחיתה רכה ב"מולדת החדשה". המהגרים החדשים מקבלים תעודת זהות ישראלית, ו"תעודת עולה" שתיתן להם מעמד רשמי של "עולים חדשים". באמצעות התעודה הם זכאים לסיוע כספי והטבות שונות. מי שמגיע ללא בסיס כלכלי, מקבל דיור חינם ב"מרכז קליטה".
במשך שנה מקבלים העולים הכוונה במבוכי הישראליות, הם לומדים עברית באולפן ומקבלים ליווי צמוד של "משרד הקליטה" - משרד ממשלתי שקיים אך ורק למען העולים החדשים.
קבלת פנים לעולים חדשים בנמל התעופה בן גוריון
אחרי שנה, התואר הרשמי לא קיים, אבל "עולה חדש" נשאר סטריאוטיפ שייצמד אל העולה וילווה אותו הרבה שנים. זה יבוא לידי ביטוי במראה החיצוני, בשפת הדיבור, בסגנון המוסיקה, בצורת הבילוי, ביכולות הכלכליות, בשיוך שלו לקהילה של אנשים מאותו ארץ מוצא שממנה הוא בא.
הסטריאוטיפים משמשים חומר טוב לסטנדאפיסטים ותוכניות בידור, קללות במריבה, ופוסטים מעוררי מחלוקת ברשתות החברתיות. בעשור האחרון הם חומרי בעירה של פוליטיקאים להצתת שיח עדתי ולפילוג מכוון בין קבוצות אוכלוסייה ישראליות.
מהגר יהודי לישראל לא דומה למהגר אחר בעולם.
בארצות אחרות נאלצים המהגרים למלא אחר תנאים נוקשים, יותר או פחות, כדי לקבל אזרחות מקומית. אצלנו העולה החדש נהנה מקבלת פנים השמורה לאח אובד. כל מה שהוא צריך, זה להיות יהודי, בן של יהודים או אפילו רק נכד, וכבר הוא חלק מאיתנו. שהרי זה כל הרעיון של מדינה יהודית – להיות בית לכל אחד ולכל אחת מהמשפחה מכל פינה בתבל.
אין תנאים מוקדמים – לא משנה אם הם מגיעים ממניעים כלכליים או מניעים אידיאולוגיים, אם רודפים אותם בארצות אחרות או שהם רוצים דרכון ישראלי רק לייתר ביטחון.
הם יהודים ? שיעלו ויבואו. יש מקום לכולם.
ארבעים שנה הכינו את הקרקע למדינה יהודית, ועוד 75 שנה המדינה קיימת בזכות העלייה. בינתיים זה עובד בהצלחה לא רעה. עובדה: המוני יהודים בכל שנה ממשיכים לעלות, או כפי שאומרים את זה בשפת האם שלהם: "עושים עלייה".
סיבה למסיבה: העולה המיליון.
נקודת התחלה לעולה: מרכז קליטה.
סיסמה מיתולוגית: "מעולה לעולה כוחנו עולה".
סטריאוטיפ העולה מרוסיה: "אני עלה חדש", סבתא בסלון, זונות וגויים.
סטריאוטיפ העולה מאתיופיה: "אני מקופח בגלל שאני כהה עור".
סטריאוטיפ העולה מצרפת: צרפוקאי.
עולים היסטוריים: מעפילים.
עלייה היסטורית: העלייה השנייה.
עולים עם רזומה: אסירי ציון.
זוגות מעורבים: בן של עולים מכורדיסטן עם בת של עולים מהונגריה.
התחלה של בדיחה: רוסי, מרוקאי וגרוזיני נפגשים במסעדה.
צחוקים: המערכון המיתולוגי על העולים החדשים
חתיכות היסטוריה:
העולים הם מרכיב בסיסי בקיומה של מדינת ישראל ובהיסטוריה שלה.
בלי עולים ועליות לא היתה קמה מדינת היהודים שהמציאה את עצמה, יש מאין, בתוך 100 שנים. ישראל היא מדינת מהגרים, ולמעשה כמעט כל אזרחיה התחילו את חייהם בארץ כעולים חדשים, או כצאצאיהם של עולים שבאו מתי שהוא בין המאה ה-19 למאה ה-21.
העלייה לישראל מעולם לא פסקה אפילו לא לשנה אחת. לפעמים באו מאות אלפי יהודים בשנה, לפעמים עשרות אלפים.
פרקים נבחרים בהיסטוריה של ישראל עוסקים בגלי עלייה.
יש להם מִספָּרים: עלייה ראשונה, עלייה שנייה, וכו', ויש להם כינויים, כמו: עליית גומולקה, מבצע עזרא ונחמיה, עליית ביתא ישראל, ועוד. לכל עלייה יש מיתוסים משלה, חוויות אישיות וסיפורים שסופרו במהלך השנים מזוויות שונות – של הקולטים ושל הנקלטים.
גלי העלייה השפיעו, כל אחת בדרך אחרת, על אופייה של המדינה.
לפני הקמתה הגיעו בעיקר עולים מאירופה. הם ביססו את מה שנקרא בהיסטוריה: "היישוב העברי", או "המדינה שבדרך". הם היו התשתית העיקרית למוסדות שלה ולתרבות שלה, והם קלטו את כל הבאים אחריהם שעלו כבר למדינה מסודרת, פחות או יותר.
הבאים אחריהם, מ-1948 והלאה, הגיעו בקבוצות גדולות מכל רחבי העולם – מאסיה ומאפריקה, מאמריקה ומאוסטרליה. כל קבוצה עם התרבות שלה, עם המסורת שלה והמנהגים שלה. כולם היו אמורים להיות חלק ממשפחה אחת גדולה – המשפחה הישראלית.
כשהוקמה המדינה קראו לזה "קיבוץ גלויות" והתכוונו ליישם זאת באמצעות "כור היתוך".
בסיכום ביניים היסטורי, קיבוץ הגלויות לא הסתדר בדיוק כמו שרצו.
בעשורים הראשונים, כל העולים וילדיהם הלכו בדרך המרכזית שנסללה עבורם. המדינה החליטה היכן יתיישב כל עולה, מה יהיה אופי החינוך שלו ואיזו תרבות יצרוך. החום הלוהט של כור ההיתוך יצק מודל של ישראלי שהולך בתלם, אבל ככל שחלפו השנים צמחו בשוליו מגזרים ותרבויות, והשוליים התרחבו עד שהשתוו בגודלם לדרך הראשית.
באקדמיה קראו לזה: רב-תרבותיות.
בשיח הישראלי זה נראה יותר כמו: מלחמת תרבות בין קבוצות העולים מארצות מוצא שונות, ובין ילדיהם בני הדור השני והשלישי. בעיקר בין הישראלים שבאו מארצות מערביות (אשכנזים) לבין עולים מארצות האיסלם (מזרחים).
בינתיים נוספו למערכה אנשי המגזר הדתי, על כל פלגיו וזרמיו, וה"רב-תרבותיות" הופכת ל"רב מגזריות". יש שיאמרו תוססת ודמוקרטית, ויש שיאמרו מפלגת את החברה לשבטים ועלולה לפורר אותה.
במלחמת התרבות – גם העולים השתתפו, מרצונם או בעל כורחם. תלוי בגובה הלהבות שלה.
כל עלייה הביאה עימה צבעים וגוונים שנוספים לגווני החברה הישראלית. כך למשל: העולים מארצות חבר העמים – הוסיפו לגוון ה"אשכנזי", והעולים מצרפת – לגוון ה"מזרחי". ובין אלה לאלה הגיעו עולים שהשתלבו במגזר הדתי ועולים אחרים שהעדיפו את המגזר החילוני.
ככל שממשיכה העלייה להזרים לכאן יהודים, כך הולכים ומתרחבים קבוצות המגזרים והעדות וכל יוצאי המדינות למיניהן.
במלאת למדינה 75, המודל הייחודי של קיבוץ הגלויות לא השתנה - בכיתה אחת בבית ספר תיכון לומדים נערים "עולים חדשים" מאוקראינה ומצרפת, בצה"ל משרתות חיילות עולות חדשות מאתיופיה ומרוסיה, והנכד של מהגרים מפולין מתחתן עם נכדתו של מהגרים ממרוקו.
במלחמת התרבות אין הכרעה ברורה. היא תתברר רק בעוד עשרות שנים, אם בכלל.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
